הסכינאות של יחימוביץ'

דווקא הנגישות הגבוהה של יחימוביץ' לתקשורת יכולה להיות לטובת העבודה המאורגנת והעובדים במשק

אבי ניסנקורן, שלי יחימוביץ' / צילום: איל יצהר, אוריה תדמור
אבי ניסנקורן, שלי יחימוביץ' / צילום: איל יצהר, אוריה תדמור

זכות העובדים לשקיפות / איור: גיל ג'יבלי
 זכות העובדים לשקיפות / איור: גיל ג'יבלי

1. תחרות בשווקים העסקיים היא דבר מצוין, כפי שכולנו יודעים, והיא פועלת לטובת הצרכנים, רק תלוי עד לאן היא מגיעה. גם תחרות בין מועמדים בבחירות בארגון מסוים היא מבורכת, בדיוק כמו ש"תחרות" על כיסאו של הבכיר ביותר בכל מדינה, ראש הממשלה, היא כמובן בריאה. מצב שבו יש מועמד או מועמדת יחידים לניהול ארגון ציבורי איננו בריא - לא לארגון ובסופו של דבר גם לא למי שהוא אמור להעניק לו שירותים - כלומר, הצרכנים.

לכן, גם כהונה של יותר משתי קדנציות בכל משרה ציבורית נראית לנו מספיקה, וזה כולל גם את ראשות הממשלה. אחרי שתי קדנציות, יותר מ-8-10 שנים, אנחנו רואים לא פעם שילוב של סחרור, שיכרון כוח וניתוק ממי שאתה אמור לשרת. לכן ההצטרפות של שלי יחימוביץ' למרוץ על הנהגת ההסתדרות היא מבורכת, וטוב שאבי ניסנקורן הוא לא המועמד היחיד. טוב שיש שני מתמודדים טובים על זכויות עובדים וטוב עוד יותר שיש ארגוני עובדים מלבד ההסתדרות, כמו כוח לעובדים.

2. לא צריך לטעות בשלי יחימוביץ'. היא פוליטיקאית שיודעת לתקוע סכינים. למעשה, היא יכולה להעביר את חברי הכנסת קורס בסכינאות - והיא יודעת לעשות זאת בצורה מכוערת, תוקפנית מאוד, ואפילו די מרושעת. היתרון הכי גדול שלה על ניסנקורן הוא הנגישות הגדולה שלה לכלי התקשורת לאור העבר העשיר שלה ברשות השידור ובערוץ 2.

היא צודקת בהחלט כשהיא אומרת שהיא לא עובדת אצל אף מו"ל ואצל אף עורך או כתב. ההיפך הוא הנכון: יש עיתונאים שבהחלט עובדים אצלה והיא יודעת גם איך להפעיל אותם. לכן, יהיה מעניין מאוד לראות, במקרה שהיא תיבחר לראשות ההסתדרות, מה יקרה בראיונות עמה באולפני הרדיו והטלוויזיה. באופן מסורתי, יושבי האולפנים משדרים תיעוב בולט וצינה רבה ביחס להסתדרות ולמי שעומד בראשה. האם התיעוב והצינה הזו יוחלפו באמפתיה שבה מרואיינת יחימוביץ' בדרך כלל? אם כן, ההסתדרות בכלל וזכויות העובדים בפרט רק ירוויחו מבחירתה. היא יכולה להיות נושאת הבשורה של העבודה המאורגנת בישראל, כי בסך הכול התקשורת היא אמצעי הפצה לבשורה הזאת, ועד עתה היא התקשתה להשלים עם המסר הזה. נו, טוב, זה הרי לא מפתיע. מי היה הבריון שמתגאה עד היום בשבירת ועדים? ששלח בריונים כדי לשבור את העבודה המאורגנת? כמובן, עמוס שוקן, מו"ל "הארץ".

 

3. בכלל, הדיון על עבודה מאורגנת בישראל הפך לעניין מביך מאוד. אם אתה בעד, אתה חברתי, סוציאליסט, בולשביק, קומוניסט. אם אתה נגד, אתה קפיטליסט בכל רמ"ח אבריך, מקדש את המצוינות, את הכישרון האישי, אביר השוק החופשי, אביר החדשנות והתחרות, ומתעב שלטון הוועדים. ויש כמובן אלה שהם לכאורה בעד, אבל הם בעצם נגד. נקרא להם הצבועים: כן, הם אומרים, אנחנו בעד עבודה מאורגנת, אבל רק במודל מסוים, נניח המודל הסקנדינבי, שממש לא בר יישום בישראל, והסברנו זאת לא פעם בטור הזה. אז הם בעצם נגד באופן נחרץ - נגד עבודה מאורגנת, נגד העלאת שכר המינימום בזמנו (בתחפושת חברתית כביכול). כזה הוא עמוס שוקן.

4. החלוקה הפשטנית הזאת ל"חברתיים" ול"קפיטליסטיים" היא סיסמאות ותו לא. במקום סוציאליזם או קפיטליזם, הגיעה העת להשתמש במילים "כלכלה הוגנת, הגונה וערכית". כלכלה כזאת היא בעיקר תוצאה של התנהגות אנושית, והכשל הוא בסופו של דבר הוא כשל של בני אדם. אין דבר כזה סוציאליסטים שרוצים שוויון או קפיטליסטים שרוצים הכול לעצמם או רק לאלו שהצליחו כביכול; יש בהחלט אנשים רעים ומעסיקים רעים, שרומסים במודע זכויות עובדים בסיסיות.

מישהו סיפק לנו בעבר כמה תובנות שכבר חלקנו איתכם: אידיאולוגיה היא סוג של "מילה כתובה"; הדרישה לשכר מינימום של יותר מ-5,000 שקל אינה קשורה לאידיאולוגיה, היא דרישה הוגנת; הדרישה לקצבת זקנה שגבוהה יותר מכ-2,800 שקל אינה קשורה לאידיאולוגיה, היא דרישה הוגנת ואנושית; דרישה להעסקת עובדי קבלן באופן ישיר ולא באופן עקיף, כך שפלוני אלמוני יגזור על כל "ראש" 20%-30% משכרו, היא דרישה הוגנת ולא קשורה לאידיאולוגיה כזאת או אחרת.

ותתפלאו, דווקא מעסיקים רבים, במיוחד קטנים ובינוניים, אלה שאמורים להתייצב נגד כל ניסיון להעלות את שכר המינימום, שלחו לנו בשנים האחרונות מיילים רבים התומכים במהלך. רוח הדברים הייתה דומה: אנחנו אנשים, הם אומרים, אנחנו יודעים ששכר המינימום שהיה בזמנו, רק לפני שנים ספורות, מתחת ל-4,000 שקל, אינו נכלל בהגדרה של "פרנסה בכבוד", ואנחנו משלמים יותר כי אנחנו רוצים לשלם יותר, לא כי אנחנו חייבים. כן, יש גם מעסיקים כאלה, וזה אולי המסר החשוב ביותר שצריך לחלחל. אפשר אחרת, חייבים אחרת, וזה לא בשמים.

5. כאן בא עניין העבודה המאורגנת. הוועדים החזקים המסורתיים הוציאו אמנם שם רע לעבודה המאורגנת, אבל צריך להבין דבר בסיסי אחד: הם בקושי 2%-3% מכוח העבודה השכיר בישראל, שעומד על כ-3.5 מיליון עובדים ועובדות. במערך היחסים הזה, בין מעסיקים לעובדים, יש תחושה הולכת וגוברת, גם אם היא מכלילה, של אי-אמון - אי-אמון שנולד מערעור קיצוני של הביטחון התעסוקתי, משחיקת השכר וההכנסות של משק בית ממוצע, מזחילה כלפי מעלה של ההוצאות הממוצעות במשק בית.

בסופו של דבר זה מאוד פשוט: כשהשכר שלכם תקוע או אפילו מרוויחים פחות מכפי שהרווחתם בעבר; כשההוצאות עולות וההכנסות הפנויות מצטמצמות או הופכות לשליליות - הביטחון שלכם מתערער. כשהוא מתערער, אתם נוטים לחפש מסגרת מאורגנת או תומכת. עבודה מאורגנת על כל צורותיה היא כוח. היא כוח נגד הכוח של הממשלה. היא כוח נגד הכוח של המעסיקים הפרטיים.

היא כוח שמגיב על הפעלת כוח. היא כוח מאזן. בתרבות הכוחנית של ישראל, שבה רק הפעלת כוח מניבה הישגים, איש לא יכול להתלונן על כך שגם העובדים מתנהגים בהתאם ומפעילים עוד מאותו כלי נשק - עוד קצת כוח. לא כוח רב מדי של מעסיקים הוא טוב, ולא כוח רב מדי של ועדים הוא טוב. אבל כשיש מעסיקים שלא מכבדים זכויות עובדים, ששוחקים אותם ואת שכרם, צריך כוח מאזן.

6. בטור הזה אנחנו פורשים את תמונת המצב של שוק העבודה בישראל, וראשית נאמר שיש שיפור הדרגתי בשנים האחרונות. העלאת שכר המינימום התבצעה למרות כל האזהרות המגוחכות מפני גידול באבטלה (שרק ירדה) והיא תרמה את שלה בגידול די משמעותי בשכר החציוני; אבל השכר הממוצע הריאלי די קפוא, היקף העובדים המשתכרים עד שכר המינימום מביש (כשליש), כ-70% מהשכירים מרוויחים עד השכר הממוצע במשק, זוגות עובדים במעמד הביניים מתקשים לגמור את החודש, ואפשר להבין זאת היטב מרמת השכר של זוגות עובדים כפי שהיא מופיעה בטבלה המצורפת. המשימה הכי מאתגרת הייתה ועודנה העלאת השכר ואחריה שמירה על זכויות אחרות, לדוגמה זכויות פנסיוניות.

7. אלה המספרים של העבודה המאורגנת כרגע בישראל: קצת יותר מרבע מהשכירים מאוגדים בארגוני עובדים ושליש מהשכירים עובדים תחת הסכם קיבוצי. הסכם קיבוצי יכול להיות גם הסכם ענפי שנחתם גם בלי ממש להיות מאוגדים בוועד "רשמי", כמו עובדי השמירה. בשנים האחרונות יש תנופה בהתארגנויות עובדים על רקע משבר האי-אמון. התנופה הזאת היא מנוף פוליטי, ויחימוביץ' יודעת זאת היטב.

8. אבל יש עוד דבר שארגוני עובדים חייבים להפנים: התפקיד שלהם הוא לא רק לשמור ולשמר זכויות עובדים; התפקיד שלהם הוא גם להניע שינוי בתרבות העבודה בישראל.

גם אנחנו, שבתפיסתנו הכלכלית-חברתית פרו-עובדים ופרו-זכויות עובדים באופן מובהק, מקדשים את העבודה המאורגנת וקוראים להקפדה ולפיקוח על תנאי עבודה - נוטים למרבה הצער להסכים עם טענה שחוזרת שוב ושוב בתגובות שאנחנו מקבלים לאורך השנים ונוגעות ליחסי מעסיקים-עובדים בנוגע לתרבות העבודה.

לא רק מעסיקים, שיש להם צד בעניין (ולא חסרות דוגמאות של מעסיקים ששוללים זכויות ומתייחסים באופן מחפיר לעובדיהם), גם עובדים רבים יכולים להעיד על כך: בכל ארגון, בכל הרמות (לא רק הזוטרות, שבהן עובדים מקבלים בלאו הכי פרוטות), יש כאלה שבאים לעבודה אבל לא באים לעבוד, שמתמחים בעשיית קולות של עבודה או בשיווק של עצמם. זו בהחלט תופעה שאינה ייחודית לסקטור הציבורי המושמץ, אלא קיימת, אולי אפילו יותר, בסקטור הפרטי ה"יעיל" יותר כביכול.

אותם עובדים אכן נוטים לבלות בהפסקות ארוכות, לשוחח בטלפון בלי הפסקה, לעסוק במידה חסרת פרופורציה בענייניהם האישיים, בסידוריהם הפרטיים ובפוליטיקה ארגונית - רק לא בעבודתם. הם יוצרים מרמור ותסכול גובר אצל העובדים המסורים יותר, הממושמעים והצנועים יותר.

בעידן שבו מראית העין היא העיקר, בארגונים גדולים יחסית עובדים כאלה יכולים להמשיך במסע אחיזת העיניים וגניבת הדעת שלהם לאורך שנים. זו תרבות העבודה הקלוקלת שמסתתרת מאחורי מילים יפות כמו "פריון" ו"יעילות", ואותה בהחלט צריך להתחיל לתקן כבר במערכת החינוך. בד בבד עם שמירה על זכויות עובדים, צריך להיעשות תיקון בתרבות העבודה בישראל.

9. בין שניסנקורן ייבחר ובין שיחימוביץ' תיבחר, ההסתדרות חייבת לעובדים שחוסים תחת כנפיה ולציבור כולו משהו שהיא כשלה בו שוב ושוב: שקיפות. היא לא יכולה להסתתר מאחורי הגדרות משפטיות המאפשרות לה לקמץ במידע על פעילותה, הכנסותיה, הוצאותיה, שכר בכיריה וכדומה. ארגון שנלחם על זכויות עובדים, ארגון שגובה מהם כסף על הזכות לייצגם, ארגון שהסתאב בעברו, איננו יכול להסתתר מאחורי חומת סודיות. דוח שנתי מפורט מתבקש בכל שנה, בדיוק כמו בכל חברה ציבורית.

eli@globes.co.il

מצב שוק העבודה והשכר בישראל
 מצב שוק העבודה והשכר בישראל