טראמפ נגד התקשורת

נשיא ארה"ב מוסיף להכתיב את הקצב - או לפחות לנסות להכתיב אותו

סטיב בנון / צילום: רויטרס
סטיב בנון / צילום: רויטרס

כל הערכה על המצב הפוליטי בארה"ב חייבת להיפתח בהסתייגות: אין זה כלל מן הנמנע שאנחנו מחמיצים את הסיפור האמיתי מעיקרו. זאת אומרת, אנחנו חוזרים ומחילים את אמות-המידה ומפתחים את הציפיות שהכשילו אותנו בנובמבר שעבר.

האם עלינו להסתמך על הרוב הגדול של סקרי דעת הקהל, כולל זה הסמכותי מאוד של מכון גאלופ, בהערכת הפופולריות האישית של דונלד טראמפ? ובכן, הסקר האחרון, מסוף השבוע שעבר, הראה כי רק 40% מן האמריקאים סומכים את ידיהם על התנהלותו.

אבל אנחנו הרי מלומדי סקרים וזוכרים שהרוב הגדול שלהם חזו בדרגות משתנות של ודאות את ניצחונה הממשמש ובא של הילארי קלינטון בסתיו שעבר. טראמפ טען אז כי הסקרים "מזויפים". הוא עומד על דעתו גם עכשיו.

כדי להאמין ב"זיוף" עלינו להניח קונספירציה רחבת-ממדים, המיועדת להוליך שולל (את הציבור) ולהכשיל (את הממשלה הנבחרת). אבל אין צורך להניח הנחות קונספירטיביות. הסקרים אינם מוכרחים להטעות במתכוון. ייתכן שהם פשוט אינם מצליחים לשקף את הדינמיקה.

 

תודה לאבינו שבשמיים

אתמול אחר-הצהריים (שעון החוף המזרחי) טראמפ הלך אצל אוהדיו בהאנגר ענקי בנמל תעופה בדרום פלורידה. הוא ערך עצרת בחירות לכל דבר, 3 חודשים ויותר לאחר שמערכת הבחירות הסתיימה. אחד ממציגיו, ציר קונגרס רפובליקאי ימני מאוד, אפילו התבלבל קצת, והודיע כי עוד מעט קט יתייצב שם "הנשיא הבא של ארה"ב, דונלד טראמפ". לא, לא הבא; הוא כבר הגיע.

את העצרת פתח מטיף נוצרי שחור, שהביע פעם אחר פעם תודה ל"אבינו שבשמיים", על זה שהואיל לברוא את דונלד טראמפ ולנסוך בו מרץ ונחישות דעת. מלאניה טראמפ, שהציגה את בעלה, גמלה למטיף בתפילה משלה. מאות מן הנוכחים הצטרפו אליה. אל נכון הם הכירו את הטקסט מכנסיותיהם. אף כי המאורע היה אפוף דתיות, היה קשה למצוא רמז של יראת שמיים, או של אהבת בריות, או אפילו של לשון נקייה בנאום טראמפ. הוא ירה מן המותן.

הוא חזר על לחש הקסמים של נוכחותו הפוליטית, זה שהגיע אל שיאים דרמטיים בימים האחרונים: הוא עומד במלחמה נגד התקשורת. הוא אינו הנשיא הראשון העומד על טיבה, הוא הזכיר. קדמו לו ג'פרסון וג'קסון ולינקולן, שלושתם דיירי שני השלישים הראשונים של המאה ה-19. וכי לא היה זה ג'פרסון שהכריז ב-1807 כי "האמת עצמה נעשית חשודה משעה שהיא מונחת בכלי המזוהם הזה", העיתון.

מי ירצה להתווכח עם תומס ג'פרסון, האב המייסד, מחברה של הכרזת העצמאות, נשיא ארה"ב השלישי, שהכפיל את שטחה של ארה"ב בן-לילה (בעסקה המפולפלת של רכישת לואיזיאנה מידי נפוליאון)? אמנם ג'פרסון גם אמר כי "אין אנחנו יכולים להגן על חירותנו אלא באמצעות חופש העיתונות"; ו"אילו היה עליי לבחור בין ממשלה בלי עיתונים לבין עיתונים בלי ממשלה, לא הייתי מהסס אף רגע אחד להעדיף את האפשרות השנייה".

אבל, כפי שהסביר טראמפ, ערכה הגדול של העצרת אתמול היה בזה ש"התקשורת המזויפת" לא יכלה לסנן אותה דרך הפילטרים שלה. לשון אחר, איש לא יכול להציג לו שאלות, או להעמיד את הכרזותיו בספק.

"התקשורת", הוא צייץ עוד לפני העצרת, "אינה אויבתי. היא אויבתו של העם האמריקאי".

שקט, שקט, שקט

מלחמת טראמפ על התקשורת הגיעה אל שיאה במסיבת העיתונאים הארוכה שלו ביום חמישי שעבר. אחד הרגעים המהממים בה היה התקפתו על עיתונאי יהודי צעיר וארך-פאות, שהציג לו שאלה מנומסת בהחלט על התרבות תקריות אנטישמיות בארה"ב. "שב, שב", גער בו הנשיא, שחשב את השאלה לחצופה, והשיב עליה שהוא "פחות אנטישמי מאיזשהו אדם אחר". הכתב כלל לא טען את זה, וניסה להבהיר. לשווא. "שקט, שקט, שקט", נזף בו הנשיא.

השפלת רפורטר צעיר במהלך מסיבת עיתונאים המשודרת בטלוויזיה היא משהו שספק אם איזשהו נשיא לפניו היה מעז לעשות. אבל טראמפ שבר את הכלים זה כבר.

ההידרדרות של יחסיו עם העיתונות היא המעשה הקלאסי על המלך המצווה לערוף את ראש השליח - בגלל המסר שנשא.

דליפות מקודש הקודשים

הימים האחרונים בחיי נשיאותו הצעירה של טראמפ היו רצופים תקלות, או אסונות. בית משפט השעה צו מינהלי שלו למניעת כניסתם של מהגרים מוסלמים; הוא איבד את יועצו לביטחון לאומי, לאחר שנתפס בשקר; הוא איבד את מועמדו לכהונת שר העבודה, לאחר שנודע כי האיש שכר מהגרת לא חוקית, ולא שילם את דמי הביטוח הלאומי שלה; יועצת בכירה שלו בדתה מלבה טבח של טרוריסטים עיראקיים בעיר אמריקאית, והושמה ללעג כללי; דליפות מקודש הקודשים של הבית הלבן עוררו רושם של חוסר משמעת ושל חוסר כיוון.

העיתונות אמנם אינה נוטה חסד לטראמפ, אבל היא לא נטתה חסד להרבה מקודמיו. התפרצותו נגד העיתונות היא אולי ביטוי של חוכמה פוליטית צרופה, מפני שהיא מדברת אל לבם של מיליוני אמריקאים; אבל היא גם ביטוי של אובדן עשתונות. הנשיא ה-45 היה צריך ללמוד משהו מניסיונם של הנשיא ה-37 (ריצ'רד ניקסון) והנשיא ה-42 (ביל קלינטון). מלחמה על העיתונות אינה תחליף לארגון צוות ולגיבוש מדיניות.

האסטרטג הראשי של טראמפ, סטיב באנון, שניהל עד בואו לבית הלבן את אתר הרשת הימני Breitbat, יעץ לעיתונות "לסתום את הפה, ורק להאזין". הוא עשה כן בראיון ל"ניו-יורק טיימס", ביום ו'. האם זו תוכנית הפעולה של הבית הלבן? לסתום את פי העיתונות?

שלומו של העולם המערבי

ממשל טראמפ יתקשה הרבה יותר לסתום את פיותיהם של רפובליקאים, החושבים שהנשיא גודש את הסאה. אחד הבולטים שבהם, יושב ראש ועדת הביטחון של הסנאט, ג'ון מקיין, נשא ביום שישי נאום קטגוריה יוצא דופן בוועידת הביטחון הבינלאומית במינכן. בלי לנקוב בשמו של הנשיא אף פעם אחת, מקיין פירק אחד לאחד את מרכיבי מדיניותו ואמונותיו, והכריז שהם מסכנים את שלומו של העולם המערבי ואת עצם יכולתו להשתייר.

איך לפענח את טראמפ, או לחזות את התנהגותו, הן שאלות המהלכות עכשיו אימים לא רק על מתנגדיו. ראש ממשלת ישראל טעם משהו מן הדחפים הלא חזויים של הנשיא, כאשר טראמפ יעץ לו "להפסיק את ההתנחלויות לזמן מה". זה לא מה שאמרו לו שיהיה.

לא רק בימין הישראלי יש מקום לחששות. הימין השמרני האמריקאי חושש שלאחר ירח-דבש אידיאולוגי קצרצר, טראמפ יעלה על נתיב עצמאי, שירחיק אותו מסדר היום השמרני ומסגנונו. עובדה, זה כתוב היום בעמוד הראשון של ה"ניו-יורק טיימס".

אבל טראמפ לא יתקשה להשיב: לשמו של ה"ניו-יורק טיימס" הוא מוסיף מעשה שגרה את התואר "הכושל", כשם שלשמה של התקשורת הוא מוסיף "המזויפת". יוזף גבלס היה קורא לה בפשטות "השקרנית". מיליונים הסכימו אז, מיליונים מסכימים עכשיו. לא שמישהו משווה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny