אגמון-גונן כמשל

היא עשתה את כל הדרך הנכונה לעליון, אבל דווקא היא תישאר בחוץ

מיכל אגמון גונן / צילום: איל יצהר
מיכל אגמון גונן / צילום: איל יצהר

בכל צירוף של נסיבות שיהיה - בין שהדברים יקרו עוד היום (ד'), ובין שהם יקרו בעוד כחודש, ב-21 במארס - ייבחרו 4 שופטים חדשים לבית המשפט העליון. רשימת המועמדים מעידה כי מי שבסופו של דבר כן ייבחר, יהיה ראוי וטוב ומתאים לתפקידו. עם זאת, השאלה שצריכה להישאל אינה אם המועמדים שנבחרו ראויים לכהן כשופטים בבית המשפט העליון, אלא אם הם המועמדים הטובים ביותר לתפקיד.

שיטת הבחירה הנהוגה כיום, ההרכב המיוחד של הוועדה לבחירת שופטים, הרוב המיוחס הנדרש לבחירה, לצד הקונפליקט האידיאולוגי ומאבקי הסמכויות בין הפוליטיקאים לבין שופטי בית המשפט העליון, הביאו לכך שלפחות חלק משופטי העליון שייבחרו יהיו מועמדים של פשרה.

מבין המועמדים הסופיים לשיפוט בעליון, שהם אכן מוצלחים כולם, קשה לאתר מועמד בעל שיעור קומה נדיר, גאון משפטי, או משפטן פורץ דרך (אם כי ייתכן שאחד מהם יתגלה ככזה בהמשך הדרך).

כאשר בוחנים את המועמדים שאפסו סיכוייהם להיבחר לעליון, ניתן בכל זאת לאתר שני מועמדים, וליתר דיוק מועמדות, בעלות פוטנציאל כזה. אחת מהן היא השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן מבית המשפט המחוזי בתל-אביב. אגמון-גונן (55) סומנה כבר מגיל צעיר כשופטת שיכולה להגיע לעליון, ובצדק.

אגמון למדה במסלול ישיר לתואר דוקטור במשפטים, שאותו השלימה בשנת 1999. עבודת הדוקטורט שלה, שעסקה ב"עשיית עושר ולא במשפט", נכתבה בהנחייתו של פרופ' יצחק אנגלרד. בהמשך עבדה אגמון כעוזרת משפטית של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, ואחר-כך מונתה בעצמה לשיפוט.

אגמון-גונן עצמאית מאוד במחשבתה, היא מעמיקה בחומר, מכירה את התיקים שהיא מנהלת על בוריים, והיא בעלת תפיסות מגובשות, לעתים אף מרדניות.

אגמון-גונן היא אחת השופטים הבולטים בסוגיות של צדק חברתי וזכויות אדם. היא אינה חוששת להצהיר שהיא רואה במשפט כלי לשינוי חברתי, ולהחזיק באג'נדה משלה - אחת המילים שמעוררות היום "פריחה" בעליון.

למען הגילוי הנאות, אך גם לשם ההסבר, ביטוי לתפיסת העולם של אגמון-גונן ניתן למצוא בפסק הדין שנתנה ביולי 2013 בעתירה שהגיש "גלובס" נגד משרד האוצר ורשות המסים.

באותו מקרה קיבלה אגמון-גונן את עתירת "גלובס" וסגן עורך העיתון, אלי ציפורי, לחשיפת רשימת החברות שקיבלו הטבות מס בהתאם לחוק עידוד השקעות הון. אגמון פסקה כי "ראוי ונכון הוא כי לא במחשכים יחולקו כספי הציבור מכוח החוק לעידוד השקעות הון, ולא יכול להיות ספק כי קיים עניין ציבורי רב באפשרות הציבור לבחון ולבקר את הליך מתן ההטבות, וודאי במועד זה שבו תקציב המדינה מצוי בעין הסערה הציבורית".

אגמון-גונן פסקה, אך בהמשך שינה בית המשפט העליון את ההחלטה. בניגוד לעמדתה של אגמון-גונן פורסמו בסופו של דבר הנתונים רק לגבי החברות הציבוריות שקיבלו הטבות מס, ולא נחשפו החברות הפרטיות הגדולות שקיבלו הטבות מס, ואשר נמנות עם 10 החברות הגדולות שנהנו מההטבות.

למרבה האירוניה, ככל הנראה אגמון-גונן לא תמונה לעליון בסבב הנוכחי, דווקא בשל העצמאות השיפוטית שהיא מציגה לאורך שנים - עצמאות שמאיימת כנראה על שופטי בית המשפט העליון, שחלקם אינם מעוניינים בקידומה.

עורך דין מוכר שעימו שוחחנו הסביר זאת כך: "אצל אגמון-גונן כל פסק דין הוא תקדים, והיא לא מתיישרת עם עמדת השופטים שבערכאה שמעליה. לכן, הם לא רוצים לראות אותה ביניהם".