שיימינג לסרבן הגט

השבוע אישר בג"ץ לנקוט נגד סרבני גט סנקציות ברוחו של רבנו תם

סרבנות גט/ צילום:  Shutterstock א.ס.א.פ קרייטיב
סרבנות גט/ צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קרייטיב

כדי שבעלה יוכתר בתואר המפוקפק "סרבן גט", אישה המבקשת להתגרש עוברת כברת דרך ארוכה בבית הדין הרבני. ראשית היא צריכה לשכנע את בית הדין כי יש לה עילה הלכתית שמצדיקה את הגירושים, ולא די בכך שהיא כבר לא אוהבת את בעלה או לא "מסתדרת איתו, וכיוצ"ב סיבות שרבים בעולם המודרני מתגרשים בגללן.

לאחר מכן היא עוברת שלב נוסף, שבמסגרתו בית הדין הרבני מנסה לשכנע את הבעל להתגרש בטוב, ואחר-כך בפחות טוב, ורק כאשר בית הדין הרבני משוכנע כי אין שום הצדקה לסירובו של הבעל להתגרש מאשתו, למעט רצונו להתעלל בה או לסחוט ממנה דבר ממנה - בית הדין הרבני עושה שימוש בסמכותו לנקוט סנקציות חיצוניות, שיפעילו לחץ על הבעל לתת את הגט.

ההלכה היהודית יוצרת מלכוד, שבעיניים חילוניות נראה אבסורדי. האישה יכולה לקבל גט תקף מהבעל רק כשהוא נותן אותו מרצונו החופשי. וכשלבעל אין רצון חופשי? מאלצים אותו "לרצות" לתת לה גט.

החוק במדינת ישראל מגדיר רשימה של סנקציות, המקובלות הן מנקודת מבט דתית, ככאלה שאינן מונעות את "הרצון החופשי" במתן הגט גם לאחר הפעלתן, והן מנקודת מבט אזרחית, המגנה על זכויות הפרט. סנקציות אלה כוללות בין היתר את האפשרות לעכב את יציאתו של הסרבן מהארץ, לעקל לו את חשבון הבנק ואף לשלחו למאסר בפועל.

כנגד אחד מסרבני הגט המפורסמים בישראל, ד"ר עודד גז, וכנגד סרבן גט נוסף, ששמו לא פורסם, גילה בית הדין הרבני יצירתיות רבה יותר מהמפורט בחוק האזרחי, וחזר לרשימת סנקציות מהמקורות הנקראת "הרחקות דרבנו תם".

קיראו עוד ב"גלובס"


סנקציות אלה מאפשרות להפיץ בקהילה את פרטיו של סרבן הגט, או כפי שנהוג לכנות זאת בימינו: "לעשות לו שיימינג", ומזמינות את חברי הקהילה להשתתף במעין "חרם" על הבעל - לא לצרף אותו למניין, לא להדבר עימו, לא לקברו בקבר ישראל ועוד. עבור גבר הנמנה על קהילה דתית, לשיימינג וחרם זה יש משמעות עצומה, לעתים אף יותר ממאסר.

שני סרבני הגט הנדונים הצליחו להערים על רשויות המדינה ולהימלט מהארץ על אף צווי עיכוב היציאה מהארץ שהוצאו נגדם במסגרת הסנקציות המותרות בחוק. בית הדין הרבני נאלץ לשכור חוקר פרטי, שגילה את עקבותיו של ד"ר גז בבלגיה, והוא כלוא שם כעת בהמתנה להחלטת הרשויות אם להסגירו בישראל.

הסרבן השני מסתתר בארה"ב ולא נעצר, אך בית הדין הרבני שלח את הוראות החרם לקהילה היהודית שם, ולכן ידן הארוכות של הסנקציות הגיעו אל הסרבן גם מעבר לים. ממקום מושבם בגלות, שני הסרבנים עתרו לבג"ץ בטענה כי על-פי החוק המצוי במדינת ישראל במאה ה-21, לבית הדין הרבני אין סמכות חוקית להטיל עליהם תקנות שנחקקו במאה ה-12, והוא מוגבל רק לסנקציות המנויות בחוק.

השבוע החליט בג"ץ החליט לדחות את העתירה, ברוב של 5 שופטים נגד שניים, ואישר לבית הדין הרבני לנקוט גם סנקציות ברוחו של רבנו תם, למעט בנושא הקבורה.

יצוין כי כל שופטי בית המשפט העליון לא מצאו פגם מוסרי בשימוש באמצעים השונים כדי להביא לשחרור האישה העגונה, בוודאי בנסיבות הקיצוניות של שני סרבני הגט הספציפיים הללו, אך השאלה בבג"ץ היא משפטית ולא מוסרית.

שופטי המיעוט מצאו לנכון לקבל את העתירה ולהגביל את כוחם של בתי הדין הרבניים מלהטיל עונשים שהמחוקק לא הסמיכם במפורש לתת, מחשש של "מדרון חלקלק". אמנם הפעם בתי הדין בחרו להטיל סנקציות הלכתיות שלא הוכרו על-ידי המחוקק למטרה ראויה של שחרור עגונות, אך יש בכך לפתוח פתח לבתי הדין הרבניים להטיל בעתיד סנקציות הלכתיות נוספות, שלא מצויות בספר החוקים, אולי לצורך מטרות בלתי ראויות מנקודת המבט האזרחית המודרנית, השמה דגש על חירויות האדם.

עם זאת, שופטי הרוב בחרו לתת לבית הדין הרבני את האפשרות ליישם סנקציות הלכתיות במקרה זה, שבו גם הבעיה היא בבסיסה הלכתית. את הקושי המשפטי שבהיעדר סמכות הם פתרו באמצעות תפיסת החלטות בית הדין הרבני לנקוט תקנות רבנו תם כ"המלצה בלבד", ולא כהחלטה משפטית שניתנת לאכיפה חוקית.

המשמעות היא שההחלטה על הטלת החרם היא ערכית ומוסרית, אך אינה מטילה חובה על הציבור, ואינה מטילה סנקציה עונשית על מי שיבחר שלא לציית לה, אלא יתפלל עם הסרבן או ילין אותו בביתו. ההנחה היא שהציבור שומר המצוות, בני הקהילה שלעזרתם פונה בית הדין הרבני בקריאתו לנדות את סרבן הגט, יבחרו להענות לקריאה מרצונם, מתוך כבוד למוסד בתי הדין הרבניים.

באופן דומה, בית הדין הרבני רשאי "להמליץ" לשירות בתי הסוהר להחמיר את תנאי כליאתו של סרבן הגט בכלא, כלומר לשים אותו בבידוד, ללא קריאה, כתיבה וצפייה בטלוויזיה ואפילו ללא מזרן לשינה, אם הוא מתרשם כי ישיבה רגילה במאסר לא מביאה אותו לתת את הגט.

גם כאן בית הדין הרבני לא יכול לחייב את שירות בתי הסוהר לציית להמלצה, אך הוא מצפה שיתחשבו בה, ככל שהיא עולה בקנה אחד עם ההסדרים והנהלים בכלא.

אמת כי פתרון זה אינו אידיאלי, אך בתנאים הנוכחיים זהו הרע במיעוטו. הדרך האידיאלית להתיר עגונות הייתה למצוא פתרון הלכתי, שבמקרים קיצונים לא יצריך את "הסכמתו" המלאכותית ממילא של הבעל, אך עד שיימצא גאון ההלכה שיצליח להוביל מהלך זה, יצטרכו העגונות לקוות שחומרת הסנקציות והרחבתן תעשה את שלה.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il

לכתבה הקודמתנישואים ממבט ראשון