לנין, טראמפ וטיבי

לקרוא אותם כפשוטם, או לקרוא בין השורות?

האם אפשר להתלונן על פוליטיקאים, האומרים מבעוד מועד מה בדעתם לעשות אם ינצחו בבחירות? או, לצורך זה, אלה האומרים שלא יהיו בחירות, מפני שמי צריך אותן? או שיהיו בחירות, אבל הן יהיו האחרונות בהחלט?

היו אחדים כאלה בהיסטוריה המודרנית. בימים האלה אנחנו נזכרים באחד המצליחים שבהם, לנין, האיש שרקם את המזימה הגדולה ביותר של כל הזמנים: השתלטות סיעה קטנה ואלימה של מהפכנים מרקסיסטים על האימפריה הרוסית. החודש לפני 100 שנה הוא עדיין ישב בציריך, וכוסס את ציפורניו. אבל עד מהרה הוא יהיה ברוסיה, ויכשיר את הקרקע לניצחונו.

3 חודשים לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, ב-1914, לנין כתב: "הסיסמה 'שלום' אינה נכונה עכשיו. זו סיסמה של שרלטנים ושל מתחסדים. סיסמת הפרולטרים צריכה להיות 'מלחמת אזרחים'".

אכן, לציניות מקפיאת הדם של לנין היה קשה להשתוות. אבל לא הוא ואנשיו הפילו את הצאר, ב-15 במארס 1917. פועלי עיר הבירה פטרוגרד (פטרבורג) ברחובות וחברי הדומה במליאת הפרלמנט הם שהפילו. נאמני לנין היו מעטים ונבוכים. החברים קאמנב וסטאלין חזרו לרוסיה לפני לנין, והסיקו מיד שהבטחה לצאת ל"מלחמת אזרחים" לא תהלך קסמים על ההמונים. שנתיים וחצי של מלחמת דמים (נגד גרמניה, אוסטריה וטורקיה) הספיקו להם. הבה נבטיח להם "משא ומתן לשלום".

על כתפיה של הסיסמא המתוקנת רכבו הבולשביקים של לנין אל השלטון. הם דווקא עמדו בדיבורם, מיהרו אל שולחן המשא ומתן, נתנו לגרמניה כל מה שרצתה, ומיהרו לחזור הביתה כדי להתחיל, אלא מה, את מלחמת האזרחים. גם לנין עמד בדיבורו, והנחיל לקח חשוב למדי לדיירי המאה ה-20: כאשר בולשביקים מדברים, מוטב להאזין, מפני שהם מתכוונים (כמעט) לכל מלה.

לא, לא ממש. כדי להבין את משנותיהם הייתה נחוצה אסכולה של פרשנים, שהתנהלה באזור הדמדומים שבין הבנה לניחוש. השאלה היא אם צריך לקרוא אותם כפשוטם התחילה להשאל 100 שנה לפני שדונלד טראמפ הצריך שאלות דומות. "קראו אותו ברצינות, אבל לא באופן מילולי", הציעו כמה מעוזריו. לשון אחר, לשון ההגזמות שלו נועדה להשיג אפקט, לא להציב יעד מדיני.

היא זורמת, היא בעד העתיד

ההקדמה הארוכה הזו נועדה לד"ר אחמד טיבי. הוא העניק ראיון ל"הארץ" בתחילת החודש, שבו הציג את מועמדותו לכהונת ראש הממשלה של ישראל לשעבר, לכשתוכרז מדינה אחת בין הים לירדן, ויוענקו זכויות שוות לכל תושביה.

ד"ר טיבי היטיב את לבו בתופינים שהגישה לו מראיינתו (הוא שאל אותה מבעוד מועד מה יהיה כיוון הכתבה, בעד או נגד מדינה אחת. "אני כמו טראמפ", היא ענתה. "אני זורמת, אני בעד העתיד"). היואיל טיבי בטובו להרכיב את ממשלתו הראשונה? בוודאי, מדוע לא. הנשיא, מצדו, יכול להיות יהודי, נגיד רובי ריבלין. יהיה לו "שר ההגירה", זאת אומרת, כונס הנכסים של המדינה הציונית, ולכהונה הזו הוא מועיד את ד"ר אילן פפה.

על רשימת השרים לא נחזור כאן. הקורא משלם-המנוי יוכל למצוא אותה באתר הרשת של "הארץ". התעניינתי לעומת זאת בכהונות המיניסטריאליות שראש ממשלת ישראל-לשעבר עדיין לא מסר למשמרת. הוא לא נקב בשמותיהם של שר הפנים, השר לביטחון פנים, שר החוץ והשר לענייני ירושלים. אבל ארבעתם יהיו פלסטינים.

ללמדכם, שד"ר טיבי, כאשר היה קטן, למד משהו בגן הקומוניסטי הסגור. כמעט כל תוכנית השתלטות הדרגתית של מפלגות קומוניסטיות כללה ממשלות קואליציה עם לא-קומוניסטים, שלא היה צריכות לקום על בסיס שוויוני כל זמן שהשליטה במשרד הפנים ובמשטרה נמסרה ליד הקומוניסטים.

אגב, לא רק אצל הקומוניסטים. הקבינט הראשון של אדולף היטלר כלל רק שני נאצים במשרות מלאות. אחד היה שר הפנים והשני היה שר המשפטים. האיש מס' 2 במדרג הנאצי, הרמן גרינג, קיבל את כהונת שר הפנים בממשלת פרוסיה, המדינה החשובה ביותר בגרמניה של הזמן ההוא. מכוח המינוי הוא הופקד על המשטרה המקומית בברלין.

פרודיה של חודש אדר

ובכן, ד"ר טיבי כמובן רק קרץ. הוא לא התכוון ברצינות. הוא היה מעדיף שתי מדינות, הוא אומר. אבל אם יהפוך אלוהים את לבם של הציונים, כפי שהפך פעם את לבו של בלעם, וכפי שהפך לפני 25 שנה את לבם של האפריקנרים בדרום אפריקה, או אז ד"ר טיבי ישמח לפקוד נוסחת השתלטות לנינית-סטאלינית על מדינת ישראל-לשעבר.

את הראיון החגיגי אפשר כמובן לחשוב לפרודיה של חודש אדר, שבו מרבים בשמחה. השועל הפוליטי הוותיק הזה יודע איך להקניט את שומעיו היהודים, איך ללעוג להם ואיך למרוט את עצביהם. אבל אין כל סיבה שהראיון הזה יישאר פרודיה.

נואם כיכרות מבריק יכול להפוך את הראיון לכלי נשק פוליטי רב עוצמה. בבחירות הבאות, הראיון הזה צריך להשתכפל במיליון עותקים, לנוח בתיבות הדואר של רוב בתי האב והאם, להיות מחולק ברחובות ובעצרות. הנואם המבריק צריך לנופף בו לעיני ההמונים, להציג אותו כתוכנית מוסמכת של האויב להרוס מבפנים, עם משרד הפנים והמשרד לביטחון פנים ודוקטור-פפה-גם. הבחירות הבאות יוכלו להיות משאל עם על תוכנית טיבי לפתרון סופי של השאלה הציונית.

עם קצת רצון טוב, וקצת קריצה, וקצת פרודיה, ד"ר טיבי אפילו יכול לעזור לשתי-המדינות, אם מערכת הבחירות של הרשימה המשותפת תתנהל תחת הסיסמא "אחמד טיבי לראשות הממשלה". צירוף המלים הזה אולי יעזור לשיפור כושר הריכוז של חלק מן הבוחרים, לפני שהם יחליטו שהגיע הזמן לזרום עם העתיד.