פולחן האביב

נקודה קטנה למחשבה לקראת עונת האבקנים והאלרגיות

פולחן האביב / איור: תמיר שפר
פולחן האביב / איור: תמיר שפר

א. "יש רגע קצר בין אדר לניסן שהטבע צוהל בכל פה", כתב דויד גרוסמן בשירו קורע הלב, המקביל בין האביב, העונה הכי קצרה והכי יפה, לנעורים שאבדו, ולבנו אורי שנפל במלחמת לבנון השנייה. זהו שיר שאי אפשר לשמוע אותו בלי שיוצפו העיניים בדמעות על כל מה שיכול היה לקרות וכבר לא יקרה. גם הפחד מהאובדן הזה שקשה להעלות על דל שפתיים מתחיל לנקר במוח ואתה מעיף אותו הצידה בכוח. "נסער ומשולהב ומתיז ניצוצות / אך עוד רגע ייבול ויצהיב / כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת - קצר פה כל-כך האביב", כתב גרוסמן.

קיראו עוד ב"גלובס"


הרגע הקצר הזה בין אדר לניסן יגיע ביום שני הבא עלינו לטובה ועונת האביב תחל, באופן רשמי לפחות: אורך היום ואורך הלילה ישתוו ורבים מאיתנו יתחילו להתעטש כמו משוגעים כשהעצים והצמחים יפזרו את אבקניהם אל הרוח. המהדרין נוהגים גם להתגרד, אבל אני תמיד הייתי מבית הלל.

אז תתעטשו, חברות וחברים, תתעטשו מכל הלב - כי הכול למען מטרה טובה. ואל תהיו עצובים שהאבקן שנכנס לכם לאף רצה בכלל להיות עץ, אבל גמר בתור נזלת - זו באמת לא אשמתכם. אנחנו חלק מהטבע, ואם אנחנו חלק - גם האפצ'י חלק. כל אחד ותפקידו.

ב. מה רבים הם הדברים הנישאים ברוח; חלקם דימוי ותו לא, כמו הנעורים. אבל חלקם אמיתיים לגמרי; הרוח נושאת עימה שלל עצום של חלקיקים. חלקם חלקיקים שלנו עצמנו: תאי העור שנשרו הופכים לאבק שאנחנו נושמים (הידעתם? כל אחד מאיתנו ייצר בעצמו, מתוך עצמו, כ-400 קילוגרם אבק מתאי עור מתים במהלך חייו). נכון שזה נשמע קצת מגעיל, אבל גם בגועל הזה יש יופי: כל אדם נושם את החלקים שנשרו ממנו. כל אחד נושם את עצמו, ולא רק את עצמו - גם את הזולת. אנחנו נושמים זה את זה, שואפים ונושפים את האנושות כולה. כולנו אחד. בעיניי יש בזה משהו אדיר.

השבוע התמלאו שמי הארץ אבק. שקע שנמצא מעל הים התיכון גרם לרוחות דרומיות-מערביות שהסיעו אבק מכיוון מצרים לאזורנו. גם את המצרים אנחנו נושמים, אז מי אמר שהשלום קר?

ולא רק עצים וצמחים ואנשים אחרים, חיים ומתים, נושמים אנו: אנחנו נושמים גם את פסולת הבניין - זה שאנשים אחרים, כמונו בדיוק, יגורו בו, ינהלו חיים, יאהבו, יריבו, יאכלו וישתו וישילו תאי עור; וגם את הפסולת התעשייתית אנחנו נושמים - את הזיהום, נכון, אבל גם את המאמץ של הפועלים, את חלומותיהם ואת שאיפותיהם; וגם את ההתפרצויות הגעשיות אנחנו נושמים - כלומר, את מה שבא ממעמקי הכדור שעליו אנחנו יושבים; וגם את חולות המדבר; וגם את תאי העור המתים של החיות. ובאביב, שיחל ביום שני כאמור, ננשום עוד יותר מכל זה כי הרוח לא עובדת בשבילנו, היא עובדת בשביל הכול.

בניגוד לפילוסוף העתיק תאלס שטען שהכול מים, היה זה אנכסימנס, עוד פילוסוף יווני פרה-סוקרטי, שטען ש"הכול אוויר". כל הדברים בעולם, אמר, הם אוויר בדרגות שונות של דחיסות ודלילות. "בהידללו", כך כתב, "הוא נעשה אש, ובהידחסו רוח, אחר כך ענן, אחר כך מים, אחר כך אדמה, אחר כך אבנים, ואחר כך כל השאר: הוא עושה את התנועה הנצחית שבגללה מתרחש השינוי" (מתוך "תולדות הפילוסופיה היוונית - הפילוסופים הקדם סוקרטיים" מאת שמואל שקולניקוב, הוצאת יחדיו, 1981).

אנכסימנס קשישא טעה מן הסתם, ולא כי לא היה לו מיקרוסקופ, אבל איזו טעות נהדרת! ובעצם, גם לא רחוקה כל-כך מהאמת.

אז בואו ניקח נשימה עמוקה-עמוקה ונחזיק לרגע אחד ארוך את העולם כולו בתוך הריאות שלנו - על כל קלקוליו ונפלאותיו - ועכשיו ננשוף הכול לאט ונחלוק את עצמנו עם כל מה שיש. כי הכול אוויר.

ג. כל החלקיקים האלה באוויר שאנחנו נושמים ושתוארו לעיל נקראים בשם הכללי "אבק". על מנת להיחשב לאבק, צריך החלקיק להיות קטן מ-500 מיקרומטר (או חצי מילימטר). כל החלקיקים הנ"ל מעופפים להם באטמוספירה שלנו. קשה להעריך כמה אבק יש בעולם וכמה הוא שוקל.

האבק הוא מיוחד: חלק מההתנהגות שלו לא תמיד פועלת לפי חוקי הפיזיקה, ממש כך. הוא לא מוצק, הוא לא נוזל: אם תיקחו קופסה מלאה באבק ותפעילו עליה לחץ, היא לא תגיב כמו חומרים אחרים. אף שגם באבק יש היררכיה: החלקיקים מפעילים זה על זה את כוח המשיכה על מנת ליצור את האפור-אפור הזה.

לא רק באטמוספירה שלנו יש אבק, כידוע. גם בחלל יש. אף שאנחנו רגילים לחשוב על החלל כעל ריק, הרי שמדובר במקום - אם אפשר לקרוא לחלל מקום - מאובק לאללה. האבק החללי נוצר מהתנגשויות שנמשכות כבר מיליארדי שנים בין כוכבים לאסטרואידים, מהזנבות של כוכבי השביט, מסופרנובות, מענקים אדומים, ממה לא. חלקם מסתובבים בחלל האפל מאז המפץ הגדול, עוברים מגלקסיה מאובקת אחת לשנייה.

עד עכשיו נטו המדענים להניח שהחלקיקים האלה - המתנגשים בכדור הארץ מאז שנוצר פחות או יותר - נשרפים ונעלמים בכניסה לאטמוספירה שלנו. אבל מחקר חדש, שתקצירו פורסם השבוע והגרסה הארוכה תתפרסם כשיסתיים האביב ויבוא הקיץ, טוען שכ-4,000 טונה של החלקיקים האלה מצליחים בכל זאת לחדור לאטמוספירה שלנו בשנה - או יותר מעשרה טונות ביום. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל כשמכפילים את המספר בשנות כדור הארץ, זה מתחיל להישמע לא מעט בכלל.

והם בכל מקום, החלקיקים הקוסמיים האלה. על הגגות, על מסך המחשב שאני מביט בו כרגע, על זגוגית המשקפיים שלי שדרכם אני מביט במסך המחשב, על מושבי האופניים וגגות המכוניות, על חלונות הראווה ושלטי החוצות, על העלים ועל תיבות הדואר. האבק הבין-כוכבי נמצא פה. אנחנו נושמים גם אותו!

לא יודע מה זה עושה לכם, אבל אותי דברים כאלה מרגשים עד לשד העצמות.

ד. רק תחשבו על זה רגע. העבירו אצבע על המשטח המאובק הקרוב אליכם ביותר והביטו בה: משהו על קצה האצבע הזו הגיע מהחלל, מחוץ למערכת השמש. לא מן הנמנע שאחד או שניים מהחלקיקים הזעירים האלה שבכלל לא נראים בעין בלתי מזוינת היה שם כשהכול התחיל לפני כ-14 מיליארד שנים. אני מלקק את קצה האצבע ולא אכפת לי כלום: בשביל טעימה מהמפץ הגדול אני מוכן לסבול כמה תאי עור מתים וקצת פסולת בניין.

מדענים טוענים שאפשר לחקור את האבק הזה ולהסיק ממנו עוד מסקנות לגבי הרכב היקום, ראשיתו והתהליכים שעברו ועוברים עליו. זה חשוב מאוד, כמובן. אבל אני, כאמור, עוד נרעש מהמחשבה שאנחנו נושמים את היקום כולו, ואז מתעטשים אותו. היקום כולו זורם בנו ודרכנו. אנחנו חלק. גם כשאנחנו מתנשקים, גם כשאנחנו מתווכחים, בלהט אידיאולוגי או על מקום חניה. בכל דבר. העצים מפזרים אבקנים והיקום מפזר אבק.

בשפה משמש האבק כדימוי לא רע למיליון דברים, רובם רעים. ועכשיו, כשאנחנו יודעים מהו אבק, אני מקבל הרבה יותר בסלחנות, אפילו באהבה, את האבק שמעלים דוחות המבקר לדוגמה. וגם אנחנו, כשיגיע זמננו, נהפוך לאבק ונתפזר ונינשם על-ידי אחרים, וככה נמשיך לחיות לנצח, מרחפים בעולם מפה לשם. כי גם ההתנהגות שלנו, כמו של האבק, לא תמיד פועלת לפי חוקי הפיזיקה.

אז נכון, האביב "קצר וחטוף ושובר את הלב", אבל אולי אפשר למצוא נחמה בכך שהעולם הוא מקום נפלא, מלא הוד וחידות וקסם - וכל אלה לא קצרים ולא חטופים ואת הלב הם מאחים ומרחיבים. גם כשרע.

לכתבה הקודמתשיחותיי עם ניוטון ובאך