כך חמק התאגיד (גם) לניסנקורן

סיפור תאגיד השידור מוציא את יו"ר ההסתדרות רע מכל כיוון אפשרי

בנימין נתניהו, אבי ניסנקורן / צילומים: אלכס קולומויסקי-ידיעות אחרונות, תמר מצפי
בנימין נתניהו, אבי ניסנקורן / צילומים: אלכס קולומויסקי-ידיעות אחרונות, תמר מצפי

1. ה-29 ביולי 2014. 3 שבועות עמוק אל תוך "צוק איתן", מהימים הקשים שידעה המערכה בגבול עזה. 4 חיילים הובאו למנוחות לאחר שנהרגו מנפילת פצצת מרגמה, רקטות חתכו את השמיים עד פאתי הכרמל, מנהרה התקפית אותרה לא רחוק מחדר האוכל של קיבוץ בארי.

אבל עוד משהו קרה בערב הזה, שזכה דווקא לכותרות צוהלות שבישרו על "היסטוריה": מליאת הכנסת אישרה בקריאה שנייה, שלישית וסופית את חוק השידור הציבורי, שהורה לסגור את רשות השידור ולהקים במקומה תאגיד חדש. "סגירה ופתיחה" קראו לזה, רק שבין הסגירה לפתיחה מאות עובדים ועיתונאים אמורים ללכת הביתה. כך ציווה החוק, שעבר ברוב של 45 תומכים ו-11 מתנגדים.

"התאגיד חמק לי ב'צוק איתן'", הסביר לפני מספר חודשים ראש הממשלה בנימין נתניהו במפגש עם עובדי רשות השידור. ב"גיבושון" שנערך אמש (ד') לחברי הקואליציה במלון בחדרה, הוא יצא מגדרו לומר עד כמה הקמת התאגיד הייתה טעות, ושעדיין "לא מאוחר לתקן". אבל יותר משהתאגיד חמק לנתניהו, הוא חמק למי שבאמת היה זה תפקידו למנוע מקרה כזה של סגירת גוף ציבורי על עובדיו: יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן.

חמק זו לא מילה. ב-7 ביולי של אותו קיץ חם, ערב ההסלמה שהתפתחה למבצע המתגלגל, הודיעה ההסתדרות על השבתה מוחלטת של קבלת הקהל בכל משרדי הממשלה ויחידות הסמך במחאה על הכוונה לסגור את הרשות. זו אמורה הייתה להיות יריית הפתיחה בשורה של צעדים ארגוניים, עד השבתה מלאה של שירותים חיוניים.

ההודעה לעיתונות שוגרה בשעה 19:00, אלא שכבר בשעה 23:35 שוגרה הודעה נוספת: יו"ר הארגון הנחה את כל הוועדים לבטל את העיצומים המתוכננים לאור המצב הביטחוני. כשיורים לא שובתים. הגיוני בסך-הכול, לפחות אם העיקרון עובד גם מהצד השני: אם מקפיאים את השביתה, מקפיאים גם את החקיקה.

קיראו עוד ב"גלובס"


אבל על עיקרון ההדדיות ("ייתנו יקבלו") שהמציא נתניהו כבר לפני 20 שנה, לא שמע כנראה מי שהיה באותם ימים שר התקשורת, גלעד ארדן. עם כל הכבוד ל"צוק איתן", הוא הלך עם העיקרון של "מבצע סבתא": אתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט-לאט אתה מגביר.

יום לפני אישור החוק במליאה, ניסנקורן עוד ניסה לרכך אותו במזנון הכנסת. זה כבר היה מאוחר. יו"ר ההסתדרות הגיע בלי תחמושת, וככה זה גם נראה. הדיון לא עסק בשאלה אם סוגרים את הרשות, אלא רק בדרך. המלחמה הייתה ועודנה תירוץ מושלם, אבל תירוץ נשאר תירוץ.

האמת היא שניסנקורן היה אז טרי יחסית בתפקיד, הוא קיבל את השרביט מקודמו עופר עיני ללא בחירות, לא היה לו ניסיון בזירה הפוליטית והרצון שלו להתחבב על הציבור הרחב, שקנה את הבלוף של "ביטול האגרה" (שבמקומה הגיע ייקור אגרת הרכב), גבר על המחויבות שלו להתייצב לצד האנשים שהוא אמור לייצג גם כשזה לא פופולרי.

מולו עמד אחד השרים המוכשרים והשאפתניים של הליכוד, שהיה נחוש לגזור הישג לפחות בסדר גודל של רפורמת הסלולר של משה כחלון. בשיא הלחימה, בלי למצמץ, הוא העביר את החוק הזה בכנסת והודיע לאומה: "היום אנחנו מתקנים את המעוות ומחזירים לעם ישראל את מה ששייך לו. עם ישראל יקבל בקרוב תמורה ללא אגרה".

צפו: נאום נתניהו על התאגיד שהצית אש בינו לבין כחלון

loading

2. ניסנקורן מבין היום את גודל הטעות מבחינתו, גם אם הוא מסרב לקחת אחריות פומבית על חלקו בעניין. הוא יודע כי מודל ה"סגירה ופתיחה", ודאי כזה שלא מבטיח מעבר חלק לגוף החדש וכולל גם פיטורים המוניים, מהווה תקדים מסוכן וחסר תקדים לציבור שהוא מייצג. מחר יהיה מי שידרוש סגירה ופתיחה ברשות שדות התעופה, במוסד לביטוח לאומי, בחברת החשמל ובדואר ישראל - כשברקע, איך לא, תרועות עידוד ושמחה מהתקשורת.

פתיחה וסגירה, כשחושבים על זה, הן חלומם הפרוע של מעסיקים רבים, גם במגזר הפרטי. אפשר לחתוך כך את הוצאות השכר, "להיפטר" בהזדמנות הזו מעובדים בינוניים וממנהלים כושלים, לעשות את כל מה שלא תמיד עושים, גם כשיש מקסימום "גמישות ניהולית". כי ארגון, כל ארגון, כולל שכבה של מצוינים, שכבה של בינוניים ושכבה של חלשים יותר. לפעמים המצוין בלתי נסבל, לפעמים החלש מחזיק את המוראל. אלה וגם אלה הם חלק מהמרקם החברתי שבלעדיו הארגון נותר אוסף של ספסלים ומכונות.

אסור היה להסתדרות להנציח בינוניות ברשות השידור, אבל באותה מידה אסור היה לה להתיר את דמם של העובדים, להטיל עליהם את האחריות הבלעדית, שהייתה נתונה בעיקרה למנהלים רופסים, בובות על חוט של פוליטיקאים ומלחכי פנכה.

3. בקיץ האחרון, אחרי שנתניהו החליט בינו לבין עצמו שהתאגיד החדש ראוי לקבורת חמור, הוא חיפש שותף לחלוק איתו את הקרדיט, או ליתר דיוק: את הריקושטים. כולם יודעים היום שניסנקורן קפץ על ההזדמנות, אבל פחות ידוע מי ויתר עליה: ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת. נתניהו, מתברר, פנה קודם לברקת, והציע לו להודיע על דחיית ההפעלה של התאגיד החדש לינואר 2018 משום שאולפניו לא מוקמו עדיין בבירת הנצח של העם בציון. ברקת העריך שהוא צפוי לגשם של מטאורים אחרי הודעה כזו, ונתן לנתניהו את מלוא הכבוד לעשות זאת בעצמו.

אנשיו של נתניהו פנו לתוכנית ב', וניסנקורן קפץ על הסוס. עוד באותו ערב הוא חטף מבול מהתקשורת, שעד היום הוא לא מצליח לשכוח. במקום להילחם על הגדלה נוספת במספר עובדי הרשות שייקלטו בתאגיד החדש, הוא נתפס כמי שחתום גם על הקמת התאגיד החדש וגם על סגירתו.

"החברים שלך בתקשורת העדיפו להגן על ההוא מ'כלכליסט' (הכוונה לשאול אמסטרדמסקי), במקום על מאות עובדים ברשות", הוא צעק ביום שני האחרון לעבר עובד בקול ישראל, שהגיע לסקר את טקס קליטת עובדי הקבלן בבית החולים הפסיכיאטרי לב השרון. "אתה צריך לבוא אליהם בטענות, לא אליי", הוא הוסיף.

כשההגה בידיים של כ"ץ

אם יש משהו שלא חמק השבוע מנתניהו ומשרי הממשלה, זו ההזדמנות להתחכך בראשי חברת מובילאיי ובאקזיט החלומי שלהם. פתאום כולם סטארט-אפיסטים בנפש, חובבי יזמים ומסירי חסמים. יותר חשוב: כולם הראשונים לזהות.

הגדיל לעשות שר התחבורה ישראל כ"ץ שהודיע כי החל מינואר הבא הוא יחייב כל רכב חדש שיעלה על הכביש להצטייד במערכות בטיחות מצילות חיים. "כבר לפני מספר שנים נחשפתי לפוטנציאל של החברה ולרצון להציל חיים, והשתכנעתי כי מדובר במהפכה שתהיה לא פחות קטנה ממהפכת התקשורת".

הכול טוב ונחמד, אבל זה גם המקום להזכיר שבשנת 2010 כ"ץ עלה אל הבמה במליאת הכנסת כדי להסביר מדוע הוא מתנגד להצעת החוק שנועדה לחייב התקנת מערכת בטיחות של מובילאיי (אז היחידה בשוק) בכל הרכבים החדשים: "לא סביר שנכפה על הציבור מוצר אחד. החוק הזה הוא נגד הציבור. אתה כופה עליו לשלם". טוב, בכל זאת עברו 7 שנים ו-15 מיליארד דולר.

לכתבה הקודמתהגן של החשוד