מחובריזם ומקורביזם בתאגיד

אנשי תאגיד השידור שקוננו על הנפוטיזם ברשות השידור לוקים באותן מחלות

1. לפחות שקר אחד גס נחשף בכל פסטיבל תאגיד השידור הציבורי: שכל הרעש סביבו הוא לטובת ה"דמוקרטיה", לטובת "חופש הביטוי" ולטובת "חופש העיתונות".

הקמפיין הזה, שניהלה הקליקה התקשורתית, או שמא התשקורתית, כבר לא מצליח לשכנע איש, ואנחנו בטוחים שגם אלה שצועקים אותו בקול גדול ובגרון ניחר כבר לא מאמינים לעצמם.

איזה חלום הם מכרו לנו: בואו נסגור את רשות השידור, נפתח תאגיד חדש, ובמעשה קסמים הכול יהיה נפלא ומופלא, נקי מלחצים פוליטיים, שידור ציבורי נטו, רק למען הציבור, רק למען האינטרס הציבורי, לתפארת מדינת ישראל.

ממש לא. הצעד האלים הזה - שבוצע על-ידי אנשים שמוכרים את עצמם כנאורים - של סגירה-פתיחה, לא ספר ממטר את האנשים שיושפעו מהסגירה-פתיחה הזאת ולא ניתק כמובן את השידור הציבורי מהפוליטיקאים. הוא רק החליף את האגרה המושמצת בתקצוב מהמדינה.

לא, ממש לא צריך שידור ציבורי. לא צריך שידור ציבורי שיונהג מלמעלה על-ידי פוליטיקאים ובטח לא על-ידי קומץ עיתונאים שחושב שהוא מורם מהעם ויודע מה טוב או רע בשבילו.

צריך להבין: איש מהצדדים לא ממש דואג לאינטרס הציבורי. הם דואגים אך ורק לעצמם ולאנשי שלומם, כל אחד מהצד שלו, והכול נעשה בשם הדמוקרטיה.

אתם יכולים להירגע: הדמוקרטיה לא תחוסל אם לא יקום תאגיד שידור, חופש הביטוי לא ייפגע, וחופש העיתונות יישאר על כנו. נהפוך הוא: הדמוקרטיה הישראלית תמשיך לחיות, לנשום ולבעוט ולייצג את האינטרס הציבורי.

2. מה שכבר לא מדהים בכל פסטיבל התאגיד הוא הצביעות. אנשי התאגיד, שקוננו על מקורביזם, מחובריזם, חבריזם ונפוטיזם ברשות השידור, לקו בדיוק באותן מחלות, חטאו באותו דפוס מינויים של "אנשי שלומנו", או "בראש שלנו", או כפי שהם אוהבים לומר, "אנשים שבאו לנו טוב בעיניים".

הנה דוגמה מצוינת לכך: דורון צברי, במאי, שקיבל משרת "טאלנט" בתאגיד (כבמאי דוקו בחטיבת החדשות). זה אומר שכר שמן ויפה וקבוע, כי זה הרי רשות ציבורית. צברי הוא ללא ספק מ"אנשי שלומם" של ראשי התאגיד, הוא מהמילייה שלהם, הוא "בראש שלהם", הוא "בא להם טוב בעיניים", ולכן יש לו ג'וב בתאגיד, למרות שהוא והם יכולים להכחיש זאת בתוקף.

דורון צברי ורם לנדס יצרו יחדיו את הסדרה "מחוברים", אותו לנדס שהוועדה בראשותו הובילה לפתיחה-סגירה השטותית. צברי נלחם-תיעב את רשות השידור ופעל ללא לאות להפלתה - זה מתועד בסרטו "המדריך למהפכה". צברי הוא איש שמאל, אפילו די רדיקלי, וזו כמובן זכותו. הוא קורא "לכבוש את השלטון", "להפוך את השולחן" ו"לשנות את השיטה הכלכלית".

שוב, אלה דעותיו הפרטיות והמאוד לגיטימיות, אבל הבעיה היא שהוא מאוד רוצה "לכבוש את השלטון" באמצעות היצירות שלו, וזה הופך אותן לפוליטיות ולא נקיות משיקולים זרים. אחת מהן הייתה "מגש הכסף", עם שפע על חצאי אמיתות ועיוותים. צברי ראה בעיני רוחו את המחאה החברתית 2, שבה מאות אלפים מסתערים על הרחובות ואולי "כובשים את השלטון".

זה לא קרה, איש לא יצא, אף שצברי נהנה מתקשורת אוהדת מאוד (קרן נויבך, כמובן) ולא נשאל על-ידיה שאלה אחת קשה: "רגע, אבל אתה בעצם איש פוליטי מאוד מובהק שרוצה לכבוש את השלטון ולהפוך את השולחן - מה זה בדיוק עושה ל'יצירה' שלך?". 

ברור שזה מחלחל ל"יצירות" שלו, וברור שזה מחלחל ל"יצירות" של כל עיתונאי, וברור מאוד למה אלדד קובלנץ וגיל עומר שכרו את שירותי היצירה שלו ועוד במעמד של "טאלנט", כי הרי מעמד של "טאלנט" שמוגדר על-ידי החברים של ה"טאלנט" גם מקנה לו שכר של "טאלנט" - והנה המעגל של מגש הכסף הפרטי של צברי נסגר.

בתגובה לכמה שאלות שהפנינו בעניין לתאגיד השידור, נמסר לנו כי צברי הוא במאי שזכה ב-6 פרסי אופיר והתקבל לתאגיד בחוזה טאלנט. לשאלה אם שכרו נע בין 40 ל-50 אלף שקל ברוטו בחודש, נאמר לנו ש"לא ואף לא קרוב לכך".

להזכירכם - האוצר איפשר לתאגיד לגייס כמה וכמה "טאלנטים" בחוזים של עד 40 אלף שקל ברוטו. כמו כן, מהתאגיד נמסר כי צברי קיבל אישור מהלשכה המשפטית להמשיך ללמד במכללת ספיר במקביל לעבודתו בתאגיד.

וזה מביא אותנו לעניין הרבה יותר עקרוני: עיתונאים, ואנחנו בתוכם, מרבים לצטט את לואי ברנדייס, שופט בית המשפט העליון האמריקאי (נפטר ב-1941), שאמר ש"אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר". אז ככה: במקום להטיף לאחרים על אור השמש, הגיע הזמן שנטהר את עצמנו באור השמש. כלומר, שכל עיתונאי, כל יוצר, וכל מי שמעורב בתיווך מידע ובפרשנותו לציבור, יגלה לו למי הוא מצביע בקלפי וייתן לציבור לשפוט אם זה משפיע על עבודתו לאורך זמן.

נאה דורש, נאה מקיים: הצבענו לאחרונה בשנת 99' לאהוד ברק, הצבעה שאנחנו מתחרטים עליה מאוד. מאז אנחנו מתעקשים לא לממש את זכותנו הדמוקרטית ולא מצביעים כלל, בין אם בהטלת פתק לבן ובין אם בהיעדרות מהקלפי.

 

3. הנה עוד מינויים שמעלים כמה תהיות ונכתבו כאן כבר בעבר. אין לנו דבר וחצי דבר נגד האנשים שמוזכרים כאן. אנחנו רק חושבים שאם אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר, צריך לתת לציבור את המידע, והוא ישפוט - לא חבורה מצומצמת שחושבת שהיא המציאה את הדמוקרטיה בישראל והיא מעל לכל חופש ביטוי וכל חופש עיתונות.

■ מינוי אסף שלונסקי למנהל מחלקת התוכניות ברשת ב'. שלונסקי הוא בנו של חבר ועדת לנדס (משה שלונסקי, לשעבר מפקד גלי צה"ל), שהיה חבר בתת-ועדה שעסקה בטלוויזיה החינוכית, שאותה מנהל קובלנץ.

■ מינוי מיכל דגון, לשעבר המפיקה הראשית של חברת "קודה", חברת ההפקות של רם לנדס, לתפקיד מפיקה ראשית בתאגיד. כזכור, רם לנדס עמד בראש ועדת לנדס, שבעקבותיה חוקק החוק לפירוק רשות השידור ולהקמת התאגיד. לנדס היה אמור לספק שירותי הפקה לתאגיד החדש.

■ מינוי ליסה שילוח-עוזרד, מחברת יולי-אוגוסט הפקות, לסמנכ"לית הטלוויזיה של התאגיד. יוסי עוזרד, בן זוגה, הוא יוצא גלי צה"ל, בדיוק כמו גיל עומר ואלדד קובלנץ, יו"ר ומנכ"ל התאגיד. יולי-אוגוסט הפקות הייתה בבעלותו ונמכרה לחברה גרמנית (יש לו עדיין מניות מיעוט בה), עבדה עם הטלוויזיה החינוכית (בניהולו של קובלנץ) ועתידה הייתה גם לספק שירותי הפקה לתאגיד החדש.

■ מינוי זיו נווה, בת זוגו של חבר מועצת התאגיד נפתלי גליקסברג, לתפקיד בכיר בתאגיד - ראש מחלקת הדרמה בתאגיד השידור הציבורי (שכבר הספיקה להתפטר). בתו של גליקסברג, הלל, גם היא עובדת בתאגיד.

■ מינוי גילי שם-טוב, בתו של חבר ועדת לנדס שמואל שם-טוב, לדוברת התאגיד. שמואל שם טוב ישב אף הוא בוועדת לנדס, שעסקה בין השאר בענייני הטלוויזיה החינוכית.