מנאל זרייק - אשת העסקים החזקה ברשות הפלסטינית

היא נולדה בשכם, בת למשפחה מוכרת של אנשי עסקים. סבה הקים בעיר סוכנות מצליחה של מרצדס. אביה הלך בעקבותיו והפך לאיש עסקים ממולח, שבילה את מרבית שעות היום בעבודה בעיר חיפה, שם קיבל את המכוניות שהגיעו לנמל. הרעיון להיות שכירה תמיד היה זר לה, וכשהתחילה לעבוד התפלאה לראות שאנשים עוזבים את המשרד בחמש והולכים הביתה. "כשהייתי ילדה לא ראיתי את אבא שלי חוזר הביתה מהעבודה אחר הצהריים. הוא יצא להפסקת צהריים קצרה, ואז חזר לעבודה ונשאר בה עוד שעות רבות. גם בסופי השבוע הוא עבד. ככה שעסקים זה משהו שנמצא בדם ובשורשים שלי".

מנאל זרייק הגיעה רחוק עם השאיפות שליוו אותה מילדותה, והיום היא האישה הבכירה ביותר בעולם העסקים הפלסטיני. בזירה מורכבת ורוויית אתגרים, היא חולשת - כמנהלת וכשותפה - על חברת הענק 'מסאר אינטרנשיונל'. מטה החברה נמצא ברמאללה, משם מנוהלות יותר מ-30 חברות בת בסקטורים שונים. 'מסאר' הוקמה בשנת 1994 על ידי יו"ר החברה, איש העסקים הידוע בשאר אל-מאסרי. לחברה אחזקות בתחום פיתוח הנדל"ן (גם במרוקו, מצרים וירדן) בשווי כולל של 200 מיליון דולר, וספינת הדגל שלהם היא רוואבי, העיר הפלסטינית המתוכננת הראשונה. החברה עוסקת גם בשירותים פיננסיים, השקעות, תקשורת ומדיה וטכנולוגיות מידע.

זרייק, 47, נשואה לאיש עסקים שהכירה באוניברסיטת ביר זית, שם כיהן כיו"ר אגודת הסטודנטים. לזוג שלושה ילדים, הגדול שבהם לומד באוניברסיטה באנגליה, הקטנה בת 14. היא אלגנטית מאוד, עניינית, מקצוענית. ועדיין, כשהיא מספרת לי את סיפור חייה ואת הדרך הארוכה שעברה גם בעולם העסקים, יש בנרטיב שלה כיבוש ויש בו מחסומים, יש בו אינתיפאדה ומציאות פוליטית-חברתית מורכבת. היא מקפידה כל העת לומר ש"הראש זקוף", והראש שלה אכן זקוף מאוד.

היא למדה מינהל עסקים וראיית חשבון באוניברסיטת ביר זית כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה, שבעקבותיה הורה צה"ל על סגירת המוסד. זרייק נסעה ללמוד שנה בעמאן, וכשחזרה האינתיפאדה עדיין נמשכה והאוניברסיטה עדיין הייתה סגורה, אבל המציאות אילצה את האוניברסיטה למצוא פתרונות יצירתיים. "למדנו מהבית והלכנו לשיעורים שהתקיימו מחוץ לקמפוס שהיה סגור, חלק מהשיעורים היו בבית של המורים או בימק"א, בכל מיני מקומות".

הנסיעה הביתה מהקמפוס הייתה מסוכנת, ולמרות הקרבה הגיאוגרפית, היא גרה אז בהוסטל סטודנטיות בביר זית. זרייק נבחרה להיות ראש הוועד וקיבלה לידיה גם את ניהול הקנטינה. תוך זמן קצר הפכה הקנטינה לרווחית, כשהיא החליטה למכור מוצרים שלא היו בה קודם, ובהם לק לציפורניים, מייק אפ ודיסקים. בכסף קנו הסטודנטיות שלושה תנורי בישול, אחד לכל קומה. "מנטליות של עסקים", היא קוראת לזה.

ללכת על זה

"מסאר הוקמה על ידי בשאר אל-מאסרי. אני מכירה אותו מאז שהיינו ילדים בגלל קשר חברי בין המשפחות שלנו. הוא עזב לארה"ב בשנת 1976 וחזר לכאן כשהתחיל תהליך השלום. נפגשנו, הוא אמר שהוא מקים חברה והציע לי להצטרף. בדיוק ילדתי את הבן הראשון שלי ועבדתי בבנק.

"החלטתי ללכת על זה, והקמנו את מסאר כחברת ייעוץ. היינו אז שלושה אנשים - אני ניהלתי את המשרד ואת החשבונות. הפרויקט הראשון שלנו היה הקמת העיתון 'אל איאם', שהוא העיתון השני בתפוצתו היום בפלסטין. אחר כך כבר גדלנו והיינו תשעה אנשים ואחר כך 90 וכן הלאה. היום יש לנו 900 עובדים, ובאופן עקיף 4,000 עובדים בכל החברות".

- איך הפכת לשותפה בעסק?

"ב-1995, בזכות הסכם אוסלו, התחיל לזרום כסף לפלסטין והיינו מוכרים גם בזירה הבינלאומית. קיבלתי הצעות עבודה ממקומות שונים, שגם הציעו להכפיל לי את המשכורת. בשאר הציע לי ולשותף השלישי שתי אפשרויות. הוא אמר שהוא מוכן להכפיל לנו את המשכורת או להוריד אותה ב-50%, ולאחר שנה זה ייחשב כאילו קנינו מניות בחברה. בחרתי באפשרות השנייה וכך הפכתי לשותפה. העסק שלנו המשיך לצמוח. עשינו מחקר ומצאנו שיש צורך בחברת השקעות בפלסטין, והחלטנו לפתוח חברה כזאת.

"ב-1997 הקמנו חברת ברוקרים בשם 'sahem' למסחר והשקעות, כעבור שנתיים הקמנו את אסל טכנולוגיות, וכך הלאה עם חברות נוספות, לפי צרכים שזיהינו בשוק. בהמשך החלטנו שכל החברות צריכות להיות תחת מטרייה אחת והקמנו את מסאר אינטרנשיונל".

- איך זה להיות אישה מצליחה בחברה הפלסטינית, שחלקה מסורתית מאוד?

"האתגר מס' 1 שלי היה להתמודד עם גברים שהיו צריכים לקבל אותי כבוסית שלהם. חלקם מבוגרים ממני, חלקם היו המורים שלי באוניברסיטה. מה שהופך את זה לקל יותר היא העובדה שיש לי אישיות מאוד דיפלומטית - אני יודעת איך להתנהג עם אנשים. אני תמיד מכבדת אותם, יודעת מה הדרך הנכונה לדבר עם כל אחד. חייבים לכבד את האגו של מי שמולך, להגיד לו דברים חיוביים, אני לא באה בגישה של 'אני הבוס'. אבל בקבלת החלטות אני מאוד קשוחה".

זרייק היא אשת עסקים לא סטנדרטית. היא לא מסתפקת בשעות ארוכות במשרד ובניצוח על עסק מכניס, אלא גם פועלת לחולל שינוי של ממש בחברה הפלסטינית ובקרב הנשים החיות בה. לשם כך הקימה פורום נשות עסקים, המעניק תמיכה ליזמיות פלסטיניות. על הפעילות הזו היא קיבלה בשנת 2013 את פרס Vital Voices Global Leadership היוקרתי, שניתן לה על העצמה כלכלית של נשים. באותו טקס קיבלה פרס גם מלאלה יוספזאי, הפקיסטנית ששנה לאחר מכן זכתה בפרס נובל לשלום. שתיהן קיבלו את הפרס במרכז קנדי בוושינגטון מהארגון שהוקם על ידי הילארי קלינטון, שהשתתפה בטקס יחד עם סגן נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ו ביידן.

המפתחות להצלחה

ב-2004 התרחש אירוע מכונן בחייה של זרייק, שבהמשך עוד ישפיע על נשים רבות. היא הוזמנה על ידי הקונסוליה האמריקאית לוועידה בתוניס שאליה נסעה עם עוד כמה נשות עסקים פלסטיניות. היא פגשה שם 200 נשות עסקים מכל העולם הערבי, וגילתה שלכל הנשים האלה יש גופים שמייצגים אותן. "ממש קינאתי, כי אותנו אף אחד לא ייצג אז". כשחזרה לארץ, החליטה להקים בעצמה התאחדות של נשים יזמיות, גוף שיאחד את נשות העסקים הפלסטיניות, יעצים אותן, ויהווה גוף תומך עבורן.

- למה זה היה לך חשוב?

"נשים הן חצי מהאוכלוסייה. ולא זו בלבד, אלא שהחצי השני שלה הגיע דרכנו, אנחנו יצרנו אותו. אנחנו חייבות להיות פעילות בכלכלה. ההתאחדות שהקמתי מטפלת בנשות עסקים בלבד - לא בזכויות אדם או בכל נושא אחר, רק עסקים. בפלסטין 70% מהאוכלוסייה הם אנשים מתחת לגיל 30, וחצי מהאוכלוסייה הן נשים, אבל בכוח העבודה הן רק 17%. באוניברסיטאות כאן 55% מהסטודנטיות הן נשים, אז יש הרבה נשים משכילות. איפה הן?

"לכן הקמנו את ההתאחדות הזאת, כדי למצוא אותן וכדי לעודד אותן להיות בעסקים ולדעת שהן יכולות להצליח, שיש להן רשת תמיכה. רק 2% מהנשים מנהלות עסקים משלהן, זה אחוז דומה לכל מה שקורה באזור. כך זה גם בלבנון, סוריה, ירדן וישראל. הקמנו את הפורום הזה כדי להבין למה נשים לא שם, והבנו שיש מכשולים שצריך לשבור".

- מה הם המכשולים?

"המכשול הראשון הוא הכיבוש וההשפעה שלו על הכלכלה. לא קל לעשות עסקים באופן נורמלי, כמו שעושים בעולם. יש עובדות שאי אפשר להתעלם מהן. אנחנו חיים תחת כיבוש צבאי, אנחנו חצויים בין הגדה המערבית לעזה, יש לנו חומת הפרדה, אין לנו שליטה על הגבולות שלנו. כל המכשולים האלה פוגעים בכל האנשים, לא רק בנשים. נוסף לכך יש עוד מכשולים חברתיים פנימיים. יש אצלנו אנשים שעדיין חושבים שנשים צריכות להישאר בבית ולגדל ילדים, וגם חוקים כמו חוק הירושה, שלפיו נשים יורשות את אבא שלהן, אבל הירושה לא תהיה תחת שמן אלא תחת שם האח שלהן. זה קרה כי פחדו שהאישה תתחתן והבעל שלה ייקח לה את הכסף. דבר נוסף שמקשה הוא שהמצב הכלכלי הוא כזה שנשים לא יכולות לעמוד בדרישות של הבנקים, שמבקשים ביטחונות שאין להן לתת".

- אילו כישורים חסרים לנשים שפגשת?

"גיליתי שרוב הנשים לא מבינות בשיווק ולא בהנהלת חשבונות. את יכולה לפגוש אישה שהיא רופאה מוכשרת ומצוינת בתחומה, אבל לא מבינה במצב הפיננסי ולא יודעת איך לשווק את עצמה. זאת בעיה. אנחנו מנסות בפורום נשות העסקים שהקמנו לשבור את המחסומים כך שנשים כן יוכלו להיכנס לעסקים, ושיהיו להן הכלים להצליח".

- איך אתן עושות את זה?

"קודם כל, אנחנו מייצגות את כל נשות העסקים. אם יש להן בעיות עם הרשויות - אנחנו נעזור להן. דבר שני, אנחנו נותנות קורסים וכלים שחסרים להן. בחלק מבתי הספר בכפרים חושבים שאישה יכולה להיות רק אחות או מזכירה או מורה, ואנחנו נותנות כלים ומראות מודלים אחרים להזדהות איתם. יש לנו, למשל, תוכנית לנשים שעובדות מהבית; אנחנו מנסות לעודד אותן לעבור מהמגזר הלא פורמלי למגזר הפורמלי, לשלם מסים, להרוויח יותר ולהעסיק עוד נשים, אם זה אפשרי. הקמנו מרכז פיתוח עסקי לנשים, ואנחנו מביאים יועצים מכל העולם, כדי שילוו אותן בפיתוח המוצרים והאריזה. הקמנו את הפורום לפני עשר שנים ויש כבר אלפי נשים שהרוויחו מהפרויקט הזה".

- את אישה מצליחה שעושה עסקים, עובדת וחיה תחת כיבוש. יש גם ייאוש, לפעמים?

"אם לא הייתי אופטימית, לא הייתי מצליחה. כשהתחילה האינתיפאדה השנייה, היה לי משרד בעזה ופתאום לא יכולתי לנסוע לשם. היינו בעוצר במשך 30 יום ולא ידענו מה לעשות. היה לי קצת מזומן במשרד אז כשהסירו את העוצר לשעתיים, הלכתי למשרד לקחת משם כסף ונתתי לעובדים, 200 דולר לכל אחד - שיהיה להם בינתיים, כי אפילו הבנקים היו סגורים. יש לי תמיד תוכנית חלופית. אנחנו חיים תחת כיבוש ואנחנו מפורסמים בלמצוא דרך לעקוף את המכשולים.

"אם יש כאן מחסום והילדים צריכים להגיע לבית הספר למרות שאסור להם ללכת בכביש, את לא תאמיני איך הם מוצאים דרכים להגיע. זה אחד המפתחות של ההצלחה. יש שלושה מפתחות להצלחה של מסאר".

- מה הם?

"מפתח ראשון - תמיד לחפש הזדמנויות. מפתח שני - תמיד למצוא דרך לעקוף את המכשולים. אנחנו לא קוראים לזה מכשולים, אלא אתגרים, והמפתח השלישי - נטוורקינג עם אנשי עסקים אחרים בכדי לשתף בסיפורי הצלחה וללמוד מטעויות. זה דבר מאוד חשוב לאנשי עסקים בכל מקום".

- ויש לך גם מפתחות להצלחה כאישה בעולם העסקים?

"הדבר הראשון והחשוב מאוד הוא לבחור את הבעל הנכון. אני תמיד אומרת לבנות: אם אתן רוצות קריירה ומשפחה, אתן צריכות לבחור את הבעל הנכון. בעלי מאוד תומך, אחרת לא הייתי יכולה להצליח ושתהיה לי גם משפחה מצליחה. הדבר השני הוא נחישות. הדבר השלישי הוא ליצור סביבך מערכת תמיכה. תמיד היו לי בייביסיטרים ועזרה עם הילדים והבית. בתחילת דרכי שילמתי 90% מהמשכורת שלי למערכת התמיכה הזאת, ולא היה לי אכפת. לפחות אני עושה את מה שאני שמחה לעשות".

- האופטימיות שלך מפתיעה.

"אנחנו חייבים להיות אופטימיים ובעלי תקווה. אנחנו צריכים לעבוד קשה ולהפסיק את הכיבוש. זו בושה לחיות במאה ה-21 עדיין תחת כיבוש. מספיק".

- אבל הכיבוש לא נפסק בינתיים. את יכולה להרשות לעצמך לחיות בכל מקום אחר בעולם. זה עלה פעם בדעתך?

"זה נכון שיכולתי לקחת את הילדים ולחיות איפה שאנחנו רק רוצים. אנחנו חיים במקום שיש בו סיכונים, אבל אם נלך - למי נשאיר את המדינה? למרות הקשיים, אנחנו יודעים שפלסטין היא מדינה בהקמה, ושהשלום בדרך".

- השלום בדרך? זה מפתיע.

"כן, הוא בדרך. אם נלך ואנשים כמונו ילכו, זה אומר שנשאיר את המדינה לאנשים קיצוניים משני הצדדים, אז אנחנו צריכים להישאר כדי לייצר את האיזון.

"השנה הקמנו ברוואבי את האקדמיה הבינלאומית האנגלית, זה יהיה בית הספר הבינלאומי הראשון בפלסטין. כמעט 40% מהאוכלוסייה הם מתחת לגיל 14. הילדים הללו הולכים לבתי הספר וביניהם ישנם המנהיגים של מחר. אנחנו צריכים פוליטיקאים ואנחנו צריכים אמנים ואנשי ונשות עסקים, ואנחנו צריכים לבנות מוסדות. אנחנו רוצים לבנות את הארץ שלנו.

"החלום שלנו הוא לחיות לצד השכנים היהודים שלנו בשלום. במסאר נתנו הזדמנות לכל כך הרבה אנשים, לאלפי אנשים שעובדים קשה, ולאן הם ילכו אם לא תהיה להם עבודה? הם יחשבו לעשות דברים רעים, כי הם יהיו מתוסכלים. הפוליטיקה והכלכלה הן שני צדדים של אותו מטבע. אי אפשר להגיד כמו שנתניהו אומר שנעשה 'שלום כלכלי'. תעשה שלום פוליטי, ויהיה גם שלום כלכלי. אנחנו מחכים לפתרון של שתי מדינות.

"בינתיים, אני מלמדת את הילדים שלי להחזיק את הראש למעלה. אני לא רוצה שהם יחיו את החיים שאני חייתי, זה היה מאוד קשה במהלך האינתיפאדות. אני רוצה שיחשבו על שלום, אבל בזמן המלחמה בעזה הם ראו מה הולך שם והגיבו קשה. לקח לי זמן להחזיר אותם לאיזון. יש כל כך הרבה אנשים צעירים בפלסטין, אנחנו צריכים אנשים מאוזנים. תנו להם לחיות את חייהם, אל תשאירו את השטח לקיצוניים. תנו להם לחיות כמו שהילדים שלכם חיים".