מאזן האימה: מה יש ב-FBI שכל-כך מסעיר את הדמיון?

הפוליטיקאים נזהרים מהם כמו מאש, הציבור מתייחס אליהם בהערצה וחשש ■ G מנתח את יחסי הכוחות שבין אנשי הכוח והשררה

ראש האף.בי.איי / צילום: רויטרס
ראש האף.בי.איי / צילום: רויטרס

באחת הסצנות הזכורות ביותר ב"ג'יי אדגר", סרטו של קלינט איסטווד שיצא לאקרנים ב-2011, מזומן מייסד ומנהל האף.בי.איי המיתולוגי (בגילומו של ליאונרדו דיקפריו) אל משרדו של רוברט קנדי, התובע הכללי הראשי ואחיו של הנשיא דאז. קנדי הצעיר והשאפתן מטיח בג'יי אדגר הובר המבוגר ורב העוצמה, כי האחרון חרג מסמכותו כשהשתמש בהאזנות סתר לא חוקיות שבהן נחשפו פרטים מביכים על חיי המין של אחיו. "אני בסך הכול ממלא פקודות. אל תירה בשליח", אומר הובר במתק שפתיים לפני שהוא מתחיל לסחוט את הגורם הבכיר ביותר במערכת אכיפת החוק של המעצמה, "אני כאן כדי להגן על שניכם".

בתמורה לשמירתן של ההקלטות ההרסניות בסוד, מציע הובר לקנדי, תקבל הבולשת הפדרלית סמכויות נוספות למעקב אחר קבוצות שראש הארגון תמיד ראה כמסוכנות לביטחונה הלאומי של ארצות-הברית: קומוניסטים, קבוצות לקידום זכויות אזרח וזכויות שחורים ובעיקר גורמים שמותחים ביקורת על תפקודה של הבולשת עצמה.

צפו: במהלך דרמטי: דונלד טראמפ פיטר את ראש FBI

...

בסיום הסצנה משלח קנדי הזועם את ראש הבולשת מעל פניו ודורש ממנו להשאיר על שולחנו את המידע המביך שנאסף לכאורה בטעות על אחיו הנשיא, אך הובר שומר לעצמו את המילה האחרונה. "תרגיש חופשי לחלוק את המידע הזה עם אחיך", הוא אומר לקנדי בזמן שהוא צועד אל הדלת. "אה, ותאמר לו גם שיש בידי עותקים שאותם אני שומר במקום בטוח".

בעוד שאפשר וצריך לנהל דיון על מידת האותנטיות ההיסטורית של הסצינה, חשיבותה האמיתית נובעת מהאופן שבו היא משקפת את תפיסת יחסי הכוחות המורכבים והטעונים שבין ראש הבולשת לגורמים הבכירים ביותר בממשל האמריקאי. ולא רק בתחילת שנות ה-60, אלא גם כמעט 60 שנים לאחר מכן.

אישוש לרלוונטיות של התפיסה שלפיה הנשיא וראש הבולשת מנהלים ביניהם סוג של מערכת יחסים סאדו-מאזוכיסטית, התקבל - ובצורה הבוטה ביותר שניתן לדמיין - בסוף השבוע שעבר. יומיים לאחר שהנשיא הטרי דונלד טראמפ פיטר במפתיע את ראש האף.בי.איי ג'יימס קומי, ולאחר פרסומים שלפיהם טראמפ דרש מקומי "נאמנות אישית". טראמפ הגדיל והשתמש בטוויטר שלו כדי לשגר איום לא שגרתי, אפילו בסטנדרטים של אדם בעל אישיות קפריזית כשלו: "מוטב לג'יימס קומי לקוות שאין הקלטות של השיחות שלנו לפני שהוא מתחיל להדליף לעיתונות!", כתב הנשיא.

קיראו עוד ב"גלובס"


ביום שישי האחרון לא הסכים דובר הבית הלבן הגמלוני, שון ספייסר, להתייחס לציוץ של הבוס, והעולם נשאר לתהות מי הסוחט ומי הנסחט - והאם הנשיא שרק לאחרונה האשים את הנשיא לשעבר אובמה במעקב ובציתות לשיחותיו במהלך הקמפיין לנשיאות, עוסק בעצמו בהקלטות אסורות.

"המתח בין ראשי הבולשת לנשיאים תמיד היה קיים כי לביורוקרטים האלו תמיד היה המון כוח", מנתח ד"ר אלי קוק מבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. "זה קצת כמו נערי האוצר בארץ. השר שמעליהם מתחלף כל שנתיים-שלוש, אבל הם נשארים במערכת עשרות שנים. הרבה פעמים הכוח במדינה המודרנית לא נמצא בידיים של נבחרי הציבור, אפילו לא של הנשיא. לדעתי, טראמפ מרגיש את זה עכשיו, ואולי אפילו הופתע מזה".

איפה בכירי המפלגה?

ואכן, כשבוחנים את ההתנהלות של טראמפ מול קומי מאז היכנסו לתפקיד, ניתן להצביע על מה שנראה כאי הבנה עמוקה של הגבולות, שאמורים להפריד בין הדרג הנבחר לדרג המקצועי. דוגמאות לכך ניתן לראות באותה דרישה הזויה של טראמפ מקומי להיות נאמן לו אישית, בכך שהופתע מכך שקומי אמר שלא ידוע לו דבר על טענתו שלפיה ממשל אובמה הקליט אותו בסתר בתקופת הקמפיין (ובכך סתר בפומבי את הנשיא והביך אותו), ובעיקר מכך שהאף.בי.איי המשיכה לחקור במרץ את קשרי הקמפיין של טראמפ לרוסיה במהלך מערכת הבחירות. על-פי הפרסומים האחרונים, נראה שתוספת התקציב והמשאבים לחקירה שביקש קומי משר המשפטים האמריקאי רק כמה ימים לפני שפוטר, הייתה מבחינת הנשיא הקש ששבר את גב הגמל.

"כשאתה מסתכל על הפיטורים הנוכחיים של ראש האף.בי.איי על-ידי טראמפ", אומר קוק, "הדבר הראשון שעובר לך בראש זה מה שכונה 'הטבח של ליל שבת' שבו הנשיא ניקסון דרש משר המשפטים שלו לפטר את התובע המיוחד בפרשת ווטרגייט, אבל קיבל ממנו סירוב ואת ההתפטרות שלו עצמו", אומר קוק. "למה זה קרה? בגלל שפעם היה גם בקרב אנשי המפלגה הרפובליקאית איזה סוג של אינטגריטי ומוסריות, שהיום אני לא רואה שקיים. פעם היה למפלגה הרפובליקאית איזה סוג של עמוד שדרה מוסרי. כשאני קורא עיתונים בימים האחרונים, אני רואה שהרבה רפובליקאים ממש הופתעו מהתגובה הקשה לפיטורים של קומי. הם חשבו שאחרי מה שקומי עשה להילארי קלינטון לפני הבחירות, כולם יתמכו בפיטורים שלו".

קוק אומר שהוא לא רואה את בכירי המפלגה הרפובליקאית כיום נוקטים עמדה אחראית ומצטרפים לקולות שקוראים לחקור באופן לא תלוי את קשרי טראמפ-פוטין במהלך מערכת הבחירות, כדי לרדת לשורש העניין. "בהחלט יכול להיות שטראמפ יצליח לחמוק מכל הסיפור הזה, מוקדם מדי לדעת. אנשי אף.בי.איי לשעבר אמרו בימים האחרונים שטראמפ עוד יצטער על מה שהוא עשה ושהפעולות שלו יחזרו אליו כבומרנג. אני סקפטי לגבי זה. מה שאני רואה פה זה ניסיון של טראמפ לריכוז כוחות שאנחנו רואים רק במשטרים אפלים. הוא משחק פה לפי ספר ההוראות של דיקטטורים: הוא נכנס לתפקיד, הוא מזהה מוקדי כוח שעשויים להוות עליו איום, והוא מנסה להוריד אותם. הדרך שבה הוא עשה את זה היא תמוהה, אבל אם אני בוחן את העולם דרך העיניים של טראמפ, אני חושב שהוא עשה משהו די חכם".

ולמרות כל זה, מדגיש קוק, ההתנהגות של טראמפ אלגנטית בצורה שמזכירה פיל בחנות חרסינה. "אני הופתעתי מעד כמה טראמפ התנהג בצורה שמזכירה את ניקסון: קודם כול, הוא מפטר את האדם שאחראי לחקירה שעוסקת בו. אם זה לא מספיק, יום אחרי הוא מצטלם עם הנרי קיסינג'ר שהיה שר החוץ של ניקסון. זה לא משהו שאתה עושה אם אתה לא רוצה שכולם יחברו בין ההתנהגות שלך להתנהגות של ניקסון. בנוסף לכל זה, הוא אחר כך מצייץ את הציוץ על ההקלטות ומחבר את עצמו שוב לניקסון עם כל הקלטות הסתר שלו. זה מדהים.

"טראמפ עצמו כל הזמן דוחף את הציבור לראות בסיפור הזה משהו שדומה לפרשת ווטרגייט. חלק מזה זה בגלל שטראמפ הוא טראמפ, אבל חלק אחר מזה קורה, כי הוא מרגיש שהוא יכול. הוא מרגיש שראש הסנאט היום לא יעמוד מולו כמו רפובליקאים שעמדו מול ניקסון. אם לא יקומו אנשים מהמפלגה הרפובליקאית ויאמרו 'קרה פה משהו שהוא יותר חשוב מהכיסא שלי', לא יקרה שום דבר. אלא אם כן, בכל זאת מידע מאוד לא נעים לטראמפ על הקשרים בינו לבין רוסיה ייחשף בסופו של דבר. לאמת הרי יש את ההרגל המרגיז הזה לצאת לאור בסופו של דבר".

דרכו של סוכן

כיצד הפך האף.בי.איי לארגון שמביט בגובה העיניים בנשיא, ואף מרשה לעצמו לאיים עליו? קוק מציע לחזור אל ראשיתו של הארגון. "אם היית נוסע בוושינגטון הבירה בסוף המאה ה-19, היית רואה עיר קטנה שאין בה את כל הבניינים המרשימים של המשרדים הממשלתיים הגדולים שאנחנו מכירים היום, כשכל הביורוקרטיה הענקית שדרושה לניהול של מדינה מודרנית נמצאת שם", הוא אומר. "האף.בי.איי נוסד בתקופה שהביורוקרטיה האמריקאית כולה צמחה".

האירוע שסלל את הדרך להקמת האף.בי.איי היה רציחתו של הנשיא וויליאם מקינלי ב-1901 על-ידי אנרכיסט. הרצח יצר בממשל את הרושם (האמיתי או המוגזם) שהמדינה נמצאת בסכנה, והנשיא החדש תיאודור רוזוולט היה מעונין במעקב הדוק יותר אחר גורמים רדיקליים. רוזוולט הורה לשר המשפטים שלו, צ'רלס בונאפרטה, להקים שירות חקירות שיהיה כפוף לו ישירות. למרות קשיים שהניח הקונגרס, שחשש מעצמאות יתר של אותו ארגון חדש, ה-BOI, "משרד החקירות", נוסד ב-1908, ועד 1935, השנה שבה קיבל הארגון את שמו הנוכחי ה-FBI) Federal Bureau of Investigation), היו לו שני שמות אחרים שנזנחו.

"עם עליית המדינה המודרנית, נוצרו בארצות-הברית שתי תופעות חדשות: בעולם הפרטי נוצרו המפלצות התאגידיות הביורוקרטיות, וכדי לאזן אותן, ארצות-הברית הקימה גם מדינה ביורוקרטית ענקית שהיא לא בדיוק דמוקרטית", אומר קוק שמזכיר שאחד הדברים שמגדירים ביורוקרטיה הוא שהיא אינה דמוקרטיה. "למרות המסורת האמריקאית הישנה של בחירה בבעלי תפקידים כמו שריף או תובע מחוזי באמצעות בחירות, המאפיין הבולט של הביורוקרטיה המודרנית הוא שרוב הפקידים בה אינם נבחרי ציבור".

סמכויות הארגון החדש ותחומי האחריות שלו התרחבו והלכו עם השנים, וכיום מוגדרת מטרתו הראשונה של הארגון להגן על ארצות-הברית מאיומי טרור. אולם עד התקפות ה-11 בספטמבר 2001, הייתה מטרתו הראשונה של הארגון לאסוף מודיעין ולהגן על המשטר האמריקאי מאיומים פנימיים (בדומה לשב"כ הישראלי, ה-MI5 הבריטי וה-FSB ברוסיה). עם השנים, במקביל לפעילויותיו אלו, דרש הארגון וקיבל לידיו את הסמכות לטפל באין-ספור תחומים נוספים. כך למשל הוא הוביל את המאבק במבריחי אלכוהול ובמאפיונרים במהלך תקופת היובש; נלחם בהתארגנויות לא חוקיות כמו הקו-קלוקס-קלאן; נהיה האחראי לחקירת כל עבירות החטיפה בארצות-הברית ולרדיפת פושעים שנמלטים ממדינה למדינה, וגרם לכך שיחקקו בשבילו חוקים שנתנו בידיו את הסמכות לבצע האזנות סתר.

התשובה לשאלה כיצד הצליח הארגון לצבור כוח בהיקף כזה היא המנהל הראשון שלו, שכיהן בתפקיד ברציפות מ-1924 ועד 1972. ג'יי אדגר הובר ניווט בהצלחה את דרכו בין שמונה נשיאים והוביל את הבולשת הפדרלית לעמדת הכוח שלה גם משום שפעל ליצירת מערכת אכיפת חוק וחקירה שלראשונה בהיסטוריה השתמשה במדע ובטכנולוגיה מודרנית כדי להילחם בפשע, אבל בעיקר משום שהבין שמידע הוא כוח. להובר היו אמביציה אדירה, חושים פוליטיים מחודדים ואישיות שלוחת רסן. הוא בנה תיקים סודיים על אין-ספור אישים שהוא ראה בהם איום עכשווי או עתידי, ונתן להם להבין שאי התחשבות ברצונו תחסל אותם, אם וכאשר. כך למשל היו ברשותו של הובר תיקים סודיים על אלינור רוזוולט, אשתו הדומיננטית של הנשיא פרקלין דלנו רוזוולט, על האחים ג'ון ורוברט קנדי שהוזכרו בתחילת הכתבה, ועל סנאטורים, עיתונאים ובעצם על כל אחד שהוא תפס כמאיים על מעמדו.

את 48 שנותיו של הובר כראש הבולשת אפשר לחלק לכמה תקופות מבחינת הפוקוס של הארגון. בעוד שבתחילת דרכו הוא רדף אנרכיסטים ואף הביא לגירושם של רבים אל מחוץ לארצות-הברית, עם הזמן עבר המיקוד למלחמה בפשע המאורגן; להגנה על ארצות-הברית מניסיונות ריגול גרמניים, ומפני האיום המדומיין שלכאורה הציבו אמריקאים ממוצא יפני שנכלאו במחנות במהלך מלחמת העולם השנייה; לניסיון ללכוד מרגלים סובייטיים ולסכל את מאמצי הקג"ב לגייס סוכנים בארצות-הברית, ובמקביל למעקב אחר קומוניסטים ופעילים בתנועת השלום. כך, למשל, היו לאף.בי.איי תיקים על סלבריטאים כמו הקומיקאי גראוצ'ו מרקס והמוזיקאים בוב דילן וג'ון לנון, שאף הושם תחת מעקב.

המדינה שמאחורי המדינה

לאור ההיסטוריה האפלה של האף-בי-איי ובגלל התקציב, הטכנולוגיה, כוח האדם שעומד לרשותו והעובדה שמטבע הדברים יש לו גישה למידע אישי וכלכלי רב ושעבודתו אפופה במעטה של סודיות, היחס אל הבולשת ואל ראשיה תמיד היה מורכב. פוליטיקאים נזהרו מהם והציבור האמריקאי בחן אותם ואת אנשיהם בתערובת של הערצה ושל חשש.

הניסיון מראה שהחששות והחשדות של כולם היו מוצדקים, גם לאחר שהובר חסר הגבולות עזב את התפקיד. כך למשל התברר ש"גרון עמוק", המקור המסתורי שהוביל את עיתונאי "הוושינגטון פוסט" לחשוף את פרשת ווטרגייט שהביאה להדחתו של הנשיא ניקסון, היה סגן ראש האף.בי.איי, מרק פלט. שנים לאחר מכן, גילה הנשיא ביל קלינטון, שראש הבולשת שהוא עצמו מינה, לואיס פרי, התהפך עליו והורה לחקור אותו תוך כדי שהוא מתחבר לאויביו הפוליטיים בוושינגטון. לפני יותר מעשור התברר לציבור האמריקאי שהבולשת חורגת מסמכותה וממלאת תפקיד משמעותי בניהול מעקבים אחר אזרחים אמריקאים. טרור גלובלי או לא, אמריקאים היו מאז ומתמיד חשדנים כלפי גופים פדרליים, והם בטח שלא אוהבים שעוקבים אחריהם.

אחת המסקנות המעניינות שעולות מהספר שכתב העיתונאי זוכה פרס הפוליצר טים וויינר על האף.בי.איי, היא שהמיתוס על כוחו הבלתי מוגבל כמעט של מוסד הנשיאות האמריקאית הוא רק מיתוס. לדברי ויינר, מוסדות ביורוקרטיים שעוסקים בביטחון המדינה, והבולשת בראשם, מאפשרים לשלוט בקלות בנשיאים מכהנים, לשקר להם ולנתב אותם. לאחר שהנשיא טרומן אמר שהוא לא מעוניין ב"גסטפו או במשטרה חשאית" והביע התנגדות "לשכשוך של האף.בי.איי בשערוריות מין ובסחיטה פשוטה", הובר הכריז מלחמה על הבית הלבן וסייע לאויביו הפוליטיים באמצעות העברת מידע רגיש לרשותם.

בשנים האחרונות זכה מצב העניינים הזה גם לשם קצר וקליט - Deep State. על-פי התיאוריה, מדינות (ובהן גם מדינות דמוקרטיות) נשלטות הרבה פחות על-ידי נבחרי הציבור שלהם - האנשים שבחזית - והרבה יותר על-ידי גופים לא נבחרים והרבה פחות מבוקרים שנמצאים מאחורי הקלעים. גופים אלו עשויים להיות שירותי מודיעין, פקידים בכירים, תאגידי ענק ואפילו אנשי תקשורת מסוימים שמקיימים ביניהם יחסים מורכבים שמטרתם לשמר את כוחם ולהגדילו, או לחילופין לזכות ביותר כוח על חשבון אחד מהגופים האחרים שמרכיבים את ה-Deep State. הפוליטיקאים שרוב הציבור תופס כאלו שנמצאים בקדמת הבמה, הם למעשה רק התפאורה למהלכים המשמעותיים באמת שמונעים על-ידי המושכים האמיתיים בחוטים שנמצאים באפלה.

היכולת המפתיעה לכאורה של סוכנות ממשלתית להתקומם כנגד מקור הסמכות שלה ולחתור נגדו מתאפשרת בגלל העובדה, שבכל נקודת זמן יש בידי הסוכנות תיבות אוצר של מידע חשאי מביך על שלל גופים ואנשים. המידע, כתב טים ויינר בספרו, לפעמים מוצג בפני הנשיא כגזר ולפעמים כמקל. ראש האף.בי.איי יכול להזכיר לו כבדרך אגב שיש לו מידע מביך עליו או על סביבתו (כמו שהובר עשה במקרה של הנשיא קנדי), או לספר לו על מידע שהתגלה על אויביו הפוליטיים (כפי שהוא עשה במקרה של הנשיאים רוזוולט וג'ונסון). בשני המקרים הנשיא לא יוכל שלא לתהות מה עוד מחזיק ראש הבולשת בידיו ואיזה שימוש הוא עשוי לעשות במידע ביום פקודה.

הלקח ההיסטורי שלקחו הנשיאים לעתיד מהפלתו של ניקסון הוא שהם לעולם לא יוכלו לסמוך עד הסוף על אנשי הבולשת, וזו גם הדרך (היחידה אולי) להבין את המהלך של טראמפ בפיטורי קומי, יהיה המחיר הציבורי-תדמיתי-פוליטי שהוא עלול לשלם.

המרגל שכבש אותי

מ"Men-G", דרך "תיקים באפלה" ועד "האמריקאים". הדרך של האף.בי.איי לקונצנזוס עוברת בתרבות הפופולרית

במקביל למאמציו של ג'יי אדגר הובר לרכז בידי האף.בי.איי כוח עצום, הוא פעל בנחישות כדי להעלות את הפרופיל הציבורי של הבולשת ולהציג את הסוכנים המיוחדים שלה כדמויות מופת שמפגינות יושרה, תחכום ואומץ. המאמצים הללו באו לידי ביטוי בשיתוף פעולה עם עיתונאים, אמני קומיקס, במאים ומפיקים, והסרט G-Men מ-1935 הוא דוגמה טובה. בניגוד לגל סרטים שהציגו בצורה חיובית את הגנגסטרים, שבאותם ימים עשו כותרות בכל רחבי אמריקה (הם אולי היו מתים או נכלאים בסוף הסרט, אבל הוצגו ככאלו שחיים חיים חופשיים והרפתקניים), גיבורי G-Men (קיצור של "אנשי ממשלה") הם-הם אלו שרודפים אחרי הגנגסטרים. הסרט היה אחד הרווחיים ביותר בשנה שבו יצא אל האקרנים, והצליח לקבע בתודעה הציבורית את דמותו של הסוכן המיוחד כגיבור מוסרי ועשוי ללא חת, שזקוק לסמכויות מרחיקות לכת כדי שיוכל "לעשות את הדבר הנכון" ולהגן על הציבור מהפשע המשתולל. הובר היה מרוצה.

בין הייצוגים המאוחרים יותר של אנשי האף.בי.איי בתרבות הפופולרית בולטים במיוחד הסוכנים המיוחדים דיינה סקאלי ופוקס מולדר שבסדרה "תיקים באפלה", החוקרים אירועים על-טבעיים, אך גם חושפים קנוניות הסתרה של הממשל; הסרט "נקודת פריצה" מ-1991, שבו מסתנן סוכן אף.בי.איי נחוש (ומגניב) לתוך חבורה נועזת של שודדי בנקים; הסרט "שתיקת הכבשים", גם כן מ-1991, שבו מתוארים אנשי מחלקת ההתנהגות של הארגון שאמונים על בניית פרופילים פסיכולוגיים של רוצחים סדרתיים כסוג של סוכני-על; סדרת הטלוויזיה "24", שמתארת את מעלליהם הבדיוניים של אנשי מחלקת הביון הנגדי של הבולשת ועוד ועוד.

שתי סדרות בולטות שמשודרות כיום ומספקות הצצה לבולשת הן "האמריקאים", שבה מוצגים סוכנים מיוחדים ממחלקת הביון הנגדי של האף.בי.איי שמנסים לחשוף אנשי קג"ב שפועלים בארצות-הברית בשנות ה-80, ו"קוונטיקו", סדרת מתח וקונספירציה שקרויה על שם מתקן האימונים של הסוכנות.

לכתבה הקודמת"התקשורת לא חפה מטעויות, אבל מנסים לשקף את המגוון"