הפעם זו לא שביתה בתחפושת

התפטרות הרופאים בהדסה לא דומה להתפטרות המתמחים

פרופ' זאב רוטשטיין / צילום: אוריה תדמור
פרופ' זאב רוטשטיין / צילום: אוריה תדמור

כשהרופאים המתמחים התפטרו באופן קולקטיבי ביום בהיר אחד בקיץ 2011, צדקה מי שהייתה אז נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, נילי ארד, כשקבעה כי מדובר ב"שביתה בתחפושת".אלף עובדים מתפטרים כקבוצה, חותמים על נוסח זהה, כל זה כחלק ממאבק ארגוני ומתוזמן שתכליתו אחת - שיפור תנאי עבודתם.

ראויה מאין כמוה המטרה, אבל גם למאבק ארגוני-קיבוצי יש סט כלים והגבלים: מו"מ, הכרזה על סכסוך עבודה ושביתה - ככל שהיא מידתית ומאפשרת פעילות להצלת חיים. משלא היה ספק כי המתמחים לא באמת מעוניינים לעזוב את מקום עבודתם, נפסלה התפטרותם, מונו מגשרים (הפרופסורים מוטי מירוני ויצחק זמיר) ונחתמו הסכמים.

אתמול (ד') ביקשה הנהלת בית החולים הדסה בראשות המנכ"ל פרופ' זאב רוטשטיין, לראות בהתפטרות של רופאי המחלקה ההמטו-אונקולוגית לילדים כאותה שביתה בתחפושת. "עיצומים פראיים שלא כדין", הגדירה זאת ההנהלה, שביקשה לרתק למשך חצי שנה 4 מהרופאים עד למציאת מחליפים ראויים. לא מתפטרים הם מכונים בבקשה, אלא "נוטשים" - זאת אף שהעניקו הודעה מוקדמת של שלושה חודשים.

בפועל, ההבדלים בין ההתפטרות מתחילת העשור להתפטרות הנוכחית רבים ועמוקים: בהדסה מדובר במספר רופאים שלא מבקשים לשנות את תנאי העבודה של הרופאים בכלל בתי החולים, כפי שביקשו המתמחים של 2011, אלא מי שביקשו למנוע שינוי מבני מסוכן לשיטתם (איחוד בין המחלקה להשתלת מח עצם בילדים למחלקה המקבילה למבוגרים) - וכשהבינו שלא יוכלו לשנות את הגזרה ביקשו לסיים את עבודתם. לא להפסיק לעבוד כרופאים, אלא פשוט לא לעבוד יותר בהדסה. כל אחד, אגב, עשה את זה במכתב אישי, נפרד, עם נימוקים קורעי לב. במכתבים אין דרישות או התניות, רק רצון (כואב) ללכת.

למעשה, כבר בנובמבר 2011, אחרי חודשים ארוכים של הידברות מול ההנהלה, הודיעו הרופאים כי בצער רב הם לא יכולים עוד לשאת באחריות. באותו חודש ממש, אפילו לפי הגרסה של רוטשטיין, פנה מנהל המחלקה, פרופ' מיקי וינטראוב, אל מנהל בית החולים שערי צדק וביקש לפתוח שם עם חבריו מחלקה חדשה. כלומר, גם לשיטתה של ההנהלה, הכוונה של הרופאים להפסיק את עבודתם ולהגשים את ייעודם במקום אחר הייתה ידועה מזה חצי שנה.

הנהלת הדסה טוענת, ואת הטענה הזו מוכרחים לבחון בכובד ראש, שהעזיבה של הרופאים עלולה לגרום לפגיעה בילדים חולי סרטן. מול הטענה הזו, צריך לבחון בכובד ראש דומה גם את הרצון האותנטי של הרופאים לעבוד במקום עבודה אחר - כזה שלשיטתם יאפשר סביבה רפואית טובה יותר בראש ובראשונה למטופלים. לכאורה יש כאן קונפליקט בין הזכות של המטופלים לחופש העיסוק של הרופאים, אלא שבמאזן הזה ניצבים בני המשפחות של המטופלים לימינם של הרופאים באופן מובהק. הם מעדיפים שיישארו בהדסה, אבל מצהירים שיבואו אחריהם באשר ילכו.

ההתייצבות הזו הייתה חייבת להביא אדם נוסף להתייצב לימינם: שר הבריאות יעקב ליצמן. אלא שהאחרון בחר להעניק את מלוא הגיבוי האישי והמיניסטריאלי דווקא למנהל בית החולים שידוע במערכת כמי שמעורר מהומות ומלחמות בשל אופיו. ליצמן הודיע באופן חד וברור כי הוא לא יאפשר לפתוח מחלקה כזו בשערי צדק, ובכך הגן על היוקרה של הדסה והעומד בראשה, על חשבון הרופאים, המטופלים ובני משפחתם.

הניסיון להציג את הרופאים המתפטרים כמי ששכחו את שבועת הרופא, הוא לא פחות מזדוני. בשם שבועת הרופא, בשם האתיקה המקצועית, הם מציבים את המטופלים שלהם לפני ההנהלה שמבקשת לקבל יותר ויותר "תיירי מרפא" שמכניסים כסף טוב, בלי לדאוג שהכסף הזה ישפר את השירות והמסירות הייחודית שילדים כל-כך צריכים.

אלה שמבקשים להזכיר היום את שבועת הרופא, במיוחד אלה שעומדים בראש המערכת, כדאי שיקראו היטב את דוח מבקר המדינה שפורסם השבוע.

הכסף הפרטי, כך עולה מהדוח, הוא שמשכיח את שבועת הרופא. הוא שגורם ליותר מדי רופאים לעזוב את חדרי הניתוח הציבוריים בשעה מוקדמת, לטובת החדרים הפרטיים והרווחיים. אלה הרופאים בצלמו של רוטשטיין, לא בדמותו של פרופ' וינטראוב.