כשהעונש על בגידה הוא אובדן הדירה

פסיקה של בית הדין הרבני שללה זכויות קניין יסודיות של אישה בוגדת

בגידות בחיי הנישואין/ צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
בגידות בחיי הנישואין/ צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

המקרים בהם בתי המשפט שללו מבעל דירה את זכויותיו בדירת המגורים המשותפת בגלל חוסר נאמנות זוגית במהלך הנישואים, הם ספורים ויוצאי דופן בנסיבותיהם. בשנת 2011 בית המשפט לענייני משפחה בירושלים הורה על חלוקה בלתי שוויונית של דירה, שנרכשה על-ידי האישה ונרשמה כמשותפת, אך מדובר בחריג יוצא מהכלל, מכיוון שהוכח כי בעת רישום הדירה על-שם הבעל, הוא כבר ניהל רומן ותכנן את גירושיו מהאישה.

למעשה, הבעל באותו מקרה הונה את האישה, כאשר ניהל קשר אינטימי ארוך מאחורי גבה, ובאותה עת לחץ עליה למכור את דירתה, ימים ספורים טרם לידת בנם המשותף, ובהיותה במצב רגשי ופגיע. בשל לחצו של הבעל, האישה מכרה את דירתה ללא הצדקה כלכלית, ותמורת מחיר נמוך משמעותית משוויה האמיתי. את הדירה החדשה שנרכשה תחתיה, רשמה האישה לבקשתו של הבעל בחלקים שווים על-שם שניהם, וזמן קצר לאחר מכן הבעל תבע להתגרש מהאישה ולקבל לידו את שוויה של מחצית הדירה, שהוענקה לו תוך מירמה והטעיה.

כאמור זהו היוצא מן הכלל, שכן כעיקרון בתי המשפט לא מעוניינים לנהל הליך משפטי שמטרתו להוכיח מי "אשם" בגירושים גם במקרים של בגידה, מתוך ההבנה שבמרבית המקרים מדובר במצב מורכב שאינו שחור-לבן, ובמידה זאת או אחרת כנראה ששני בני הזוג אחראים להידרדרות היחסים שהובילה לבגידה או לפירוד.

לאור זאת, מזה 30 שנה שההלכה המשפטית קובעת באופן עקבי וללא עוררין כי ערכאה שיפוטית אינה רשאית להעניש בן זוג, בעל או אישה, על בגידה במהלך הנישואים, באמצעות שלילת החלק המגיע לו ברכוש המשותף. כלל זה נכון לגבי זכויות המגיעות לבן הזוג בנכסים הרשומים על-שם בן הזוג השני מכוח חוק יחסי ממון, וזה בוודאי נכון לגבי זכויות שכבר נרשמו בפועל על-שם בן הזוג במהלך הנישואים. 

עוד בשנת 1988 פסק בית המשפט העליון כי בני זוג הרושמים דירה בבעלות משותפת ושווה, מביעים בכך את כוונתם לחלוקה שוויונית של הזכויות בדירה גם בעת הפירוד. אם בן הזוג תרם משאבים גדולים יותר לרכישת הדירה לעומת הצד השני, הוא ויתר על זכויותיו העודפות באמצעות הרישום השוויוני, ובעצם נתן לבן הזוג השני מתנה בלתי ניתנת לדרישת השבה.

קיראו עוד ב"גלובס"


במהלך השנים היו ניסיונות רבים של בני זוג נבגדים לסובב את הגלגל לאחור ולטעון כי מגיע להם חלק גדול יותר ממחצית הדירה, מאחר שמקור הכספים לרכישת הדירה היה מרכושם האישי קודם לנישואים או מהוריהם.

בבסיס הטענה עומד הרעיון של "מתנה על-תנאי": נתתי לה (או לו) מחצית מהזכויות בדירה, כי בניתי על חיי נישואים ארוכים ומאושרים, והבגידה המכוערת מפרה את התנאי ומאפשרת חרטה מהענקת המתנה.

בתי המשפט נוהגים לדחות תביעות אלה, מאחר שניתן להכיר בתנאי נלווה למתנה, רק אם הוא נאמר למקבל המתנה באופן מפורש ולא במשתמע.

ההלכות המשפטיות, המעוגנות בפסיקות ברורות של בית המשפט העליון, לא מעניינות את בית הדין הרבני ברחובות, אשר פסק לאחרונה כי אישה שבגדה בבעלה תצטרך להעביר לבעלותו המלאה את הדירה המשותפת. הפעם לא מדובר במקרה חריג בנסיבותיו - אלא להפך.

הזוג נשוי מזה 20 שנה ולאורך כל חיי הנישואים מתגורר בדירה המשותפת שנרכשה בתחילתם ונרשמה על-שם שניהם בחלקים שווים. אמנם את עיקר מימון הדירה נתן בשעתו אביו של הבעל, אך מענק זה ניתן לשניהם כמתנה ולא כהלוואה.

בית הדין הרבני קבע כי האשם בגירושים נעוץ ברומן גלוי שניהלה האישה, ובעטיו עזב הבעל את הבית. לאור זאת פסק בית הדין הרבני כי האישה הפסידה את מחצית הדירה הרשומה על-שמה לטובת הבעל המקורנן.

בית הדין לא הסתפק בעונש זה ואף חייב את האישה לשלם לבעל בנוסף סך של 136,400 שקל, כשכר דירה בשל מגוריה בדירה עד לפינויה, וכן חילק את הכספים המשותפים לצדדים בבנק, ביחס של 3:4 לטובת הבעל.

הסיבה לפער העצום בין הדין בבית הדין הרבני לדין בבית המשפט האזרחי נובע מהתעלמותם המוחלטת של הדיינים במקרה זה מהחוק והפסיקה המודרניים, תוך התרכזות בדיני ההלכה בלבד. על-פי הנימוקים ההלכתיים שניתנו בפסק הדין, כאשר האישה זנתה משום שיצרה גבר עליה, ניתן להקל, אך אם היא עזבה את בעלה והלכה לחיות עם אדם אחר - כפי שהיה במקרה זה - הרי שאישה זו היא גם מזנה וגם מורדת, והדין קובע שהיא מפסידה את המתנות שניתנו לה במהלך הנישואים.

למעשה, נראה כי האישה במקרה זה הייתה צריכה להכיר תודה על כך שבית הדין הרבני לא יישם לגביה את עונש המוות הקבוע בספר "ויקרא" לגבי בני זוג נואפים.

כמובן שלא ניתן להשלים עם מצב שבו אישה נאלצת להתדיין בבית הדין הרבני, במסגרת סמכותו המקבילה לבתי המשפט האזרחיים, ואז נשללות זכויות קניין יסודיות שלה, כאילו לא קיימים חוקי יסוד במדינת ישראל.

התערבותו של בג"ץ נחוצה במקרים כאלה - לא רק לשם הגנה על האישה הספציפית, אלא כדי להחזיר את האמון ביכולתם של בתי הדין הרבניים לשפוט בנושאים ממוניים בעולם המודרני.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il

לכתבה הקודמתאו שלום-בית או כלא