מדד החמלה של דונלד טראמפ

צילום טראמפ אצל הכותל המערבי נולד לעמוד הראשון: נכס הסברה שאין לו שיעור. אבל מי יכול לשלוט בזרימת החדשות. בתערוכה המקוונת של Newseum, מוזיאון העיתונות המעולה בוושינגטון, טראמפ והכותל נמרחו רק על 25 מ-544 העמודים הראשונים של עיתונים בארה"ב: רק עיתון אחד בקליפורניה, רק שלושה בפלורידה ואף לא אחד במדינות ניו יורק וניו ג'רזי עתירות היהודים.

כמובן, הטבח בקונצרט הרוק במנצ'סטר חלף על פניהם בסיבוב. אבל ימים כאלה מעניקים לנו הזדמנות לחזור ולהיזכר במידת הפרובינציאליות של העיתונות האמריקאית: העולם החיצון, אפילו כאשר הוא כרוך בנשיא ארה"ב, אינו מעניין את הרוב הגדול של הקוראים; בוודאי לא במידה המחייבת עורכי עיתונים בינוניים וקטנים להנחית אותו על שולחן ארוחת הבוקר של קוראיהם.

מעניין, אגב, שהכותל מצא יותר מתעניינים בעיתוני גרמניה והולנד. אפילו שני עיתונים בפקיסטן (אחד באנגלית, אחד באורדו), שניים בלשון האנגלית בכוויית ואחד בפדרציה של האמירויות פרסמו את הכותל בעמודיהם הראשונים. אין זה מן הנמנע שזו הייתה הפעם הראשונה מאז ומעולם, משום הכרה עקיפה ברלוונטיות של ירושלים ליהודים.

בעיתונים אחדים בארה"ב, מעמד הכותל שימש איור לידיעות אחרות, בייחוד לזו הנוגעת לסירובו של גנרל מייקל פלין להעיד בקונגרס על חלקו בפרשת רוסיה. פלין היה יועץ הנשיא לביטחון לאומי בשלושת השבועות הראשונים של כהונתו. טראמפ פיטר אותו בחוסר חשק, לאחר שהתברר כי הוא שיקר לסגן הנשיא.

פלין, בעצת פרקליטיו, משתמש עכשיו בסעיף ה-5 של החוקה כדי למנוע הפללה עצמית. זה שימוש לגיטימי בהחלט, אבל הוא נראה ונשמע רע. טראמפ עצמו הכריז בקיץ שעבר, במרוצת מסע הבחירות שלו, כי אלה המשתמשים בסעיף ה-5 שקולים כנגד חברים של המאפיה. הא התכוון אז לאנשי מטה של הילארי קלינטון. עכשיו המאפיוזי הם אנשיו שלו.

זה לא טוב. אנחנו יודעים מה דק עורו של הנשיא, ומה אימפולסיביות הן תגובותיו. הוא לא צייץ את תגובתו על הסעיף ה-5 של פלין, אולי מפני שהשתכנע להפסיק, לפחות זמנית, לפחות כל זמן שהוא נמצא בחו"ל.

נולד לו תקציב

בעוד שהטבח במנצ'סטר וההתפתחויות בפרשת רוסיה לא יכלו להקדים ולהיכלל בשום תחזית, לא כן התקציב הפדרלי. זה המאורע הפוליטי החשוב ביותר בלוח השנה של כל נשיא. חוץ ממסעות אימפריאליים אל מעבר לים, נשיא אמריקאי מבלה את עיקר זמנו בקביעת סדרי עדיפויות בהקצאת משאבים. הוא מגייס תמיכה ציבורית ופרלמנטרית לטובתם.

אם זה אמור בכל נשיא, זה בוודאי אמור באיש שהבטיח "לנהל את אמריקה כמו עסק" ולהיות המנכ"ל (CEO) הלאומי פאר-אקסלאנס.

הנה כי כן, התקציב המלא (בניגוד לתקציב זוטא של תחילת פברואר) יצא אל אור העולם - אבל הנשיא המנכ"ל מרחף בין הכותל המערבי לקתדרלת פטרוס הקדוש ברומא. משימות הגיוס והשכנוע נפלו הפעם על שר התקציבים (תוארו הרשמי "מנהל המשרד לניהול ולתקציב בבית הלבן"), מייקל מאלווייני.

מאלווייני הוא ציר קונגרס לשעבר ממדינת דרום קרוליינה, שנבחר בגל-הנגד השמרני הגדול של "מסיבת התה", ב-2010. המסיבה ההיא נועדה לכפות איזון מלא של התקציב הפדרלי גם אם יהיה צורך לקצץ בבשר החי.

בתדריך לעיתונאים, מאלווייני השתמש אתמול בלשון שלא נשמעה בבית הלבן מאז ימי רונלד רייגן הראשונים, בתחילת שנות ה-80. הממשלה, הוא אמר, "שוב לא תמדוד חמלה (compassion) במספר תוכניות הסיוע, או במספר מוטביהן של התוכניות, אלא במספר האנשים שלהם אנחנו עוזרים להיחלץ מן הסיוע".

והוא הוסיף: "אמנם מן הדין שנחמול על אלה המקבלים סיוע ממשלתי, אבל עלינו לחמול גם על אלה הנקראים לכסות את עלות הסיוע".

מי יזכור את "האדם הנשכח"

ואף אמנם, התקציב קורא לקיצוצים דרמטיים הן בתוכניות הסיוע והן במסים על בעלי הכנסות גבוהות. ממשל טראמפ מציע להפחית 4.5 טריליון (4,500 מיליארד) דולר מהוצאות הפריסה של מה שמכנים "רשת ההגנה החברתית". 800 מיליארד דולר יקוצצו מביטוח הבריאות למעוטי יכולת, 192 מיליארד דולר - מתלושי מזון לעניים, 72 מיליארד דולר - מסיוע לנכים.

לפי ה"וול סטריט ג'ורנל", חלקו של התקציב הלא-צבאי בתוצר המקומי הגולמי עומד לרדת אל רמתו הנמוכה ביותר זה 55 שנה.

מאלווייני חוזה, כי בתוך 10 שנים יתאזן התקציב הפדרלי. זו משימה הירואית בהתחשב בזה שהגירעון השנה עומד על 443 מיליארד דולר, והתקציב לא אוזן מאז שנת 2000. משרד התקציבים של הקונגרס, שהוא מכון מחקר עצמאי, חזה זה לא כבר כי ב-10 השנים הבאות יגדלו חובות הממשלה ב-8.6 טריליון דולר (8,600 מיליארד).

איך יתחולל השינוי? לפי מאלווייני, הכלכלה תצמח בשיעור שנתי של 3% לפחות. כיום שיעור צמיחתה קטן מ-2%, ורוב הכלכלנים משוכנעים שהיא תוסיף לדדות, מפני שהאוכלוסייה מזדקנת, והגידול בכוח העבודה אטי מדי. כמובן, הגירה מסיבית הייתה פותרת את הבעיה - אבל לא על פתיחת השערים למהגרים נבחר דונלד טראמפ לנשיא.

הוא נבחר על יסוד פנייתו אל "האדם הנשכח", בעיקר מן המעמד הנמוך ומעמד הביניים של לבנים במדינות המערב התיכון והדרום. הם נמנים עם החלשים ועם מעוטי היכולת, והם פגיעים לסוג הקיצוצים הדרקוניים שתיאר מאלווייני.

עונש אלקטורלי?

היעדרותו של טראמפ מוושינגטון בשבוע של הגשת התקציב היא אפוא כמעט עניין של נוחיות פוליטית. מסע מעבר לים בשם המלחמה בטרור נוח יותר ממסע לערי התעשייה המחלידות של המערב התיכון, כדי להסביר איך קיצוץ תוכניות סיוע מתיישב עם הבטחות טראמפ לבוחריו.

בקונגרס צפויה התנגדות ניכרת לתקציב, בייחוד מצד המיעוט הדמוקרטי אבל גם מצד רפובליקאים החוששים מעונש אלקטורלי. הרפובליקאים בבית הנבחרים ממילא נמצאים על הכוונת לאחר שרובם הצביעו לטובת ביטול ביטוח הבריאות של ברק אובמה.

מאבק מתפתח עכשיו בין הרפובליקאים בבית הנבחרים לרפובליקאים בסנאט על גורל "מס גבול מתקן", שנועד לייקר את היבוא לארה"ב. ייקור היבוא הוא חרב פיפיות: הוא אמנם יועיל לתעשייה המקומית, אבל יעלה את המחירים בבתי הכלבו שהמעמדות הנמוכים פוקדים. הוא גם יתחיל לשמוט את הקרקע מתחת למסורת הרפובליקאית רבת השנים של תמיכה בסחר חופשי.

תוכן הוויכוח בוושינגטון חוזר ומאשר את ההנחה שהפוליטיקה האמריקאית מתנסה עכשיו בשינוי. בשעה שמאלווייני מדבר כרייגניסט של שנות ה-80, יושב ראש בית הנבחרים רב ההשפעה פול ריאן, לפנים תומך נלהב של שווקים חופשיים ושל סחר בלתי מופרע, נשמע עכשיו פתאום כפופוליסט טראמפיסטי.

אשר לנשיא עצמו, מותר לשער שהוא נהנה מכל רגע של מרחק מן הקלחת. לכמה מעוזריו מיוחסת עכשיו האמירה, שלרוע המזל בסוף מסעו הוא יחזור וימצא את וושינגטון.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny