החומר ממנו עשויה השמחה

תמיד כיף לפגוש את האנדורפינים. אז איפה משיגים עוד מהחומר הזה?

1.

איך השתנו הזמנים. היום אני עובדת קשה, לא כמו פעם. פעם עבדתי הרבה יותר קשה. חשבתי שכמה שאעמיס יותר - אתקרב למטרת העל, אגיע הכי רחוק שאני יכולה. אעשה מה שאף אחד אחר לא יטרח לעשות, כי אף אחד לא אידיוט להשקיע כמוני. כמה שיותר פרויקטים מאומצים, יותר שווה.

נכון? לא ממש.

עורכים התמכרו לקונספט הזה. הם ידעו שהם יכולים לחכות עד למועד ההורדה לדפוס, והחומרים שלי יגיעו. עוד יותר משהעגל רצה לינוק, הפרה רצתה להיניק.

ואז, בנוסף לעבודה היומית בחדשות ולראיונות הגדולים למוספים, לא אמרתי 'לא' כשהציעו לי גם מדור קבוע על שיווק ואסטרטגיה במוסף סוף השבוע. על כפולת עמודים. זה היה האקסטרה, בזמני החופשי. כלומר, כשכבר נפלתי שדודה אחרי שבוע עבודה גדוש. הכול היה סינרגטי להפליא, ומעייף להחריד.

ויום אחד קלטתי שזה מה שיש. חוץ מלגדל ילדים ולמרוט את עצביי בעבודה שלא נגמרת אף פעם (גם אם מעניינת לפרקים) ולדאוג לנהל את הבית ולהביא פרנסה - אין שם יותר מזה. לא זכרתי כבר מי אני, הפכתי להיות מכונה לביצוע משימות.

לא עליתי על זה בקלות, זה לקח זמן. אבל יום אחד, כשהייתי צריכה ללכת למסיבת חתונה בשישי בבוקר, בעודי כותבת את המאמר לסוף השבוע הבא, פתאום הבנתי: מישהו פה התבלבל, כנראה אני. ויתרתי על כל שעה פנויה כדי לתחזק עמדה בכירה בעיתון. עבדתי את האגו, נתתי לו לנהל את הכול. על מזבח האגו הקרבתי את שמחת החיים. שמחה לא הייתה תכלית ראויה מספיק.

2.

יש הרבה דרכים לאבד את שמחת החיים, במיוחד כשאת אמא צעירה במשרה תובענית. מחסור חמור בשעות שינה עם תינוקת שמתעוררת 20 פעם בלילה, יצור קטן שתלוי בך צורח לך באוזן בדיוק כשחזרת מהעבודה מחוסלת מעייפות: "משעמם לי". ואת מרימה את עצמך בכוח מהספה כדי לארגן לו אטרקציות.

שני הילדים הולכים מכות בצרחות בדיוק כשמנכ"ל רשת מגה מתפטר וצריך לראיין אותו במהירות לכותרת ראשית, והעיתון תכף יורד לדפוס. מסיבת סוף שנה בגן שאיחרת אליה כי נשארת לסיים את הפרויקט למוסף החג. ואם נפלת על בעל סטארט-אפיסט, שרק בניתוח תנתקי אותו מהמחשב, תגלי שיעברו כמה שנים עד שתחזירי לחיקך את השמחה שנדחקה.

3.

לימים פגשתי אותו. הכול התחיל בשיחה שהייתה אמורה להיות שיחת עבודה, אבל זלגה, כמה מפתיע, למחוזות אחרים. הוא בכיר בשוק ההון, בחור רציני להקפיא. לא כל כך נעים לי ממנו, אבל לכם אני מספרת, על גבול הרובוטיות. "כשאני מסתכל על החיים שלי אני אומר לעצמי שאני מאושר", הוא נפתח, "הצלחתי בקריירה, אני נשוי, יש לי ילדים מקסימים, יש לי כסף. יש לי אושר, אבל אין לי שמחה. לא מצליח לשמוח".

טוב, חייבת להודות, זה היה גילוי. בנאדם שיודע להבחין בין אושר לשמחה? יש עם מה לעבוד. כל מה שחשבתי עליו קודם התפוגג. רובוט הרי לא יכול היה לחשוב על ניואנסים כאלה. קוגניטיבית, הוא מבין שהגשים את תכלית חייו, אין על מה להתלונן. מעשית, הוא לא מצליח להפוך את זה לפרץ רגשי של התעלות.

מצב נפשי מסובך? יכול להיות. אבל חוקרי מוח רואים ברגשות רק תפקודים ביולוגיים של מערכת העצבים. אז אם שמחה היא רק תגובה כימית במוח, אפשר להנדס אותה. ובקיצור, מה עושים כדי להרגיש את האופוריה הזו? המוח יודע להפוך לקו ייצור להורמונים מחוללי עונג. ישר המלצתי לו להתחיל לרוץ. "אחרי 40 דקות תתחיל להרגיש את האנדורפינים משתוללים במוח. תרגיש 'היי', גם אם לא התכוונת".

4.

מה יקבע אם תהיה שמח? יכולת מוחית מולדת יכולה מאוד לעזור. לפעמים לשמחה יש הסברים ביוכימיים יותר מכל דבר אחר. לא רק התרחשויות חיצוניות משפיעות, לא רק אירועים שאנחנו מייחלים להם. לחלק מהאנשים יש את זה פשוט בהרבה יותר שמח. זה אומר שמערכת התגמול במוח יותר פעילה אצלם.

האנשים האלה שמחים כדרך חיים. גם אם המציאות רצופה בעיות ותקלות ומהמורות, העמידות שלהם גבוהה יותר. אנשים שמחים לא נגררים לריב בקלות, לא מתרגשים מדי מכעס או לעג מצד הסביבה. יש להם את השמחה. תחשבו על זה כעל סוג של שריון. יש להם גמישות פסיכולוגית: הם מתאוששים במהירות במצבים קשים.

ועל דרך ההיפוך, מי שמערכת התגמול במוח לא תקינה אצלו, לא מסוגל ליהנות.

ויש גם מפגעים תודעתיים. תחשבו על מודעות עצמית מופרזת. מי שמודאג כל הזמן מאיך רואים אותו ופוחד מהרושם שהוא מותיר - נדון לחיים נעדרי שמחה אמיתית.

5.

אז מה באמת ההבדל בין אושר לשמחה? עד כמה באמת אפשר להבחין ביניהם? אושר הוא מצב מתמשך קצת יותר מאשר התפרצות וולקנית של סרוטונין במוח. מה אנחנו עונים כשאנחנו שואלים את עצמנו עד כמה אנחנו מאושרים? אנחנו מריצים בראש איזושהי ספירת מלאי תפיסתית. מה ציפינו מעצמנו, איך עמדנו בציפיות, מה הערכים שלנו, עד כמה אנחנו חיים אותם, כל מיני חישובים מנטליים. עד כמה אנחנו מרוצים מהחיים כמימוש של הישגים מתמשכים, לא כרגעי שיא של עונג נקודתי.

זה הכי קרוב להבדל בין אסטרטגיה לטקטיקה. אושר הוא אסטרטגי, שמחה היא טקטית. איך אומר דוריאן גריי, גיבורו של אוסקר ויילד: "לא אושר אני מחפש, אלא תענוג".

6.

מה גורם לנו שמחה? מתי אנחנו חווים את הרגעים הכי שמחים? אם לשפוט על פי מחקרים, דווקא על מצע של אי ודאות ואי נוחות, ואולי אפילו חרדה קלה, נולדות החוויות הכי מהנות ובלתי נשכחות בחיים. אלה שמנפקות את השיאים הרגשיים, שמציפים אותנו אנרגיה.

תנסו רגע לחשוב על הרגעים הכי שמחים בחיים שלכם. הם היו קשורים בכסף? אולי תופתעו לגלות שלא.

רוב הרגעים השמחים שלי קורים בטבע, עם הילדים, עם האהוב, עם מוזיקה. שמחה בשבילי זה הרים שעוד קצת מושלגים מעל אגם שהפשיר, בהייה בגלים על קערית של יוגורט קר עם פירות חתוכים, לצפות בשקיעה עד שהשמש נעלמת מעבר לים, לשיר עם הילדים באוטו, להכין להם ספגטי ולראות אותם זוללים ברעבתנות, לרטוט מעונג ב'הרטיטי את ליבי'.

כשיוצא להיתקל ביצירת אמנות גדולה, אפשר להרגיש את זה. זה מרומם אותך חושית. לא רק חזותית, גם רגשית ונפשית. הזמן מפסיק להתקיים. הכול הופך מחודד יותר, אני הכי כאן ועכשיו.

התגברות על קושי היא שמחה, להוריד גיליון לדפוס - שמחה. הזוגיות שלי קריטית לשמחה. הנה, אחרי שרבנו קשות, נכנסתי למועקה כבדה של כמה ימים, ושום שמחה לא יכלה לנבוט על הקרקע המיובלת הזו.

כשמצליח לי, ואני איכשהו ממש עוזרת במשהו למי מחבריי, אפילו בשיחה טובה שנותנת כוח, אני נטענת שמחה. אין הרבה דברים שעושים לי טוב כמו החברים שלי.

ויש עוד משהו: שעות שינה. קשה לי לחשוב על משהו יותר קריטי למצב הרוח שלי. המתמטיקה של השינה מכריחה אותי לקחת זמנים, ואם המכסה לא מולאה, הלך עליי. כל היום שלי ייראה כמו יציקת בטון על הראש. איך אומר האיש שלי: כשזה מגיע לשינה, הנסיכה על העדשה היא נינג'ה לעומתך.

7.

כל ענף הפרסום בנוי על המסר שהשמחה נמצאת במרחק רכישה של עוד שמלה, ג'יפ סקסי או חופשה אקזוטית, אבל מסתבר שיש דברים שגם שופינג טוב לא יכול לפתור.

זה בגלל המנגנון הסמוי שעובד אצלנו: אפקט ההסתגלות. אם נניח שההכנסות שלנו קפצו דרמטית (לא קרה, רק נניח) זה ישמח אותנו, בטח. אבל יכולת ההסתגלות שלנו תשחק את ה'היי'. ייקח קצת זמן ואז נחזור לקבוע שלנו. מבאס? לא כשזה עובד בשבילנו גם הפוך, במצבים פחות נעימים. הרעיון הוא שיש איזשהו פקטור קבוע.

ואת זה כבר מצאו במחקרים: 50% מרמת האושר נקבעת על ידי גורמים גנטיים מולדים. 10% נקבעים על בסיס נסיבות כמו מצב משפחתי, עיסוק, אינטליגנציה. ומה על ה-40% הנותרים? שם אנחנו יכולים להשפיע.

8.

ואם הסקתם ממני שעבודה בשבילי היא עונש, אז קבלו תיקון. גם ספורט הוא לא. כשאני לגמרי בתוך מה שאני עושה, שקועה בפעילות, כל הריכוז שלי מגויס ואני לא עסוקה בשום דבר חוץ ממנה - אני מרגישה מה שהחוקר הידוע מיהי צ'יקסנטמיהיי קורא 'זרימה'. זה קורה כשמה שאני עושה מאתגר במידה: לא קל מדי, לא קשה מדי. הוא פשוט שואב אותי. העשייה היא הגמול עצמו. היא חוצה את גבולות החוויה הרגילה.

מנכ"ל חברת סלולר גדולה אמר לי פעם: 'משלמים לי מיליונים, אבל אני כל כך נהנה, שהייתי מוכן לעשות את מה שאני עושה גם אם הייתי מרוויח שקל'.

9.

בעידן המהפכני שאליו נקלענו, דווקא בגלל כל האפשרויות החדשות, בסוף איכשהו קל לגמור מתוסכלים. הפער בין האפשרויות הפתוחות, לכאורה, לבין היכולת לממש אותן - יכול לייאש כל אחד. אם חשבנו שבעידן האינדיבידואליסטי יעלה מפלס השמחה - טעינו. הציפייה הזו לא באמת מתגשמת. ומה המפלט מהייאוש הזה? זה בדיוק המצע שעליו קמה תעשיית המרדף אחרי האושר. אנחנו מופצצים בסדנאות שמאביסות אותנו במרשמים לחיים מאושרים. אבל החרדה והדיכאון רק תופסים אחיזה גדולה יותר.

10.

ברבדים עמוקים יותר, לאורך כל חיינו נחתור לשחזר את חוויית הינקות שהייתה לנו. הפסיכואנליטיקאי אריך פרום, תלמידם של מרקס ופרויד, העלה נקודה מעניינת. כשהוא רק נולד, התינוק שרוי בתמיסה של שמחה. אמו נוסכת בו תחושת ביטחון וחום. כשהוא פחות תינוק הוא נאלץ לוותר על תחושת האחדות הזו. וכך, לאורך החיים, בכל אחד מאיתנו יש חלק ששואף לחוות שוב את חוויית האחדות הזו. יש שמוצאים אותה בחוויה המינית, אחרים - באחדות עם הטבע, בחוויה דתית מיסטית, בחיבור חברתי עמוק. כל אלו עשויים לאחזר לרגעים קצרים, שמימיים, כמעט, את מה שנטבע בנו כשרק נולדנו.

11.

כשהיינו ילדים זה היה פשוט. אהבנו להתגלגל על הדשא, לטפס על הסולם, להסתחרר על הקרוסלה, ללבוש דמות של מישהו אחר, להתחפש. השמחה הייתה בתנועה. אבל אז התיישבנו, והכול השתנה.

ההתנהלות של הגוף משפיעה על החוויה. ביטוי גופני יכול לייצר רגש. הבעות הפנים, היציבה, אפילו הנשימה, משפיעים על ההרגשה. תנועה, שירה, חיוך - כל אלה מחוללים שמחה. קשה להרגיש שמחה כשפיזית אתה לא יכול לחייך (עם בוטוקס, נניח). הפיזיות של החיוך יכולה להפוך אותנו שמחים, זה חלק מהתעלול המוחי.

12.

הזמן עובר ותמיד נדמה שעוד מעט נגיע לנקודת השיא שרוטטת מעבר לאופק. אז איפה רגע השמחה הגדולה מהחיים, שלופתת את הגרון מרוב דמעות התרגשות? מתי מגיע הרגע שהקונפטי יורד מהתקרה?

היום אני כבר יודעת, השמחה היא תכלית בפני עצמה, לא משהו שקורה על הדרך. לא הייתי מטרחנת אתכם בזה, לולא ראיתי שזה קורה להרבה אנשים אחרי שהשיגו שניים שלושה דברים בחיים, עשו 'וי' על כל כך הרבה סעיפים והגשימו חלומות, אבל השמחה הלכה ודעכה.

חלקם יוצאים לחפש אותה לבד בכל מיני דרכים שונות ואקזוטיות. על אופנוע, בלי אופנוע, ביבשות רחוקות או פחות. הם לא יודעים מנוח, למרות שמימשו את עצמם.

כי סחרור המשיגנות בדרך להכרה ולאימפקט ולמימוש הייעוד וכל המילים הגדולות והנשגבות שמזמזמות בראשנו, יכולים בקלות להחניק את הדבר הטהור והקטן הזה, שמה הוא בסך הכול? שמחה, אין לה יומרה. היא מין התלקחות כזו שמתנצלת על קיומה. דבר ארצי כל כך כמו התפרצות דופמין. לא משהו שבוער לאנשים שעסוקים בדברים יותר רציניים ודחופים.

אבל כשיש שמחה ועוד שמחה ושוב שמחה, זה מצטבר למשהו החמקמק והמופשט והגדול הזה שאנחנו מאוד רוצים שיהיה נוכח בחיינו. החיים הם מה שאתה מתעל אליו את האנרגיה שלך. או כדברי המשורר, מי שלא חוגג, שלא יתפלא שאין לו שמחות.

vered-r@globes.co.il