פייק ניוז פר אקסלנס

אם לסכם את סיפור תביעת הדיבה שהגישו ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה נגד העיתונאי יגאל סרנה, בכמה משפטים - אז: סרנה הוא קשקשן חסר אחריות שפגע בהתנהגותו לא רק בשמם הטוב של הזוג נתניהו, אלא בשמה הטוב של התקשורת כולה. נתניהו הוכיח שוב שהוא מתוחכם וגאון (וקמצן) ואכזר, כשהמתין לשעת כושר כדי לבוא חשבון עם סרנה. לשופט עזריה אלקלעי לא הייתה כל אפשרות משפטית אחרת מלבד קבלת תביעת לשון הרע.

לשופט לא הייתה ברירה אחרת, משום שסרנה, עיתונאי ותיק ומוערך, בחר להפר בפרסום שלו בפייסבוק את כל כללי העבודה הבסיסיים של העיתונאי. הוא פרסם בפרוטרוט סיפור רכילותי וצהוב ומכפיש, ששמע במקרה על כוס קפה בבית הקפה הברנז'אי "התחתית" בתל-אביב, מבלי שבדק אותו, ללא הצלבת מידע וללא פנייה אל מושאי הפרסום כדי לקבל את תגובתם. כך הגיח אל עולמנו "פייק ניוז" פר אקסלנס, ובית המשפט לא יכול היה להתעלם מזה. לו היה בית המשפט מתעלם מכך, הוא היה מתיר את דמו של ראש הממשלה ומרוקן מתוכן את חוק איסור לשון הרע.

לגבי התנהגותם של ראש הממשלה ורעייתו: השופט אמנם דחה את הטענות של סרנה לתביעת השתקה, אבל אי-אפשר שלא לחשוב על כך שהשניים התעלמו לאורך זמן רב מפרסומים פוגעניים לא פחות של סרנה נגדם והמתינו לשעת כושר, נכונה ומדויקת מבחינה משפטית, כדי לבוא עמו חשבון.

צודק השופט שדמו של איש ציבור, גם ראש ממשלה, אינו יכול להיות הפקר, ושגם לנתניהו יש זכות לשם טוב. מצד שני, בוא נדמיין לרגע את יצחק רבין או מנחם בגין זכרם לברכה מתמודדים עם פרסום משמיץ דומה נגדם. האם הם היו מגישים תביעה לבית המשפט? סביר יותר שרבין היה מסתפק בפרצוף סמוק וחמוץ ובתנועת ביטול אופיינית, ושבגין היה, לכל היותר, מתייחס לפרסום כזה בלגלוג בנאום חוצב להבות בכיכר. נתניהו צודק לחלוטין מבחינה משפטית - אבל ציבורית ראוי היה שהוא יתעלם מסרנה ויתמקד בשליחותו הציבורית.

לאחר פרסום פסק הדין מיהר סרנה להודיע כי בכוונתו לערער עליו לבית המשפט המחוזי. בגזרת האחריות, סיכויי הערעור של סרנה נמוכים עד קלושים, אבל בכל הנוגע לסכום הפיצוי, סיכויי הערעור שלו דווקא אינם משוללי יסוד. הסיבה לכך היא שבבואו לקבוע את הפיצוי שעל סרנה לשלם לזוג נתניהו, לא התייחס בית המשפט באופן מספק לטענותיו של סרנה בדבר פערי הכוחות בינו לבין הזוג נתניהו ולאינטרס הציבורי כי חופש הביטוי בפרסומים ביקורתיים על נבחרי ציבור, ודאי נבחרי ציבור רמי-מעלה, יהיה גדול.

בנוסף, השופט ציין כי פרסום בפייסבוק אינו שונה מכל פרסום בדרך אחרת, שכן פגיעתו של פרסום פוגעני בפייסבוק עלולה להיות רעה לא פחות ואולי אף יותר מפגיעתו של פרסום בעיתון. בכך, לטעמנו, התעלם השופט מכך שפייסבוק היא זירה שבה השיח הוא חופשי ומשוחרר הרבה יותר מאשר ב"מדיה הישנה", ולכך שהציבור אינו מתייחס באותו כובד-ראש לפרסום בפייסבוק, כמו לפרסום בעיתון ממוסד.