שלום למשמיצים

יחסי התקשורת והמערכת הפוליטית: לקחים מפסק הדין נגד יגאל סרנה

בנימין נתניהו ויגאל סרנה / צילומים: תמר מצפי ואיל יצהר
בנימין נתניהו ויגאל סרנה / צילומים: תמר מצפי ואיל יצהר

עיתונאי "ידיעות אחרונות" יגאל סרנה עשה את מרב הטעויות במסע הרדיפה שלו נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה. זה מה שקורה כנראה למי שהחליף את שיקול-הדעת העיתונאי באובססיה קנאית כלפי מושא ביקורתו. סרנה בחר להתבצר בעמדתו וסירב לשמוע לעצת רבים וטובים, להסיר את הפוסט בפייסבוק ולהתנצל. משכך, פסק הדין של בית משפט השלום בתל-אביב, שבו נפסק כי על סרנה לשלם 115 אלף שקל כפיצוי על הוצאת לשון הרע, היה חד וברור.

קיראו עוד ב"גלובס"


בפסיקתו כתב השופט כי "הנתבע תיאר מקרה, שלא הוכח... (כאשר) סגנונו של הפרסום... הוא סגנון מתלהם... תוך הבעת זלזול בתובעים. עיון בכתב ההגנה מעלה כי הוא רווי בהכפשות ובהשמצות של התובעים, ביחס לדברים שייתכן כי יסודם ברכילות או בשמועות".

...
WOBI

על רקע זה, נזכיר כמה מושכלות יסוד - החובה הראשונה של העיתונות היא נאמנות לאמת. כדי שהתקשורת תיהנה מאמון היא נדרשת לאמינות, ועליה להוכיח היעדר מניע אישי נסתר. כוחה העיקרי של התקשורת נובע מהאתיקה המקצועית ומהיושרה שלה.

פרקליטיו של סרנה ניסו לטעון כי על פרסום בפייסבוק לא חלים אותם דינים וכללים שחלים על העיתונות המודפסת והאלקטרונית. טוב שהשופט שם לאל את טיעונם זה. הרי לעתים כוחן ועוצמתן של הרשתות החברתיות, כמו פייסבוק, שבה כתב סרנה מה שכתב, עולים על אלה של העיתונות הוותיקה והממוסדת, כך שיש להחיל גם עליהן את דיני המשפט ואת כללי האתיקה של מקצוע העיתונות.

בהקשר זה נציין כי סרנה עבר על חוק לשון הרע, והן גם על תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, שם נאמר בסעיף 4: "לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדויק, מטעה או מסולף". בסעיף 5 אף נאמר: "לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העיתון והעיתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין".

התנהגות בעייתית ובלתי הוגנת

ברור כי העיתונות במדינה דמוקרטית-ליברלית אמורה לא רק לסקר ולתווך את המציאות לקוראים, אלא גם לבקר את הממשלה על מחדליה, ובכלל זה את ראש הממשלה. ביקורת זו יכולה להיות נוקבת, אירונית, לפעמים מושחזת ועוקצנית - אך מכאן ועד השמצות, חצאי-אמיתות ורדיפה שיטתית, הדרך ארוכה.

בנימין נתניהו ורעייתו שרה - מסיבות שונות ומשונות שלא כאן המקום לפרטן ותקצר היריעה מלפרשן - נתונים לעתים בהתקפות בלתי הוגנות מצד כלי התקשורת. תחושה זו איננה סובייקטיבית. אתר "העין השביעית", העוסק בביקורת התקשורת, ואשר אין לחשוד בו בהטיה פוליטית, ניתח את התנהגות התקשורת כלפי ראש הממשלה, וקבע כי התנהגות התקשורת כלפיו הייתה לפחות בעייתית ובוודאי בלתי הוגנת, בהשוואה ליחסה לראשי ממשלה אחרים. עיתונאים ופרשנים ותיקים, כמו ירון לונדון ואמנון אברמוביץ, הודו בכך.

שרה נתניהו הייתה באופן מיוחד וממוקד יעד להתקפות זדוניות ולהשמצות פרועות, ששום אשת ראש הממשלה לפניה לא חטפה (וחלקן היו ראויות לביקורת). כמעט כל מעשה שלה, הופעה ציבורית ואמירה, נבחנו בזכוכית מוגדלת ומעוותת, שביזו את שמה הטוב ופגעו בה כאדם, כרעיה וכאם.

עניין זה מציף תובנה חשובה שהעיתונות אולי לא די ערה לה. לציבור הרחב, בעיקר היום כאשר מקורות האינפורמציה והידע אינם מוגבלים, יש כלים ויכולת להבחין בין ביקורת לגיטימית לבין רדיפה אישית, בין חופש ביטוי לרודנות תקשורתית חסרת איפוק וריסון, שאינה מכבדת אותו ואת האינטליגנציה שלו. הציבור הרחב - כך מוכח באמצעות "חוכמת ההמונים" - יודע לבצע את ההבחנות המתאימות והנכונות.

גם המשפטן והסופר היהודי-אמריקאי, פרופ' אלן דרשוביץ, מתח לפני כשנה בוועידת "גלובס" ביקורת חריפה על ההתקפות של התקשורת הישראלית נגד ראש הממשלה ומשפחתו. דרשוביץ - המצהיר על עצמו כדמוקרט בהשקפתו הפוליטית - אמר כי "בלי לנקוט עמדה באשר לנושאים העומדים במחלוקת, חייבים לומר כי הדרך שבה התקשורת תוקפת את בנימין נתניהו, את אשתו, את ילדיו, את כלבו, כל דבר הקשור בו - היא חרפה, והיא מערערת את יסודות הדמוקרטיה".

אף שסרנה צפוי לערער על פסק הדין, יש לקוות שהוא יעורר את אנשי התקשורת והמערכת הפוליטית לעשות מעשה ולייצר תוואי של שינוי. נקווה שיקום מבוגר אחראי (אולי נשיא המדינה?) שיפעל, בשיתוף כל הגורמים הרלוונטיים, לעיצוב קוד אתי חדש, שיתווה את יחסי התקשורת והמערכת הפוליטית בדרך למערכת יחסים ביקורתית ונוקבת אך הוגנת.

לקוד אתי כזה אמורים להיות שני מרכיבים - מהותיים וסגנוניים. בצד המהותי, קוד אתי אמור לעגן ולאשרר את הברור מאליו - היצמדות של עיתונאים לדיווח עובדתי אמיתי ומדויק, סיקור ענייני, הוגן ואובייקטיבי, הפרדה בין דיווח לדעות, אי-הסתמכות על שמועות - וכל זה תוך הוגנות, בלי משוא-פנים ועם אחריות ואנושיות. כן, גם אנושיות.

לכך צריך להוסיף גם את ממד האחריות. קבלת אחריות היא סימן של מקצוענות. אשר לצד הסגנוני, הרי בעקבות מה שקורה בזירה התקשורתית, זה מתבקש לעצב שיח מתון. בשנים האחרונות אימצו לעצמם עיתונאים לא מעטים, במיוחד בערוצי הרדיו, סגנון משתלח, גס ובוטה, שמקומו לא יכירנו במדינה מתוקנת. לעיתונות, כאמור, יש גם אחריות.

לעיתונות אמור להיות אינטרס עצום בניסוח קוד אתי חדש. הדבר יעניק לה לגיטימציה ציבורית בתקופה שבה קרנה בירידה, וקוד יספק לה מידה של חסינות מצד התקפות-שווא של בעלי אינטרסים פוליטיים ו/או מסחריים. קוד אתי חדש וקונצנזואלי עשוי במידה רבה לחסום בעלים של כלי תקשורת, מו"לים ובעלי הון מלפגוע בעיתונאים.

על העיתונאים לזכור כי הם חיים בעידן של ריבוי מקורות מידע, והציבור איננו עוד סביל בקבלת המידע, אלא שחקן פעיל. עידן זה מחייב את העיתונות - שרבים מערערים על סמכותה - לחתור ביתר שאת למקצוענות ולאובייקטיביות ולהימנע ככל שניתן מהפן הרכילותי שמכתיב לעתים כללי התנהלות פסולים.

גם המערכת הפוליטית צריכה לשים על עצמה סייגים, ולהיגמל מהרצון ומהצורך הבלתי נשלט לחשיפה תקשורתית, בהנחה השגויה שהיא זו שבונה אותם, אף יותר מרקורד העשייה עצמה. בד-בבד על הפוליטיקאים לאמץ סגנון חדש כלפי התקשורת, ולא להשתמש בביטויים כמו "תקשורת עוינת" או "תשקורת", שמבזים שלא בצדק את העיתונות ופוגעים בלגיטימציה הציבורית שלה.

■ הכותבת היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי פטנטים, ממלאת-מקום ראש מועצת עומר, חברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ויו"רית עמותת "יחדיו".