נרנדרה מודי, הנה הוא בא

הביקור הרשמי הראשון של מנהיג זר בישראל היה זה של או נו, ראש ממשלת בורמה (כיום מיאנמאר), במאי 1955 (קדם לו ראש ממשלת דרום אפריקה מאלאן, אבל הוא היה אורח פרטי).

זה היה מאורע חגיגי במיוחד. המונים יצאו אל רחובות תל-אביב לקבל את פניו. ראש הממשלה היה אמנם משה שרת, אבל אצבעותיו של שר הביטחון דוד בן-גוריון היו טבועות על הביקור הזה. הוא ושרת האמינו שאת בידודה האזורי ישראל תפרוץ באסיה.

לרוע המזל, אסיה לא השיבה אהבה אל חיקה של ישראל. בן-גוריון ושרת ניסו את כוחם בפלירט עם סין ועם הודו. לא הסתייע. סין הרשתה לשליח ישראלי (השגריר בבורמה דוד הכהן, מיקירי מפא"י) לבקר בה ב-1954, אבל לא עוד. שנים אחר-כך ינסה ראש הממשלה לוי אשכול לכתוב לראש ממשלת סין, ג'ו אן לאי. איגרתו תוחזר לנמען מבלי שנפתחה.

הודו השתחררה משלטון בריטניה 9 חודשים בדיוק לפני ישראל. היה דמיון לא מבוטל בין הפוליטיקות שלהן. מפלגת הקונגרס של הודו נהנתה ממונופול דמוי מפא"י, ובראשה עמד סוציאליסט כריזמטי ושתלטן, ג'ווהרלל נהרו. נהרו הכיר בישראל, וזמן קצר היה נדמה שיחסים יוכלו להתרקם. אבל הוא העדיף חזון בינלאומי אחר, שהתחיל בשותפות גורל "אפרו-אסיאנית", והתפתח לתנועת הארצות ה"בלתי מזדהות" (שנטו להזדהות עם ברית המועצות נגד המערב). לישראל לא היה מקום בחזון הזה.

האשליה האיומה

החזון של נהרו היה כרוך באשליה איומה של ידידות קרובה עם סין. בשנות ה-50 רווחה בהודו הסיסמא, בלשון ההינדית, "הינדי צ'ינו בהאי בהאי", זאת אומרת "הודים וסינים אחים". האשליה התנפצה על קרחוני ההימאליה, ב-1962. סין, קנאית לגבולותיה ה"היסטוריים", פלשה לקשמיר ההודית, וסיפחה שטח הגדול מזה של מדינת ישראל.

"אי-ההזדהות" ההודית הועמדה בספק, ונהרו המבועת ניסה להתקרב למערב. ישראל הציעה למכור לו קצת נשק, והוא הסכים בתודה. אבל הוא מת זמן קצר אחר-כך, ויורשיו, במיוחד בתו אינדירה (שנעשתה ראשת הממשלה שנתיים אחריו), חזרו אל חזון הבלתי מזדהות. האגף השמאלי של מפלגת הקונגרס היה אנטי-מערבי לתיאבון, וממילא גם אנטי-ישראלי.

הרגע הקודר ביותר ביחסים היה כנראה ב-1983, כאשר אינדירה גאנדהי (זה האיות הנכון, לא "גאנדי"; ההודים הוגים את הה"א) גירשה את הנציג היחיד של ישראל בהודו, הקונסול בבומביי (כיום מומבאיי), אשר חסון, לאחר שהעניק ראיון לבטאון ימני דתי, והזהיר בו את ההודים מפני 80 מיליון המוסלמים החיים בקירבם (המספר גדל מאז לפחות פי שניים).

תפארתה של הודו העצמאית הייתה על "חילוניותה". בניגוד לפקיסטן המוסלמית היא לא ראתה את עצמה "ארץ ההינדו". מפלגת השלטון הייתה תלויה לשיורה בתמיכה מסיבית של מצביעים מוסלמיים.

חילונית לא עוד

הרבה אירוניה יש בהזכרת הראיון מ-1983 ערב ביקורו הראשון של ראש ממשלה הודי בישראל. נרנדרה מודי שייך לתנועה, שהראיון עם הקונסול חסון התפרסם באחד מבטאוניה.

מפלגת השלטון הנוכחית של הודו אמנם מעלה מס שפתיים לרעיון ה"חילוניות", אבל מתרחקת ממנו ללא הרף. לפני חודשיים, מודי מינה כוהן דת הינדואי לראש הממשלה (צ'יף מיניסטר) של אוטאר-פראדש (UP), הגדולה במדינות הפדרציה ההודית (מניין אוכלוסייתה משתווה פחות או יותר לזה של ברזיל). UP, בצפון הודו, היא מקום מחייתם של כמעט 40 מיליון מוסלמים. היא מקום קבוע להתנגשויות בין-עדתיות, גדולות או קטנות.

הודו וישראל השתנו באופן דרמטי מאז ימי נהרו ובן-גוריון, אינדירה וגולדה. התמוטטות ברית המועצות מחוץ, ומשבר כלכלי עצום ממדים מבית, הכריחו את הודו להתחיל תיקוני דרך. בימים הראשונים של תיקוני הדרך היא כוננה סוף-סוף יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, ב-1991, והתחילה מעט-מעט לפרק את כלכלתה הסוציאליסטית. עד הימים ההם, כלכלנים במערב לגלגו על "שיעור הצמיחה ההינדואי", צל חיוור של דילוגי "הנמרים" במזרח אסיה.

זה התחיל להשתנות בשנות ה-90, אם כי הודו נקלעה אל מה שכלכלנים מכנים "מלכודת ההכנסה הבינונית". מאין לה הכוח או הרצון להנהיג שורה של רפורמות מבניות, היא התחילה לדשדש בתחילת העשור. אבל הרפורמות הזהירות של סוף המאה שעברה התחילו לשחרר אותה גם מעכבות דיפלומטיות.

הבסיס הרחב - והערות השוליים

ישראל יצאה נשכרת מציפיות. הודו נקלעה בסוף המאה ה-20 אל קו חזית גרעיני כפול. לא רק הגרעין הסיני מאיים עליה מפסגות טיבט, אלא מ-1998, גם הגרעין הפקיסטני. הודו ופקיסטן לחמו שלוש מלחמות לפני בוא הגרעין. באחת מהן, הודו ביתרה את פקיסטן, ואיפשרה את עצמאות בנגלדש ("מזרח פקיסטן", ב-1971). מלחמה רביעית התלקחה לאורך קו החלוקה בקשמיר ב-1999. הודו נתפסה בקלקלתה. חסר לה נשק קונבנציונלי בסיסי, כולל תחמושת. הסיוע הישראלי הרשים במהירותו ובהיקפו. הודו הייתה אסירת תודה - ומעוניינת בהרבה יותר.

הבסיס הרחב של יחסי ישראל-הודו הוא ביטחוני. כל השאר הוא בחזקת הערת שוליים. אבל הערות השוליים הן רבות, טובות ומרשימות. ישראל מקימה "מרכזי מצוינות" להדרכת חקלאים בכל רחבי הודו, והתוצאות מדברות בעדן. ישראל מציע שיטות השקיה חדשות. יזמים ישראליים בתחומי הטכנולוגיה העילית נראים ונשמעים בכל אחד מעמקי הסיליקון של הודו.

ההתקרבות התחילה והתפתחה בימי שלטונה של מפלגת הקונגרס, זו המנוהלת בידי שושלת נהרו-גאנדהי. אבל משהו תמיד קצת חרק. הודו הייתה זקוקה לישראל והעריכה את עזרתה, אבל מנהיגי המפלגה לא רחשו חיבה לישראל. הם עדיין האמינו בחזונה המיוחד של הודו, בשותפותה עם העניים, החלכאים והנדכאים.

גם אם יתמהמה, בוא יבוא

ביקורו היחיד של ראש ממשלה ישראלי בהודו, אריאל שרון ב-2003, היה בזמן שלטונה של מפלגת העם ההודית (BJP). שום ראש ממשלה לא הוזמן מאז, ואפילו חילופי ביקורים של שרי חוץ הוגבלו מאוד. גם כאשר משלחת משרד הביטחון בדלהי תפחה לממדים של שגרירות גדולה, שר הביטחון לא הוזמן ולא בא. בלשונם של דיפלומטים, "ישראל הייתה פילגש, לא אשה חוקית".

כל זה היה צריך להשתנות עם עליית נרנדרה מודי. ביקורו בארץ משמש ובא ללא הרף. וגם בשעה שמודי התעופף בכל רחבי כדור הארץ, הביקור הממשמש התמהמה. רק בתחילת השנה הרביעית של שלטונו, מודי מגיע סוף-סוף (הנשיא הסמלי וחסר הכוח של הודו ביקר בשנה שעברה; הנשיא ריבלין מיהר לגמול). אבל יהיה האיחור אשר יהיה, עצם הגעתו של מודי היא מן ההישגים הגדולים ביותר של הדיפלומטיה הישראלית.

הוא איש מורכב ומעורר מחלוקת, המעתיק את הודו ימינה, אל אזור דמדומים שבין דמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה סמכותנית. אבל את ידו המושטת אי-אפשר אלא לאחוז בכל הכוח. ב-1955 כתב נתן אלתרמן בטורו ב"דבר" לכבוד או נו הבורמי:

"עוד אנחנו עומדים פה בקצה היבשת/ נצורים ומנודים וגדופים מלאום/ - איש אמיץ הוא שקם ולא חת מגשת/ וחייך ואמר בעברית: שלום".

שלום למודי, נאמאסטה, ijrayel-hindi bhai-bhai, ישראלים והודים אחים.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny