הסכם למניעת בגידה

הבעל בגד - האם ישמור על חלקו בבית המגורים?

איך ניתן לאכוף פסק דין בגירושין/צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
איך ניתן לאכוף פסק דין בגירושין/צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

שני סיפורים דומים עמדו לדיון בבית המשפט לענייני משפחה בשנים האחרונות, אך תוצאות פסקי הדין שניתנו בהם הפוכות לגמרי, והבלבול בנושא הוא רב.

בשני המקרים התגלע משבר חמור בין בני הזוג עקב בגידתו של הבעל, והנשים הסכימו לשוב לשלום-בית עם בעליהן בתנאי שהבעל יחתום על הסכם, לפיו אם ייתפס שוב בבגידה, יעבור חלקו בבית המגורים המשותף לבעלות ילדי בני הזוג. מטרת ההסכם הייתה כמובן להרתיע את הבעל מלשוב לרעות בשדות זרים, אך בפועל בשני המקרים היצר גבר, והבעל בגד באישה גם לאחר חתימת ההסכם.

עקב כך כל אחת מהנשים תבעו לאכוף את ההסכם ולהעביר את חלקו של הבעל על-שם הילדים כפי שהתחייב, אך בעוד שבפסק הדין שניתן בשנת 2013 נקבע כי ההסכם חסר תוקף משפטי, ותביעת האישה נדחתה - בפסק הדין האחר, שניתן אך בחודש שעבר, נקבע כי ההסכם תקף, והבעל איבד את חלקו בדירה.

הסיבה לחילוקי הדעות בפסיקה היא קיומו של חוק הדורש כי הסכם ממון בין בני זוג נשואים הנוגע לרכושם יאושר בבית המשפט כתנאי לתוקפו; ומאידך החריג לחוק קובע כי בני זוג רשאים לערוך ביניהם הסכמים תקפים בכתב הנוגעים לרכוש ספציפי, גם ללא אישור בית המשפט.

ההיגיון מאחורי דרישת החוק לאישור הסכם הממון בבית המשפט הוא לוודא כי הבעל או האישה, המוותרים על רכושם במסגרת הסכם זה, מבינים את ההשלכות של הסכמתם ועושים זאת ברצון חופשי, ולא מפאת לחצים המופעלים על-ידי בן הזוג בתוך מסגרת הנישואים. החריג שאינו דורש את אישור ההסכם נקבע כדי למנוע שיתוק מוחלט של החופש החוזי בין בני הזוג, כאשר לא מדובר בחלוקת כלל הרכוש לעת גירושים.

בשני המקרים שנדונו בפני בית המשפט, בני הזוג לא פנו לאשר את ההסכם הנוגע להעברת הדירה בבית המשפט. אך בעוד שבתיק הראשון בית המשפט פסק כי מדובר בהסכם ממון, ולכן אינו תקף ללא אישורו - בתיק השני בית המשפט פסק כי ההסכם נוגע לרכוש ספציפי, ולכן חל עליו החריג לחוק.

למרבה האירוניה, דווקא ההסכם בתיק הראשון נערך על-ידי עורכת דין, לאחר ניהול משא-ומתן בין הצדדים, ולכן נראה כי בכל הנוגע לגמירות-דעתו של הבעל בחתימת ההסכם, החשש במקרה זה היה דווקא נמוך יותר.

הפרמטרים שקבעה הפסיקה לגבי השאלה אם הסכם מסוים יוכר כהסכם ממון או חריג לו, הם היקף הנכסים המוסדרים בהסכם, והאם הוא קובע הסדרים המיועדים לשעת פרידה. הכרה בהסכם בלתי מאושר על-ידי בית המשפט, הכולל סנקציה כלכלית כה קיצונית של איבוד מחצית דירה בגין בגידה, היא בעייתית מבחינת שני הפרמטרים גם יחד. גם אם המילה "פירוד" לא נכתבת בהסכם במפורש - ברור שהאישה, התובעת כעת להעביר את מחצית הדירה על-שם הילדים בהתאם להסכם, לא עושה כן במסגרת שלום-בית, וכי פני הצדדים במקרים אלה היא לפרידה, שאף הייתה צפויה מראש בהסכם.

כמו כן, קיים חשש ששימוש נרחב בחריג לחוק יהווה דרך לעקוף את דרישת בירור גמירות-הדעת וההסכמה החופשית הכרוכים באישור ההסכם בבית המשפט. ככל שבית המגורים הוא הנכס העיקרי ולעתים גם היחיד של הצדדים - כך חשובה יותר דרישת האישור של הסכם הענישה בשל בגידה כהסכם ממון על-פי חוק.

שאלה בפני עצמה היא האם בית המשפט כלל יסכים לאשר הסכם כזה, אם בני הזוג אכן יפנו אליו מיד לאחר חתימת ההסכם, בהתאם לחוק. יש לשער שכדי שההסכם יקבל את אישורו של בית המשפט, הוא צריך להיות מפורט הרבה יותר מההסכמים שהוצגו בפסקי הדין האמורים, לפרט מהי בדיוק בגידה לצורכי ההסכם ולוודא כי הצד שעתיד להיענש אם יבגוד, לא ייצא מקשר הנישואים בחוסר כל.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il