יש תקווה חדשה

גבאי, לפיד, מקיאבלי, צ'רצ'יל ואחרים

אבי גבאי / צילום: ליאור מזרחי
אבי גבאי / צילום: ליאור מזרחי

מקריאת שני בעלי טורים מכובדים ב"גלובס" על המנהיג החדש של מפלגת העבודה, למדנו שאבי גבאי הוא מקיאבלי ישראלי מוכשר, במובן של אדם שניצחונו הוא אומנותו, והוא נטול ערכים ועמוד-שדרה מינימליים, וכן נטול אידיאולוגיה "אמיתית" במובן של "חברתית" או טכנוקרטית, מפני שהקריירה שלו במגזר העסקי הייתה בעיקרה כיפוף רגולציה, ולא כישרון עסקי מולד.

קיראו עוד ב"גלובס"


אם כבר העלבנו את מקיאבלי המקורי (שהיה אידיאולוג גדול, במובן של איחוד איטליה בכל האמצעים), נזכיר כאן עוד דמות היסטורית מעניינת, אחד אנגלי ששמו ווינסטון צ'רצ'יל, שאמר פעם על מישהו "יש לו את כל המעלות שאני מתעב, ואפילו לא אחד מהחטאים שאני מעריץ". תרגמתי בימים יפים כמה אמרי שפר כאלו, שאיני זוכר מי שלח לי, ואין לי מושג למי התכוון צ'רצ'יל, אבל יש לי מועמדים - יצחק-בוז'י הרצוג ועומר בר-לב, למשל. מרוב תקינות לא רואים את האופי.

באותה דבוקת אמרי שפר יש עוד כמה שמתאימים להפליא למפלגת העבודה מרובת הפנים. למשל, "היו לו הזיות של תקינות", שאמר אחד בשם וולטר קר, שאפשר לייחס לאראל מרגלית, לדוגמה; או "אין לו אויבים, אבל החברים שלו ממש לא סובלים אותו, של אוסקר וויילד, שאפשר לייחס לכל טפסן פוליטי. ואם להרחיב את היריעה לנשיא בעלת-בריתנו הגדולה, נזכיר את "הוא ברא את עצמו במו ידיו, והוא סוגד לבורא שלו" (ג'ון ברייט), שממש תפור למידותיו של מיודענו דונלד (טראמפ).

למזלם של קוראי "גלובס", הופיע בעמודי הדעות מאמר מאזן של ד"ר שי הרשקוביץ, שהזכיר לכולנו שהאופורטוניזם של גבאי עדיין חובבני לעומת זה של ראש יש עתיד, יאיר לפיד, שמזכיר לנו עוד אמרת שפר, הפעם של שארל טליראן, הדיפלומט הצרפתי (שחי במאה ה-19) שעלה אפילו על עמנואל מקרון: "כדי שלא יחשבו שהיא פלרטטנית, היא תמיד התמסרה בקלות".

לפיד אמנם אינו בחורה, ואולי לא נחשקת, אבל הוא מתמסר בקלות זה חודשים רבים לימין ולדתיים למיניהם, שלא יחשדו בו שאינו מ"המרכז האידיאולוגי" מתעב הקצוות. ליתר ביטחון נזכיר כאן עוד אמרת שפר שנוגעת ללפיד, החלילן מהמלין המודרני: "אמא שלו הייתה צריכה לזרוק אותו, ולגדל את החסידה" (מיי ווסט מהוליווד).

מה אמור לעשות עם הדיסאינפורמציה על גבאי אדם כמוני, שהוא ימני יחסית בענייני כלכלה וחברה, במובן של תיעוב סינדיקטים ופקידים בנוסח ההסתדרותי-המפא"יניקי; וחסיד של הקלות רגולציה ובעיקר עידוד יזמים קטנים (לא חזירים מושחתים, שצריך למצות איתם כל דין, טייקונים כפוליטיקאים, ולא לשגר לעונשי על-תנאי ומאסרים סמליים); ושמאלי יחסית בנושא היחסים עם שכנינו, שמבין שהם רואים בנו גורם שהשתלט בכוח על פלסטין וממשיך להשפיל אותם?

מה אמור לעשות? - נכון, להצביע ליו"רית התנועה ציפי לבני, אלא שנראה כי לבני היא אנקדוטה פוליטית ללא מפלגת העבודה.

ואני רוצה להאמין שגבאי הוא קודם כול מנכ"ל מדינה ענייני ומוכשר, שיכול לפתור בעיות כמו פתיחת מחלקה המטו-אונקולוגית לילדים בבי"ח שערי-צדק ולא בהדסה ירושלים, שמנסה לפרוע חובות בעזרת תיירות רפואית. זה לגיטימי. מה שלא לגיטימי הוא ששר הבריאות שנקרא יעקב ליצמן, ש"יש לו את השמיעה של ואך גוך למוזיקה" (בילי וויילדר), ואי אפשר לכאורה להזיז אותו מכיסאו.

במילים אחרות, אני סומך יותר על קור הרוח והתבונה של גבאי מאשר על התובנה של קולגות בתקשורת. גראוצ'ו מרקס אמר, ש"היה לי ערב נפלא, אבל זה לא היה הערב". אצלי זה דווקא היה הערב. יש תקווה חדשה.