"בארץ הכול קופי-פייסט; חוסר הרצינות של אדריכלים - מפחיד"

שרם, שהכניסה את החספוס והסגנון הכפרי לעיצוב הישראלי, מודה בראיון אישי ל"ליידי גלובס": "כדי להצליח אתה חייב להיות קצת אוטיסט"

אורלי שרם / צילום :אריק סולטן
אורלי שרם / צילום :אריק סולטן

היא עובדת 18 שעות ביממה. לא יודעת לשחרר. מתקשה לסמוך על אחרים. מאוד תובענית. אומרים שאין אצלה דברים שהם למראית עין, מהר מאוד אתה יודע מי עומד מולך. היא שולטת עד הקצה בפרטים התכנוניים, פחות מזה בהתנהלות כלכלית. אין לה סבלנות לסמול טוק. לא מתה על אירועים ופתיחות של אדריכלים. עובדת שלה לשעבר מספרת, "חצי שנה היא לא ידעה איך קוראים לי. אחר כך קראה לי בשם הפרויקט. רק אחרי זה נמצאתי ראויה".

קיראו עוד ב"גלובס"


אורלי שרם, האדריכלית המובילה בישראל, אחראית לכמה מהבתים הקוליים ביותר בארץ, וידועה בעיקר בזכות הבית של פרופ' דני גור ז"ל בקיסריה, שעוד נגיע אליו, הבית בכפר שמריהו של אהוד ונאוה ברק, שהתגרשו לפני שגרו בו אפילו יום (ונרכש לבסוף על ידי סטף ורטהיימר), והבית של רוני דואק ברשפון. בשביל הפרופורציה: בית שתכננה לפני ארבע שנים בהרצליה פיתוח עמד לאחרונה למכירה תמורת כ-27 מיליון שקל. היא עובדת גם בז'נבה, סרדיניה, דרום צרפת, לונדון וניו יורק. לא פעם היא נוהגת לומר שהפרויקטים בחו"ל הם אלה שמחזיקים את המשרד. "כשאני מתחילה לבנות בית אני בונה לעצמי סיפור, כמו במאי. אני לוקחת דברים שראיתי, חומרים, תערוכות, צילומים, ובונה מהם תסריט", היא אומרת בראיון נדיר ל'ליידי גלובס'.

צפו: צפו: הצצה לתוך דירת הענק יוצאת הדופן של איל וולדמן

...

את מרגישה שמעריכים את העבודה שלך?

"אדריכלות זאת עבודה רצינית עם המון שעות עבודה, ולא בטוח שיש בארץ הערכה לזה. את לא יכולה להסביר ללקוח שישבת על הידית של הבית 10 שעות, ואת פאקינג מתלבטת עם עצמך. בסוף את צריכה לחתוך. כבר קרה שסיימתי בית, ממש לפני בנייה, ואמרתי 'רגע, צריך לעשות הכול הפוך'. לקחתי את האחריות עליי, ושיניתי. אני לא חושבת על הצד העסקי, אף פעם לא חשבתי. צריך פדנטיות כדי שדברים יצליחו".

הפדנטיות היא רק בעבודה, או גם בחיים?

"רק בעבודה. הכול בחיים שלי משוחרר. מצד שני, אין לי הרבה חיים מחוץ לעבודה".

מתחספסים עם הזמן?

"בתור צעירה הייתי מאוד ביישנית. עכשיו ביני לבושה אין קשר, אני הרבה יותר אגרסיבית. המקצוע הזה עשה אותי אגרסיבית. לנשים לא קל מהבחינה הזו. אבל בסוף, בלב, את אותו בן אדם, לא משנה כמה שכבות שמת מעל.

"באדריכלות צריך גם כישורים פסיכולוגיים, כדי להרגיש את הבן אדם שמגיע אלייך. זו לא אמנות לשמה, כשאני עושה פרויקט אני צריכה להבין באמת מה אנשים רוצים, ולתרגם את זה לשפה שלי".

אין הרבה נשים שהקימו משרדי אדריכלות גדולים. למה?

"לא פעם זה עולם גברי ומלוכלך, ולנשים הרבה יותר קשה. בתקופה שהתחלתי בכלל לא היו נשים בתחום. כשהייתי צעירה ובאתי לבניין, מיד קיבלתי שתיים-שלוש עקיצות. לאנשים תמיד היה מה להגיד. אז הייתי הורסת קירות רק כדי ליישר קו איתם, כדי להראות את הכוח.

"זה הפך אותי לנורא רעה וקשוחה. עד היום חשוב לי להעמיד דברים כמו שהם, אני לא מוותרת. אם משהו לא נראה לי, אני חוזרת וחוזרת. אגב, הנשים הטובות יותר טובות מהגברים. העובדות הטובות שלי הן תמיד יותר טובות. לכן גברים שיש להם אלמנט נשי, הם מאוד מוכשרים".

מה לך יש שלאחרים אין?

"אני נורא מרוכזת במטרה, יש לי גם צד טכני חזק מעבר לקריאטיביות, זה מין חיבור של הכול. ואני לא זחוחה. זחיחות גורמת לך לאבד מהר מאוד את היתרון. כשאתה זחוח יש סכנה שלא תשים לב לדברים, ותמעד".

צריך להיות קצת משוגע בשביל להצליח?

"אתה חייב להיות קצת אוטיסט, ואתה חייב שתהיה לך אובססיה מסוימת. אני מאוד ריכוזית, ויש לי יותר שעות עבודה מאשר לבן אדם נורמלי. גם בלילות לפעמים אני יושבת וחושבת, נרדמת בשלוש בלילה. אני לא ישנה כמעט, העובדים שלי מקבלים ממני מיילים באמצע הלילה. לפעמים אני עובדת גם בסופי שבוע. גם כשאני מגיעה הביתה העבודה על המצפון שלי".

חייבת לשמור על התאהבות

הבוקר שלה מתחיל בספורט, פיקוחים, קריאת מיילים ומחשבה. היא מגיעה למשרד ב-11 בבוקר, ונשארת שם עד תשע בערב לפחות. גם 11 בלילה זו שעה מקובלת אצלה.

כלפי חוץ נראה שבמעמדך את בוחרת את הפרויקטים שאת רוצה, הכול פתוח בפנייך.

"אין דבר כזה לעשות רק מה שבא לך. אולי אצל יחידי סגולה. אבל אני כן יכולה לקחת פרויקט פחות כלכלי כי יש כימיה טובה, או שהוא מדליק אותי, או שמצליחים לסחוף אותי עם טונה מחמאות. זה משהו ילדותי שצף אצלנו גם בגיל מבוגר. אני שומעת מחמאות, מתנפחת, וישר הולכת לעבוד.

"ארכיטקטורה זו צורת חיים, זו לא עבודה. את קמה בבוקר, ארכיטקטורה. הולכת לישון, ארכיטקטורה. אני חיה את זה. כסטודנטית אהבתי לעבוד בשעות הלילה כי יש שקט, אבל כשיש לך עסק את לא יכולה לישון עד מאוחר למחרת, אז חשבתי שאפסיק לעבוד בלילה. ואז, כשהייתי בת 40, חשבתי שכבר לא אעבוד בלילה. כל הזמן חשבתי שזו חזרה גנרלית, אבל הכול נהיה יותר קשה, לא יותר קל.

"פעם הייתי משחררת יותר בקלות, הייתי אומרת לעצמי 'ככה או ככה זה יצליח'. היום אני יודעת שצריך הקפדה, אחרת תהיי עוד אחת כמו כולם. נניח שאת אוכלת אוכל טוב. פעם ראשונה טעים, פעם שנייה טעים, בפעם הרביעית את כבר לא מתרגשת ממנו. אז גם בארכיטקטורה זה ככה. את עושה משהו ורוצה יותר טוב, יותר יפה. את צריכה לשמור על התאהבות בפרויקט".

ואם את לא מתאהבת?

"לא יכולה לחתוך. אז אני מתרכזת בדברים אחרים שאני כן אוהבת בפרויקט".

מה גורם לך להגיד 'לא' ללקוח?

"חוסר קומוניקציה טוטאלי, דברים שמזעזעים אותי, שאני לא מתחברת לאישיות, למשל ברוטאליות מסוימת שקשה לי להתמודד איתה. אני מאמינה שאם אני אומרת ללקוח משהו, והוא לא משוכנע, ואז אני מצליחה לשכנע אותו מהראש, זה לא יעזור, כי ביום התשלום הוא לא יאהב את זה למרות הכול".

אם יש חוסר קומוניקציה הם לא שמים לזה לב בעצמם?

"לא את כולם זה מעניין. יש כאלה שמעניין אותם לשלם, ושתעשי מה שהם רוצים".

יהושע קסטיאל דיבר אצלנו על בתים שבהם את פוחדת שיברח לך שיהוק, שלא יהרוס את הקומופוזיציה המדויקת.

"הבתים שלי נותנים חופש לבן אדם, הם לא קטלוגיים. זה לא שאתה נכנס ויודע איזה מטבח יהיה, ואיזו ספרייה תהיה. דוחה אותי לעשות בית קטלוגי, שאת נכנסת ואין שום ריגוש. אני לא אוהבת שהעין רואה את הכול במכה אחת, אני אוהבת סודות באדריכלות, שיש משהו שמתפתח בבית, כמו אנשים - את מקלפת לאט לאט. זה יכול להיות הבית הכי יפה, אבל אם את יודעת מראש מה תראי בו, זה לא טוב. אם יהיה משהו שלא ציפית לו, זה יעשה לך קפיצה בלב".

אני נלחמת. זו מלחמה

היא עוסקת גם בעיצוב פנים, אחד הפרויקטים האחרונים שלה היה מגדל רוטשילד 1. פחות יודעים עליה שהיא גם מעצבת רהיטים, כדורים, מסכות, קערות ותכשיטים. "זה הדבר הכי מפתה והכי מגניב בעולם, וזה משלים את מה שאני עושה. זה גם מאזן - כשאת מתכננת בית, מהיום שאת לוקחת את העיפרון ועד שזה קורה, עוברות לפעמים חמש שנים. את צריכה סבלנות כדי להיות אדריכלית, ועם הזמן הסבלנות קצרה. כשאת מעצבת מוצר זה תיק תק, עובדים על החומר וצ'יק צ'ק הכול מוכן. זה כיף".

הגיוון הוא מאילוצים?

"ממש לא. הוא מפני שאני יודעת שאני צריכה המון אנרגיות בסקטור הפרטי, וזה שוחק, ובסוף אם אתה לא שם לב לזה, אתה יכול ליפול. אולי אם הייתי לוקחת פרויקט אחד הייתי יותר נהנית, אבל זה לא אפשרי כלכלית".

היית יכולה להרחיב את המשרד.

"כשהייתי צעירה היו הרבה פרויקטים שחלמתי לקבל, ולא קיבלתי. עכשיו, כשבא לי קצת להירגע, אני מקבלת אותם. אז מה, אני אצא לפנסיה? אני גם לא יכולה לשבת בבית ולעשות וילה או שתיים. זה ישעמם אותי.

"הבעיה העסקית שלי היא שאני תמיד מנסה להמציא את עצמי מחדש. אני יכולה לשבת אינספור שעות על איזה קיר. אני נורא לא ותרנית בעניין הזה. אולי בגלל זה ההצלחה שלי נמשכת יותר מ-15 שנה. אם משהו לא יוצא לי טוב אני נכנסת לדיכאון, ואני נלחמת, זו מלחמה".

קרה שהתייאשת, הרמת ידיים, ואמרת 'אני סוגרת את המשרד'?

"קורה לי, בטח. צועקת שאני סוגרת, ולמחרת לא קורה כלום. לוקחת עוד עבודה. יש את הרעב הזה, שמשהו לא יברח לי. יש דברים שאני מוותרת ולא לוקחת, וזה אוכל לי את הלב.

"החלטתי לא לגדול, כי אני לא מאמינה שאת יכולה לתת את תשומת הלב במאסות גדולות. זה כמו אמא לעשרה ילדים מול אמא לשני ילדים. אני לא אוהבת להיות אמא לילד אחד או שניים כי זה נורא חונק אותך, אבל גם לא אוהבת לאבד שליטה, אני צריכה להיות בטוחה בכל דבר שיוצא. כבר 30 שנה אני מחפשת את האיזון".

זה נורא מתיש להיות כל הזמן בשליטה.

"זה נורא. זה גומר. אין לי אסטרטגיות להתמודדות עם זה, יש לי סף עצבים גבוה. אני לא יודעת לעשות אחרת. כדי לתחזק את זה את צריכה אנשים מאוד טובים. גם מאוד עוזר לי שאני עושה פרויקטים מגוונים, ואני יכולה להשליך מפרויקט לפרויקט. אם את עושה רק סוג אחד של עבודה, את לא מתפתחת.

"ככל שאני מצליחה יותר אני דורשת מעצמי יותר, וזה קצת מופרע. אני לא נרגעת. ומצד שני, עם כל הדיכאון, אני פותרת איזה משהו בתכנון ומבסוטה כמו ילדה, זה כמו שחמט".

יש פנטזיה אדריכלית שלא הגשמת עדיין?

"ברור, זה מה שמחזיק אותי בחיים. למשל, בניינים יותר גבוהים. לא יודעת אם יש סיכוי. למה זה לא קורה? כי יצא לי שם, וכי יזמים מאוד קשורים לאדריכלים שהם עובדים איתם. כן נותנים לי חזיתות או פנים, אבל בניין שלם? הם אומרים לעצמם 'אורלי שרם לא מספיק מתמחה בתחום, לא רוצים לקחת צ'אנס'. מה שכן, אף פעם לא הלכתי לחפש עבודה. זה תמיד בא אליי".

היום לא מתקרבים לאורלי

היא גדלה בחיפה ובפריז, כבת יחידה. "אמא שלי נפטרה בת 52, ואבא שלי כשהיה בן 70. קשה להיות בת יחידה, כי כשגדלים בלי יחסיות, יש לזה השפעה. אתה נורא אינדיבידואליסט, ומצד שני אתה מחפש חברים שיהיו אחים שלך, מחפש כל הזמן משפחה שאין לך". אחרי הצבא למדה בבית הספר לאדריכלות AA שבלונדון. "יכול להיות שאם לא הייתי חוזרת משם, הקריירה שלי הייתה אחרת. החברים שלי מלונדון שהצליחו הפכו לבעלי שם בינלאומי. כל הלימודים זאהה חדיד ואני היינו יחד, וגם נשארנו חברות והיינו נפגשות בלונדון. היא תמיד הייתה אומרת לי 'את עושה רק וילות?', זה לא נספג לה שנשארתי בקטנה".

כשראית את ההצלחה שלה מה הרגשת?

"הערצתי את זה. היא הייתה מאוד מוכשרת ורשמה הצלחה מסחררת, בייחוד בשנים האחרונות. היא האישה הראשונה והיחידה באדריכלות שקיבלה פרס פריצקר (שתיים קיבלו אחריה, בשותפות עם אדריכלים נוספים, ג"ח)".

בזמן שחדיד ראתה עולם, שרם עבדה כשכירה אצל רם כרמי וביער אדריכלים. "בשלב מסוים היה לי קשה כלכלית, אז פתחתי בוטיק אופנה בדיזנגוף פינת ירמיהו, ועבדתי בקבלנות משנה באדריכלות כדי לא לאבד את זה. יום אחד נמאס לי, ופתחתי משרד קטן. פרופ' גור רצה אז לבנות בית בקיסריה. הוא ביקש הצעה, באתי אליו עם שרטוט אחד מגולגל, וכורכר שאף אחד לא השתמש בו קודם. ואז הוא אמר: 'זהו זה'. מה היה מיוחד שם? כשיש נוף לים את לא מצפה שמישהו יעשה לך פאטיו.

"עשיתי שם הכול, אפילו את הטיח ערבבתי בידיים שלי, כי לא ייבאו אז חומרים לארץ. היינו לוקחים אבן, מכניסים למערבל בטון והופכים אותה למשופשפת. עד היום אני חושבת שזה אחד הבתים היפים שעשיתי. הבוחן של בתים טובים זה השנים - זה שהם מזדקנים יפה.

"באותו זמן גרתי בדירה בקומה רביעית בלי מעלית, והחלונות העצומים שעשיתי לגור, 3.2 מטר, נראו לי פתאום מאוד מפחידים. אמרתי לו את זה, והוא ענה 'ממה את מפחדת'. הוא הלך איתי עד הסוף, וזו הייתה הצלחה מטורפת. יום למחרת המשרד היה מפוצץ טלפונים. הייתי בשוק מכמה שרצו אותי".

היית ערוכה לזה?

"לא, וזו הייתה קטסטרופה. בניתי משרד, ויום אחד פשוט פיטרתי את כולם והתחלתי הכול מהתחלה".

המשרד שלה נמצא בנמל תל אביב. בחלל גדול ושקט, כמעט מינימליסטי, יושבים 16 עובדים. רצפת קורות עץ, בקצה קיר בריקים גבוה, שרוולי המיזוג חשופים. החלונות פונים לחוף, אבל לא רואים מהם את הים. הם סגורים.

את לא יורדת להסתכל על הגלים.

"עדיין יש לך את האוויר, ופסיכולוגית יש לך את האופציה. לא היה מזיק לי לצאת החוצה חצי שעה ביום, צודקים אלה שאומרים שאתה צריך להטעין את עצמך, אבל אני בסחרור של עבודה, אני לא חיה ככה. אין בי את תכונת האופי הזו. לפעמים אני מוצאת זמן לשבת ולחשוב בבוקר בבית, כי אם אני באה לפה אני כבר לא יכולה לחשוב. אני צריכה או את השקט של הבוקר או את השקט של הלילה".

כבר 35 שנה היא לוקחת איתה לכל מקום ספרייה עמוסת מגזינים וספרים, שנוצרה מאדני רכבת שפורקו בחיפה. החדר עצמו שקוף - כל אחד יכול לראות באיזה מצב רוח שרם נמצאת היום. "כשאני עצבנית מתרחקים ממני. יש אצלנו משפט, לפחות פעם בשבוע, 'היום לא כדאי להתקרב לאורלי'".

את אדם חזק?

"כנראה שכן. אני נחום-תקום. נשברת וקמה, נשברת וקמה. אני בן אדם נורא רגיש, אבל בעבודה אני מאוד קשוחה - בכל אופן אני לבד בעסק, ואני צריכה להביא משכורות לעובדים. לא הייתי שורדת את האפס ודאונס ואת המשברים עם עצמי, אם הייתי אדם חלש".

מתי חווית תקופת שפל?

"לפני ארבע שנים הייתה פה תקופת שפל, נאלצתי לקחת עבודה שלא הייתי לוקחת במקרים אחרים, כדי להחזיק את הצוות. שנים יותר חלשות מתרחשות לא רק בגלל המצב בשוק, אלא גם בגלל כוכבים חדשים. אני חושבת שאין משרד בארץ שלא עבר תקופה כזו".

ואז לקוחות מגיעים אלייך על בסיס בתים שלך שהם ראו, ואומרים 'אני רוצה כזה'.

"את לא יכולה לבנות על זה לאורך זמן. בהתחלה עשיתי את הבית של גור, שהיה ארצישראלי. אחר כך הכנסתי את הבתים הכפריים, אבל לא מוקצנים, וזו הייתה הצלחה מסחררת. יכולתי לשרוד עם זה עוד כמה שנים, אבל זה לא ריתק אותי יותר וגם הגיע לנזילות שלא יכולתי לסבול. פתאום כל העולם השתמש באותם חומרים כמוני, אבל בדרך לא נכונה, העתקות של העתקות של העתקות, וזה אף פעם לא בפרופורציה.

"אני גם לא בית חרושת לאותו סוג. זה נורא מסוכן, כי את בונה משרד, מעסיקה עובדים, ואז בגלל רגע של חוסר תשומת לב את מגלה שהם עוזבים אותך, פותחים משרד, ועושים בדיוק אותו דבר. למה שלא ילכו לעובד, שאצלו יותר זול? אנשים לא מבינים שמעבר לקישוטיות ולחומרים, יש משהו שקשור לפרופורציות".

זה מחייב אותך להתעדכן כל הזמן.

"אין דבר כזה אדריכל טוב שלא מתעדכן. אני טסה הרבה, אין חוברת ואין ספר שאני לא מנסה לקרוא. לא רק באדריכלות, גם אמנות. כל דבר אסתטי נותן השראה. עד שידפיסו בניינים אני כבר אהיה מתחת לאדמה, אבל כל החידושים הטכנולוגיים נורא מסקרנים אותי. כל יום משתנה משהו, המון מידע נורא נגיש, האינטרנט משגע אותך, חומרים משתנים במהירות הבזק, ואתה חייב להיות שם כל הזמן. זה כיף לחדש. מצד שני, כשאתה סופג המון מידע אתה לא מצליח להעמיק, כי יש הצפה מטורפת. זה גם מבלבל לפעמים".

מה מפחיד אותך?

"זה שבארץ הכול קופי פייסט. אם משהו אופנתי, כולם עושים את זה. מפחיד אותי חוסר הרצינות של אדריכלים, למרות שהרבה פעמים הם לא אשמים. לפעמים היזמים דוחפים אותם לשם, כי הם לא מוכנים להשקיע".

החיים במגדלים

בניגוד לאלה שנחרדים מהמגדלים שהשתלטו על הנוף התל אביבי, שרם דווקא נלהבת מההתפתחות. "זה מרגש אותי נורא, זה אומר שהעיר מתפתחת וגדלה. אבל לא הייתי יכולה לחיות במגדל. לא אוהבת את הנתק מהרחוב".

את היית מתכננת את המגדלים אחרת.

"אפשר היה לבנות כמו בניו יורק. מה יפה בפריז? שאת יכולה ללכת קילומטרים ברגל, ואת חיה ברחוב. זה לא קורה בארץ. הייתי שמחה ללכת מהבית שלי דרך ארלוזורוב עד הים, אבל לא קורה כלום ברחוב, וזה חבל".

יש עוד בעיה: קפיצת המחירים.

"כואב לי הלב על מחירי הנדל"ן. אם היו עושים פרויקטים עם תכנון מחוץ לתל אביב, ומעבירים רישיונות יותר מהר, זה היה טוב. היום מאוד קשה לשכור במרכז העיר, אם כי בואי נודה על האמת, גם לא כל בן 20 פלוס גר בלב מנהטן".

המחאה החברתית נגעה בך?

"כל מה שקורה פה נוגע בי".

הלקוחות שלך מייצגים את החתך ההפוך לאלה שהשתתפו במחאה.

"אני אוהבת צעירים. חושבים שלהגיע לאורלי שרם זה מחיר גבוה, אבל אלה שיש להם אומץ ובאים, אני מוכנה לתת מחירים בשבילם. אני רוצה לעשות בתים קטנים לאנשים נורמליים".

אבל כבר התרגלת לתקציבים גבוהים.

"תכנון זה תכנון, לא משנה מה התקציב. אם יש לך הרבה כסף תעשי חלונות ענקיים, אבל אפשר לבנות דברים יפים גם בלי תקציבים. כסף נותן חופש בחירה, אם היה לי הרבה כסף אז אולי הייתי נכנסת ליזמות. עד היום לא היה לי הרבה אומץ, אבל אולי עכשיו יהיה לי. הייתי רוצה לבנות בדרום העיר, בשוק הכרמל".

שרם בזוגיות ואם לרפאל, 28 ("הוא החבר הכי טוב בעולם"). היא מתגוררת בשכונה שקטה בתל אביב, בבית צנוע מבחוץ ומרשים מבפנים, שבנתה לפני 15 שנה. החצר מצופה מראות שעליהן במבוקים וצמחייה, כדי שתיראה גדולה יותר ("אני התחלתי עם זה, ועכשיו עושים כולם"). במרכז הסלון שולחן יפני שקנתה במכירה פומבית בצרפת לפני 20 שנה. "תכננתי את הבית בשלב שכבר לא הייתי צריכה כרטיס ביקור, בניתי אותו לעצמי וזה היה נהדר. נכון שתמיד יש את ה'מה יגידו', אבל השתדלתי לא לבלבל את עצמי".

בשנה שעברה ביקרה ביפן, חוויה מחוללת בחייה. "אני ממש מצטערת שדחיתי את זה כל השנים. יפן היא מקור השראה מצוין - האסתטיקה, האדריכלות, החומרים, השקט, האוכל. הייתי בשוק תרבותי, הרגשתי שאנחנו בפיגור פה. צריך לייבא משם את הדייקנות, את הריספקט לרחוב. אם היינו מחנכים ככה אנשים זה היה טוב. יש שם מינימליזם אמיתי ולא קר.

"היה קשה לחזור משם. כולם הולכים ברחוב ואין רעש, ויש המון הקפדה. זה היה בית ספר. בשלב מסוים קניתי מטר והתחלתי למדוד ולצלם שם, הבן שלי צחק עליי, 'תפסיקי להוציא את המטר'".

את נכנסת למקום חדש, על מה את מסתכלת?

"אני מרגישה, לא מסתכלת. אחד הדברים הכי חשובים באדריכלות זה אור, זה נותן הרגשה טובה. את מרגישה את הדינמיקה. לפעמים המקום מכוער, אבל האווירה נהדרת. אווירה יכולה להרחיב את הלב או לכווץ אותו.

"גם לתנועה יש חשיבות בפרויקטים שאתה מתהלך בהם. פרוזדור יכול להיות דבר נפלא, שאת כל פעם חווה את הנוף מזווית אחרת, הוא יכול לגרום לך ללכת זקופה או כפופה. גם האקוסטיקה חשובה, היא יכולה להעצים. רק אחר כך את מתחילה להסתכל על הפרטים.

"כשאני נכנסת לבית אני מיד יודעת אם העמידו אותו נכון על המגרש. אם לא, זה מחריד אותי. מתי את מרגישה טוב בבית פרטי? כשהתנועה נוחה, אם את עוברת טוב מהסלון למטבח. זרימה ופרופורציות זה בייסיק, וחוץ מזה אני מאוד אוהבת חומרים טבעיים כי זה אמיתי. אני מאמינה בעבודת יד".

מי נחשב בעינייך לקוח טוב?

"לקוח שמביא לך אינפוטים. זה מביא אותך למחשבות על צורות חיים אחרות, וליצירה של משהו יותר טוב. אפילו אם יש לך ביקורת על הרצונות שלו, אחר כך אתה מבין שזה נתן לך משהו. בבתים מאוד טובים אני עוברת תהליך פסיכואנליטי. זה לא רק האני שלי, זה החיבור עם הלקוח, אנחנו כמו אבא, אמא וילד, הבית הוא ילד של שניהם ושניהם גאים בילד".

קורה שאת מגיעה לבית כמה שנים אחרי שתכננת אותו, ונחרדת מאיך שהוא נראה?

"בית שלהם, לא שלי. למרות שזה יכול מאוד לצבוט. יש שניים-שלושה מקרים שממש קשה לי איתם. אומרים לי 'זה מהמם', ומה תגידי, 'זה מכוער'? לא נעים. אנשים לא אומרים את האמת, אני הרי יודעת שזה לא ככה. זה כואב, כי זה יכול להיות מהמם".

להיות קול

"קול זה משהו מדוד, שלא נתפס לכל מיני פרטנויות מהאנציקלופדיה של האדריכלות. זה להשתחרר קצת. קולי יכול להיות משהו שעבדת עליו הרבה מאוד, אבל לא מרגישים את המאמץ. בית קולי זה כשאתה נכנס ומרגיש 'כיף לי' ואתה לא מאוים על ידי החלל. זה לא מהודר מדי. צריך להיזהר עם זה, כי לא כל בית שיש לו רצפת בטון או קיר לבנים משופשפות הוא קולי.

"לא קול זה משהו עשוי מדי, מורגש מדי. זה קצת קופי פייסט, כמו שמודרני עכשיו, כמו שכתוב שצריך. חומרים טבעיים זה קולי, זה כאילו צומח מתוך האדמה, כמו הבתים הלבנים ביוון. אצלנו אין את זה בארץ, וזה חבל. מה שאני אוהבת ביוון זה שהכול דומה. אם זו וילה ענקית, את לא תזהי שהיא של מיליונר".

לכתבה הקודמת"מנהל היום חייב לדעת איך לעבוד עם דור ה-Z"