האנטומיה של הקוליות

כולנו בסוף רוצים רוקנרול

ורד רמון ריבלין / צילום: רמי זרנגר
ורד רמון ריבלין / צילום: רמי זרנגר

1. פגשתי אותו באירוע חברתי לא מזמן. הוא בקושי הכיר אותי, אבל זה לא הפריע לו להפגין ידענות גדולה בקשר אליי. "מה שאת צריכה", הוא פסק בטון יודע כל, "זה קצת חלודה". לא הייתה לי שום סיבה לא להסכים. סבבה, אבל לך תשיג חלודה עכשיו. זה לא מונח ליד קו קופות בסופר.

היה נחמד אם אפשר היה לקנות ערכה כזו ולהסתדר בחיים. אולי עוד תהיה אפליקציה שנותנת הוראות בזמן אמת, סוג של עצות 'עשה' ו'אל תעשה' עם נורית חיווי שמאותתת: הנה, עכשיו יש לך את זה.

ב'ספרות זולה' של טרנטינו, כשהגנגסטר מקפיא הדם מותקף במסעדה על ידי שודד באיומי אקדח, הוא לא מאבד ולו עשתון בודד. הוא שולף את שלו בתורו, ומשדל את השודד להירגע ופשוט לעזוב: 'תהיה כמו פונזי. אתה מבין מה אני אומר לך? תהיה קול!'.

כבר יצא לנו במשך השנים לראיין כל מיני אייקונים שמתחזקים את פרסונת ה'לא שם ז''. ההמונים חושבים שהם קולים, מקשיבים להם, מחקים אותם, רוצים את קרבתם. הם פיצחו איזשהו קוד חברתי שיש מי שמגיב לו ממש טוב.

השילוב הזה של נונשלנטיות פוטוגנית, פסאודו אותנטית, שנינות, טרנדיות, גישה טיפ טיפה מרוחקת, מתנשאת אפילו. איכשהו, יש מי שהחבילה הזו ממש מסחררת אותו, מרעננת כמו מעיין קר שנובע בקרקעית של אגם חמים. קל ללכת שבי אחרי האנשים האלה עם החיים המסעירים שלוקחים פניות מפתיעות בלי לאותת, עוברים באדום, יורדים לשוליים.

קיראו עוד ב"גלובס"


בעידן שבו התרגלנו לתקשר את עצמנו ישירות להמונים ברשתות, אני מתחילה לחשוד שקצת קשה להם לחיות עם הרעיון שבעיתון הם עדיין מתווכים בידיהם של אחרים. ויצא שזו העבודה שלנו - לחוות אותם יותר מקרוב. לפעמים קרוב מכפי שהיינו בוחרים, בדיעבד.

אף פעם לא תדעו את המאמץ המהונדס שמושקע בייצור האדישות המדומה. זו הסיבה שהרבה יותר מדי פעמים אני מרגישה שאתם מפסידים את האקשן מאחורי הקלעים בעיתון.

חשיפה, בואו נודה, היא לא דבר קל עבור רוב האנשים. היא לא מתאימה לכולם. אבל מי שהולך על זה, שישאל את עצמו אם יש לו עצבים חזקים מספיק.

היום, יותר מבעבר, בעקבות אפקט השיימינג, מרואיינים נוטים לייחס הרבה יותר אימפקט לדברים שהם אומרים, מהפחד שיבולע להם.

הבעיה מתחילה כשאת שק החרדות שלהם הם פשוט מניחים עליך. ואם הם מסוג האנשים ש'לא שמים קצוץ על מה שיגידו', אז זה בא במינון מחוזק. כי הם ממש נקשרו לתדמית שהם יונקים מעטיניה. מצד שני, הכרה צריך לתחזק. והם מה שנקרא 'היי מיינטננס', תחזוקה כבדה.

ואז מה יוצא? אתם מקבלים את הרוקנרול, אנחנו - את ערימת הג'לי הרוטטת, שהיא פחות או יותר מצב הצבירה של מי שמאבדים שליטה. מבחינתכם, הם לא דופקים חשבון. כי את החשבון הם מגישים לסביבה הקרובה.

צריך יכולת הכלה אדירה כדי לשרוד את מופעי הליבידו האלה. זה כמעט כל מה שחשבתם על סקס, סמים ורוקנרול, רק הפוך. וכשהסרט מתחיל הוא לא קל לצפייה.

איך להגיד את זה בעדינות, אנשים לחוצים לא יכולים להיות קולים. זה דבר והיפוכו. הם נוטים לוותר על עקרונות שבעת אחרת היו מגנים עליהם בחירוף נפש. גם על גבולות.

2. יש אנשים שמאובזרים בחומרים הנכונים במוח. הם נולדו עם הקולנס, קור הרוח. הם זורמים, לוקחים הכול בסבבה, מזנקים ממפלים, קופצים ראש למים קפואים, גולשים בים סוער, לא נכנסים להיסטריה במצבי לחץ. הם לא משחקים, זה לא פאסון, באמת קל להם. עניין של חיווט מוחי שהלוואי עלינו. הם שמים את המעיים על השולחן, ומקסימום יחתכו להם אותם. הם לא מתרגשים, יתגברו.

לא מזמן התגלה סוד החוסן הזה במחקר שנערך באוניברסיטת ייל. בדקו שם את חיילי היחידה הצבאית המיוחדת שהגיעו לביצועים הכי טובים במצבי לחץ. כשמיפו אותם מוחית, הסתבר שאצל כולם נמצאה רמה גבוהה במיוחד של חומר כימי שנקרא נוירופפטיד Y. כמעט שום רמת לחץ לא תשבור אותם, הם חסינים.

מה עוד קורה במוח אצל אנשים לא לחוצים? נמצא אצלם גן שמספק להם במצבי לחץ עלייה ברמת הדופמין. זה עושה אותם עמידים יותר. מערכת העצבים שלהם פחות רגישה. מתנה מהטבע.

אלה מבינינו שפחות מאובזרים, נחרץ גורלם להיות בני ערובה של גופם המשקשק. לך תהיה קול במצב פיזיולוגי כזה. קוליות זה לא רק סטייט אוף מיינד. היא קודם כל מבנה ביוכימי במוח.

הפסיכולוג ג'רום קייגן גילה במחקר שכ-20% מהתינוקות מאובחנים כמבוהלים יותר מאחרים. מעגלי הפחד באמיגדלה, אותו חלק רגשי במוח, מראים אצלם פעילות עצבית גבוהה. בנוסף, למזלם הרע, הם משופעים בהורמוני דחק, יותר מאחרים. יש להם סף עוררות נמוך לשינויים בסביבה. ואתם יודעים מה קורה לתינוקות האלה? הם יהפכו למבוגרים לחוצים, וימררו את החיים לכולנו.

3. לקול יש את הפריבילגיה להישאר רגוע גם אם הנסיבות מלחיצות, לזרום עם מה שיש בקלילות, לא לעשות עניין. אנשים לא יצחקו עליך כשאתה קול, כי גם בלי שתתכוון אתה עושה את מה שהם מתלהבים ממנו. וגם אם יצחקו, אתה תצחק איתם.

הרבה משתמשים במושג הזה, קול. הוא נוכח בכל מקום. רוב המותגים מנסים להיות קוליים, משווקים שמים הרבה מאוד כסף ואנרגיה כדי לצוד את הדבר החמקמק הזה. אבל בסוף זה קונספט מופשט.

זה לא הגאדג'טים המתוחכמים שתקנה, לא הבגדים המגניבים שתלבש, לא הסמים שתריץ, וכנראה גם לא הראפטינג חסר הרחמים שתרביץ באמזונס. זה איך שאתה מתייחס לחיים, לאנשים, לעצמך.

4. לקוליות יש עוד צד. היא מתחברת לאנרכיה, למרד, לחתרנות. תחשבו על כל היוצרים שבוחרים לא להתלכלך, לא להתעמת, לא לעצבן. ותחשבו, נניח, על חנוך לוין. הוא כפר בעולם שכופר בחרא ובכיעור, הוא התפלש בו. זה מה שהפך אותו לאחד היוצרים הכי קולים שקמו פה.

5. אז למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים קול? מחקרים שנערכו באוניברסיטת רוצ'סטר מצאו כמה תכונות אישיותיות שמיוחסות לקולים: לא קונוונציונליים, חברותיים, עם לוק טרנדי, הומור, ביטחון עצמי, שליטה רגשית, נהנתנות. אבל גם: קשוחים, מחוספסים, תאבי ריגושים.

קול הוא הרפתקן שכיף איתו, אבל יש בו גם משהו לעומתי למיינסטרים: הוא בועט בו, מרוחק ומסתורי. לא אכפת לו מה חושבים עליו, הוא לא דופק חשבון. ההתנהלות שלו היא סוג של הגנה עצמית. הוא מנתק את עצמו מרגשנות כשריון אמוציונלי, ומתנהג בחספוס שמגן עליו מהשיפוטיות של התרבות השלטת.

6. אבל התרבות התאגידית השלטת מצליחה לשים את הטלפיים גם על זה. יש קשר הדוק בין קוליות וצרכנות. כששאלנו את אביב גפן מה זה קול בעיניו, הוא חשב ארוכות, ואז השיב: "קול זה מדחום ששומר על טמפרטורה שבין 8.63 מעלות ובין 9.63 - זה הטווח של הקוליות. הרבה אנשים יהיו מעל הטווח הזה או מתחתיו. לנהוג ברכב היברידי של לקסוס זה קול, ללבוש הלמוט לאנג זה על המנעד. זה לא ללבוש דולצ'ה גבאנה. הרעיון הוא לא לנזול יותר מדי".

ופה המלכוד. למרות הצביון המורד, האנטי תאגידי, של הקוליות, יש לה שורשים שתכלס מכוונים לצריכת מוצרים. אתה תלבש את הפריטים החתרניים א-לה-צ'ה גווארה נגד המיינסטרים, ובכך רק תתרום לשורת הרווח של התאגידים.

7. בגלל שהיא מקושרת לתרבות נגד ולמערכת ערכים אלטרנטיבית, קוליות לא פעם הולכת עם צריכת סמים. היא בזה למחשבה הבורגנית, מואבסת במרבצי ציניות, סרקזם ומודעות עצמית, כי אין דבר שמאיים על הקול יותר מאשר להיות כמו כולם.

אבל כשכולם רוצים להיות קולים בעידן הקטטוני-פוסט-היפסטרי-פוסט-דיגיטלי, נוצרת סטנדרטיזציה של הדבר הזה שלא רוצה להיות כמו כולם. בסנאפצ'ט, באינסטגרם, ביוטיוב, כשכל אחד מנסה להביא את שלו בהכי מהמם-מדהים-מרגש, כמעט שום דבר הוא כבר לא.

8. ג'ניס ג'ופלין, פטי סמית, קורט קוביין, איימי ויינהאוס - כולם אייקונים של מרד. הם נדפקו חזק בילדות, אבל השריטות תדלקו את האמנות שלהם. הם דיממו לתוך המוזיקה, והיה להם משהו מעניין להגיד על המציאות. הם חיו על הקצה, התפרעו על סמים קשים, בלעדיהם היה להם כל כך משעמם. נשמות זקנות שמגיל צעיר מאוד כבר ראו הכול, ונבעטו החוצה מהחיים בשיא הקריירה. (למעט סמית, שעדיין חיה ובועטת). הם הסתערו על האלמנט שלהם, לא רק השתכשכו עם קצות האצבעות.

רוקנרול זו שפה. וכדי לדבר אותה צריך לשחק את הילד הפרוע. כולנו בסוף רוצים רוקנרול.

לא כולנו יכולים.

9. בסופ"ש האחרון, בטיול שעשיתי עם חבורת הבנות, ישבנו סביב השולחן לארוחת ערב מושקעת. אחרי כמה סיבובי טקילות, סתם זרקתי שאלה: "תגידו, מי קול בעיניכם בארץ?". אז קודם שתיקה. ואחר כך ויכוח. מעט מאוד שמות נזרקו, ובכל מקרה, שום הסכמה לא הושגה כמעט לגבי כל מועמד שעלה על השולחן. 51 בנות, 51 דעות.

נסו בעצמכם פעם. גם במערכת קשה היה להעביר החלטה מוסכמת. בדקתי בעוד כל מיני מקומות. "בארץ?", אמרו לי, "אין קולים באמת".

כדי שתיחשב ראוי, תצטרך כנראה לצלוח מטריצה מרובת משתנים. כי אם צלחת את סעיף האסתטיקה, עוד תצטרך להוכיח התנהלות. הרבה תכונות צריכות להתקיים בך בחבילה אחת. ואולי גם צריך מרחק.

10. להיות קול זה להרגיש נוח. לא לשנות את מי שאתה, אלא להרגיש מספיק בטוח לחבק את המוזרות שלך. ולא לנסות לחקות אחרים, כי ישר יקלטו את הזיוף. תצחק על עצמך, גם בסיטואציות הכי מבאסות. כי קולים, גם כשהעניינים נדפקים להם, יודעים לעשות מזה מנוע קומי.

תעמוד על המילה שלך. ואם לא יאהבו? תחיה עם זה. אמרת מה שאתה חושב? יכבדו אותך על זה. להיות תלותי זה טרן אוף. לא ענו לך בהודעת טקסט? אל תציף בעוד הודעה ועוד הודעה. שחרר.

קח נשימה עמוקה, אל תאבד את זה. ויש דבר אחד שאתה חייב לנסות: לא לנסות להיות יותר מדי קול. כי את הניסיונות המתנשפים שלך יריחו למרחקים. תרפה, גם ככה חם לנו.

vered-r@globes.co.il

לכתבה הקודמתבעידן הטרנספורמציה