דילמת האכיפה של המשטרה: מסע בקו התפר ביפו

בלילה שבין שישי לשבת לפני שבועיים, בסביבות 4 לפנות בוקר, נשמע מטח יריות מחוץ לאטליז אבו חלווה ברחוב יפת 142 ביפו. כמה כדורים ניקבו שתיים מהשמשות הגדולות של האטליז, וכמה שכנים, ביניהם בתה של א' הגרה בסמוך, התעוררו מהרעש.

"הבת שלי אמרה לי שהיו בחוץ יריות, אבל לא התרגשתי יותר מדי כי יריות אצלנו זה דבר רגיל, והמשכתי לישון עד שהתעוררתי ב-4 וחצי לתפילה", היא סיפרה בשבוע שעבר בתנאי שלא יפורסם את שמה. "כשקמתי, שמעתי מבחוץ צעקות וחשבתי שזה בחורים רבים וישר רצתי למרפסת להסתכל. ראיתי בחור אחד על אופנוע צועק לבחור השני 'רוץ מהר! תעלה! תעלה! והבחור שהיה ברגל התחיל לרוץ אליו. השוטר שהיה מאחוריהם - ממש מול העיניים שלי - הוציא את האקדח ובהתחלה ירה שתי יריות באוויר. ברגע הזה הבת שלי משכה אותי לתוך הבית וסגרה את הדלת, כי היא פחדה שאני אפגע, ואז השוטר המשיך לירות. כמעט מחסנית שלמה נראה לי. היו הרבה יריות".

בעוד שעדיין מעט מאוד ידוע על הסיבות שהביאו את השוטר לפתוח באש על שני הצעירים (פרטי התקרית מצויים תחת צו איסור פרסום), תוצאות הירי ידועות. לפחות כמה מהכדורים פגעו בשני הרוכבים הנמלטים וזמן קצר לאחר מכן הם נמצאו שרועים על הקרקע, במרחק של כמה רחובות מהמקום שבו נורו. אחד מהם, מהדי אל-סעדי, בן 20, נהרג מהירי. השני נפצע ועדיין מאושפז במצב קשה.

בשבת בצהריים, לאחר שהחדשות על הירי הקטלני התפשטו בעיר, חסמו את רחוב יפת מאות צעירים נזעמים שהתעמתו עם המשטרה. צמיגים הובערו ושמשותיהן של ניידת ושל חנות נופצו, ולאחר רדת החשיכה הוצתו מכוניות ופחי אשפה בכמה מקומות בעיר. כתב וצלם של ערוץ 2 שסיקרו את המהומות הוכו נמרצות על-ידי כמה מפגינים. אירועים דומים התרחשו בעיר כמה פעמים נוספות במהלך השבוע שלאחר מכן.

א' טוענת בתוקף שאל-סעדי וחברו לא היו חמושים ושהם לא סיכנו את חייו של השוטר שירה. היא גם אומרת שלאור פרק הזמן שחלף בין הירי הראשוני על האטליז לבין המפגש בין שני הצעירים לבין השוטרים שכבר היו בזירה, אין קשר בין התקרית הראשונה לשנייה. "מי שיורה על מקום, לא בא חצי שעה אחר כך לראות מה קורה שם", היא אומרת. "מה שאני חושבת שקרה זה שהבחורים הגיעו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון".

מנגד, ידיעות שהתפרסמו לאחר הירי וציטטו מקורות במשטרה, קשרו בין אל-סעדי וחברו לבין הירי על האטליז. על-פי הדיווחים הללו, נמצאו בזירת האירוע כלי נשק והשוטר שיצר מגע עם השניים, פתח לעברם באש בתגובה לכך שהם כיוונו אליו את נשקם.

הגרסה של א' - בין שהיא מדויקת ובין שלא - מייצגת היטב את הסנטימנט בקרב ערביי יפו מאז התקרית. כל המרואיינים הערבים לכתבה אמרו שהם משוכנעים שאל-סעדי "נרצח" על-ידי השוטרים על אף שלא היווה סכנה, וכי הירי עליו ועל חברו הוא עוד ביטוי ליחס האלים, הגזעני והמפלה של המשטרה כלפי אזרחים ערבים בישראל.

התחושות הללו לא מגיעות משום מקום. לפי מרכז מוסאוא - לזכויות האזרחים הערבים בישראל, ב-15 השנים האחרונות נורו למוות 49 אזרחים ערבים בידי שוטרים. זאת, בעוד שבתקופה המקבילה הרגו שוטרים רק אזרחים יהודים בודדים. על רקע התקרית בכפר אום אל חיראן בינואר האחרון, שכללה ירי משטרתי שנוי במחלוקת ביעקוב מוסא אבו אל קיען, מורה מהפזורה הבדואית, לא קשה להבין את חוסר האמון כלפי המשטרה.

"המקרה הזה הוא דוגמה קשה ומזעזעת לאצבע הקלה על ההדק של משטרת ישראל כלפי קבוצות מוחלשות, ובפרט כלפי האזרחים הערבים במדינה", אומרת עו"ד נועה לוי שעומדת בראש פרויקט אלימות משטרתית בוועד נגד עינויים ומייצגת את משפחתו של אל-סעדי. "הסטנדרטים השונים שמפעילה המשטרה ביחס ליהודים ולערבים חותרים תחת המטרה של הפחתת האלימות".

בנוסף לכך, ועל אף שאיש לא מערער על כך שהאירועים שהתרחשו בלילה שלפני שבועיים ברחוב יפת היו פליליים במהותם, יש לזכור שהם התרחשו על רקע אירועי הר הבית שחיממו את האווירה במגזר הערבי בשבועיים שלפני הירי.

מעבר לשאלות העובדתיות, הציפו תקרית הירי ביפו וההפגנות האלימות שהגיעו בעקבותיה, כמה מהנקודות שמכאיבות לתושבי העיר המעורבת, הצמודה לתל-אביב, ושבה חיים בסך הכול כ-20 אלף ערבים. ראשית, יפו סובלת כבר שנים מפשע אלים. בעיר נרצחו מתחילת השנה חמישה בני אדם ובשלושה ניסיונות התנקשות אחרים נפצע אדם נוסף. היחס של רבים מהתושבים להשתוללות הפשע הוא דואלי, ומתואר הן על-ידי המשטרה והן על-ידי חלק מערביי יפו כלוקה בצביעות. מצד אחד, נשמעות טענות על כך שהמשטרה אינה עושה מספיק כדי להילחם בפשע במגזר הערבי. מצד שני, כשהמשטרה מבצעת פעולות תקיפות לאכיפת החוק, רבים מהתושבים רואים אותן כהתנכלות על בסיס אתני.

שנית, דווקא השגשוג של אזור שוק הפשפשים, הבנייה הנרחבת בסמוך לרחוב יהודה הימית והטפטוף המתמשך של אוכלוסייה יהודית אמידה לתוך שכונת עג'מי, מדגישים את מצבם של העגום של רוב ערביי יפו. ההשקעות של העירייה בעיר נתפסות על-ידי רבים כעלבון - ככאלו שלא היו יוצאות לפועל מבלי שהיהודים היו מגיעים ליפו - ורבים מרגישים שהג'נטריפיקציה ועליית המחירים דוחקות אותם אל מחוץ לעיר. "היהודים אוהבים את יפו, רק בלי הערבים שלה", הוא משפט שנשמע שוב ושוב.

אל כל אלו יש להוסיף את השפעת הסכסוך הישראלי-פלסטיני שגלש לאחרונה לפסים דתיים במיוחד, ואת השפעתה של התנועה האסלאמית. חתירה לדו-קיום שקט לאו דווקא נמצאת בראש שאיפותיה.

עבד אבו שחאדה, בן 29, הוא סטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב, חבר במועצה האסלאמית של יפו ופעיל בבל"ד. לדבריו, כדי להבין את המצב של ערביי יפו ואת הסיבות להתפרצות האחרונה צריכים להבין לגביהם שלושה דברים. "ראשית, בין אם החברה הישראלית רוצה להכיר בזה או לא, אנחנו חלק מהעם הערבי הפלסטיני", הוא אומר. "יש בינינו קשר דם, שייכות לאומית ודתית, היסטוריה ושפה. אם קורה משהו באל אקצה - זה משפיע.

"שנית, אנחנו מיעוט מאוד שולי פה. זה לא כמו בגליל או בנגב. יש פה לא יותר מ-20 אלף איש. אני חושב שאנחנו מאתגרים את הקונצנזוס. יש מסביבנו שני מיליון יהודים אם אתה כולל גם את כל הערים במרכז ולנו יש זהות אחרת לחלוטין בתוך גוש דן. אתה נמצא בטיילת בתל-אביב וממשיך קצת לנסוע ופתאום, אחרי 15 דקות אתה ביפת - זה עולם אחר.

"הדבר השלישי זה הכלכלה: יפו מכניסה הרבה כסף. עשרות אלפי אנשים באים לקנות פה, והבעיה היא שהממסד רואה אותנו רק דרך העיניים הכלכליות. המשטרה בדרך כלל עוצרת פרופיל מסוים של צעירים, ואני חושב שיש הנחיה מלמעלה להזכיר כל הזמן לצעירים מי הבוס כדי לשמור על הכלכלה ביפו, ואני חושב שמה שראינו בהפגנות זה את התגובה של חלק מהרחוב לזה".

מצד שני, מודה אבו שחאדה שנעצר בעצמו לכמה שעות לאחר ההפגנה הסוערת ביפו למחרת הירי, יש לג'נטריפיקציה גם צדדים חיוביים. "הג'נטריפיקציה מאלצת את הערבים להשתפר. כל משפחה ערבייה שקנתה בעג'מי בית בשנות ה-90 יושבת היום על נכס ששווה מיליונים. לחברה הערבית של יפו אין לאן ללכת. לעבור לערים יהודיות זו לא אפשרות, גם כי לא מוכרים לערבים וגם כי הם לא יתקבלו בחברה. מעבר לזה, אנחנו חברה משפחתית, אז גם בכפרים ערביים לא מקובל שאנשים מגיעים מבחוץ. אז כיוון שאין לך לאן לצאת, אנשים עושים מאמצים אדירים להישאר פה. החיסרון זה שצריך לעבוד הרבה יותר קשה כדי לקנות בית, אבל היתרון זה שאנשים מפתחים כישורים כדי להתמודד עם המצב. פתאום כולם שמים דגש על לימודים אקדמיים למשל".

בניגוד לטענת המשטרה בדבר הסתה של אנשי התנועה האסלאמית, אבו שחאדה טוען שיציאתם ההמונית של הצעירים להפגנה למחרת הירי באל-סעדי הייתה ספונטנית. "ישבנו וחשבנו מה לעשות ואז קיבלנו הודעות שיש עניינים ברחוב יפת. הצעירים הגיעו לשם לבד. אנשים פשוט אמרו 'מספיק' והגיעו. בלי מטרה ברורה. כל אחד שקיבל סטירה מהיס"מ - נמצא שם עכשיו; כל אחד שקיבל איומים מהמשטרה - נמצא שם. היה בזה משהו רומנטי. פתאום לא היו משפחות או הבדלים בין נוצרים ומוסלמים. הייתה חברה ערבית. היה קונצנזוס ברור. זה התפרץ בכל הכוח".

הכוח הזה התפרץ בכל כוחו גם בחנות הממתקים המפורסמת של סמיר מוטראן, שנמצאת בדיוק מול אטליז אבו חלווה שעליו נורו היריות לפני שבועיים. כשישבתי עם מוטראן בחנות ביום רביעי שעבר, הוא עדיין ליקק את הפצעים. במהלך ההפגנה הסוערת שהתקיימה ברחוב ביום שלאחר הירי, שברו כמה צעירים זועמים את האדניות, את המאווררים ואת השמשה הקדמית, שהתרסקה לאלפי שברי זכוכית שנחתו על מגשי הכנאפה והבקלאווה הגדולים. מוטראן אמד את הנזק ב-55 אלף שקלים, וקבל שכל הגופים שאליהם פנה - מהעירייה, דרך השב"כ והמשטרה ועד עמותות יפואיות - התעלמו ממנו. "המקום שלי זה מקום שאנשי משטרה ושב"כ יושבים בו בצורה לא סמויה, וזה כנראה גרם לצעירים לחשוב שאנחנו משתפי פעולה", הוא מנחש.

מוטראן אומנם מדגיש שהוא משוכנע שהירי המשטרתי בשני הצעירים לא היה מוצדק וגם הוא מכנה אותו "רצח", אולם באותה נשימה הוא גם מותח ביקורת על הציבור הערבי שלא יוצא להפגין כשצעירים ערבים נרצחים על-ידי ערבים אחרים. "אני כועס על המנהיגות הערבית. נהרגו פה ביפו המון אנשים. למה לא עשיתם הפגנות כאלה אז? תעשו הפגנות לא נגד המשטרה אלא נגד אזרח שרצח כי אנחנו יודעים מי רצח את מי. אני מאשים את המשטרה ואת השב"כ בזה שלמרות שהם יודעים שבכל בית פה יש נשק, הם לא באים ולוקחים את הנשק מהצעירים האלה. היום זה פחד נורא להתווכח ברחוב. הביקורת שלי היא כלפי כל המגזר הערבי שילחץ על המשטרה לטפל בנשק. צריכים להגיד לצעירים במסגדים לבוא ולהסגיר את הנשק. הלוואי שזה יהיה הבחור האחרון שהולך ככה, אבל זה לא. כל עוד יש נשק במגזר הערבי בארץ, כל רגע יהיה לך רצח".

סלאח אבו חלווה, מבעלי האטליז שהירי עליו החל את שרשרת האירועים, מהדהד את דבריו של מוטראן: "אנחנו חיים במדינת חוק וצריכים להיות שוטרים ברחובות. לי שוטרים נותנים תחושת ביטחון ויש עוד הרבה תושבים כמוני. לגבי המקרה הספציפי הזה, אני מאמין במערכת שתוציא את האמת לאור ותחקור את העניין לעומק, ואם השוטר אשם, אני מאמין שהוא יצטרך לשלם על זה דרך בית משפט. מבחינת יפו, הדו-קיום שנמצא בעיר הזה, אין כמותו בשום מקום. כדי שזה יימשך, חייבים להיות שוטרים וחייבת להיות אכיפה. אני בעד שינקו את הרחובות מכל הפושעים. מצד שני, אני מצפה שהשוטרים יבדילו בין אזרח טוב לבין עבריין. אני יודע שיש צעירים שאומרים שהם מרגישים שהשוטרים הם האויבים שלהם, אבל בעיניי כל העניין עם שוטרים זה המפגש הראשון איתם. כשהוא מבקש ממך רישיונות, תן לו רישיונות ותישאר על טורים נמוכים ותהיה סובלני ותן לו לעשות את העבודה שלו וכולם יחזרו הביתה בשלום. זה מה שאני מצפה משני הצדדים - שאף אחד לא יהיה חמום מוח".

לעומת מוטראן, רימה אבו סייף, בת 28 מיפו שעובדת באוניברסיטת תל-אביב, אומרת שהיא לא יכולה שלא לראות בשוטרים אויבים. "זה כמו בארצות הברית עם השחורים. מביאים אותנו למצב שאנחנו עבריינים ואז באים אלינו בטענות. איך ילדים הופכים לעבריינים ביפו? כל מה שצריך זה לעבור ברחוב ולעבור חיפוש, ואז אם זה ילד צעיר והוא נלחץ, הוא דוחף את השוטר והופ - יש לו תיק פלילי על תקיפת שוטר. זה מאוד קל. בעיניים שלי ראיתי איך שוטרים תוקפים את אח שלי ואז מאשימים אותו שהוא תקף את השוטרים. השוטרים צריכים לדעת שהם צריכים לדבר לא רק עם ראשי הקהילה אלא גם עם הצעירים כי רובנו לא סומכים עליהם. ראשי הקהילה לא תורמים לנו. תראה, כדי שיהיה אפשר להמשיך הלאה הם חייבים להפסיק לראות אותנו כאויבים. ראש תחנת המשטרה פה צריך לדבר עם הקהילה ולומר שהוא פה בשביל היפואים ושאסור שאנשים פה ירגישו חוסר אונים. כולם צריכים להרגיש פה שווים. הוא צריך להושיט יד. בהתחלה אולי לא נאמין לו, אבל אם הוא יעשה דברים בכיוון, אנשים יתחילו להאמין לו".

א', עדת הראייה לאירוע הירי, אומרת שהיחס שלה למשטרה אמביוולנטי: "לפעמים אני רואה משטרה וזה נותן לי ביטחון ולפעמים אני רואה שהם סתם מתנכלים לבחורים צעירים והם נראים לי יותר כמו עבריינים מאשר כמו שוטרים. אבל ברור לי שאני רוצה לראות משטרה ברחוב. צריך שיהיו פה שוטרים".

עם זאת, א' סבורה שהסיבה להתפרצות הזעם האחרונה קשורה לא רק לגישה הדואלית של חלק מהיפואים כלפי עבודת המשטרה אלא לאכזבה אמיתית ממנה. "כשעבריינים יורים על עבריינים אתה יודע שהם נגדך, ואתה מפחד לצאת על זה לרחובות, אבל מהמשטרה יש ציפייה שהיא תגן על האזרח. כשזה נשבר, זה מערער אנשים, ולכן ההפגנות היו מוצדקות בעיניי. זה נועד להבהיר לשוטרים שאסור שתהיה להם יד קלה על ההדק. לעומת זאת, אני נגד שריפת מכוניות או אלימות נגד העיתונאים שסיקרו את האירועים".

השיחה עם האיש שנמצא ממש בעין הסערה - סגן ניצב יאיר וייצנברג שמפקד על תחנת יפו זה כשנתיים - מתקיימת בבוקר יום חמישי שעבר. באותן שעות, נראה היה שהשטח כבר נרגע, אולם שעות אחדות לאחר מכן המשטרה עצרה את אחיו של ההרוג מסוף השבוע הקודם והעיר שוב התלקחה. הוא אומנם מנוע מלהתייחס לפרטי האירוע שהצית את המהומות מכיוון שהוא מצוי בחקירת מח"ש, אולם האשמת המשטרה ברצח בכל זאת מכעיסה אותו מספיק בשביל להגיב: "הם לא יודעים מה היה באירוע ואנחנו לא מכירים את כל פרטי האירוע, ואנשים קובעים כל מיני דברים ויוצאים באמירות. אנחנו מזהים קבוצות גדולות של צעירים, חלקם אפילו ילדים בני 10, שמוסתות על-ידי בעלי אינטרסים כאלה ואחרים שלאו דווקא מחפשים את השקט ביפו. ראאד סלאח למשל הגיע הנה ואתה רואה איך מנסים להציג כאירוע לאומני אירוע שהתחיל כפלילי והסתיים כפלילי. אני חושב שיש כל מיני דמויות שרוצות לרכוב על הגל הזה ולחבר את זה למה שקורה למשל בירושלים".

כשדיברנו באותו בוקר על חוסר האמון כלפי המשטרה, וייצנברג תקף: "בסקר האמון האחרון שלנו, שהתייחס לשנה שעברה ושעשתה חברה חיצונית, התברר שאמון הציבור במשטרה בקרב האוכלוסייה הערבית במחוז תל-אביב, היה דווקא יותר גבוה ביחס לאוכלוסייה היהודית. לבוא להגיד שמבצעים פה ירי כל הזמן זה לא נכון! ביפו לא היה ירי של שוטרים על אזרח - לא משנה אם הוא יהודי או ערבי - כבר לפחות עשר שנים! לבוא ולקחת את האירוע של אום אל חיראן שעדיין נחקר ולטעון שהמשטרה יורה באזרחים ערבים זה לא נכון".

וייצנברג כמובן לא מוכן לפרט מה היה הרקע לירי על אטליז אבו חלווה, אולם בניגוד לאמונה הרווחת, שלפיה מתרחשת בעיר גביית דמי פרוטקשן בקנה מידה נרחב, וייצנברג אומר שהוא לא מכיר תופעה כזאת. "יש פה סכסוכים שיכולים להגיע לירי כתוצאה מאמירה, או מבט לבחורה או מסכסוך על רקע של נדל"ן משפחתי או על שליטה בסחר בסמים", הוא מסביר. "זה קיים ביפו ועל הרקע הזה מתפתחים אירועי ירי, וכשיש נפגעים אז הצד השני חייב להגיב כדי לא להרגיש שהוא חלש מדי".

וייצנברג גם מתוסכל מהצביעות שהוא רואה לגבי עבודת המשטרה מצד רבים מערביי יפו. "אחרי שיש איזה אירוע פלילי, אומרים 'שימו שוטרים' ומיד אחר כך אני שומע, 'למה יש שוטרים בכל מקום ולמה אתם מציקים לנו?'. לא ראיתי את הצעירים האלה יוצאים לרחוב לאחר אירועי רצח בינם לבין עצמם. לא ראיתי את האוכלוסייה ואת המנהיגים מתקוממים נגד זה. יש לנו פה שוטרים קהילתיים יותר מבכל מקום אחר. יש לשוטר כזה נקודה בכל קהילה. הטלפון שלו רשום על שלט כדי שאנשים יפנו אליו. זה למשל משהו שנועד לצמצם את אי האמון ולהגביר את הקרבה והקשר עם הקהילה. אנחנו כל הזמן מקיימים שיחות לא פורמליות עם כל מיני אנשים ביפו בניסיון ליצור דיאלוג. לגבי מה שקורה עכשיו, לאט-לאט אנחנו רוצים להרחיק את הכוחות מהמקום כדי להחזיר את העיר לשגרה. חלק מהאנשים עוזרים וחלק מנסים לרכוב על הגל הזה. באים אלינו אנשים ואומרים לנו לא לעצור אנשים כדי לשמור על השקט, אבל אנחנו לא נאפשר אנרכיה. אם אנשים יוצאים לרחובות ומנפצים מכוניות ומבעירים מכוניות וצמיגים ומסכנים חיי אדם ויש לי ראיות נגדם, אני אעשה הכול כדי להעמיד אותם לדין".