פיתויים לשחיתות

1. האם מי מהקוראים מופתע מעוד מעצר של ראש עיר או ראש מועצה, יחד עם איש עסקים? האם מי מהקוראים מופתע שהחשדות נוגעים תמיד לתחום הנדל"ן, תחום עתיר פיתויים, תחום שהמחירים בו הסתחררו במהלך השנים האחרונות ולכן עורר עוד ועוד פיתויים למעשים שהם הגבול בין הכשר למסריח במקרה הטוב, או עבריינות פלילית במקרה הרע? התשובה היא כמובן ששום דבר כבר לא מפתיע.

ראשית, צריך לומר את הברור מאליו: חפותם של כל המעורבים בפרשה האחרונה של רמי לוי עומדת להם כל עוד לא תוכח אשמתם בבית המשפט, ולא בבתי דין השדה של התקשורת. זו זכות משפטית חשובה וכל דמוקרטיה חייבת לשמור עליה מכל משמר. לא התקשורת היא שמכתיבה כתבי אישום ובוודאי שלא האשמות, אלא רק מערכת המשפט הישראלית.

שנית, אף שהתקשורת נוטה לסקר באינטנסיביות את השלטון המרכזי, השלטון המקומי כמעט שאינו מסוקר כמעט, ולמרות זאת, עוצמתו של השלטון המקומי היא אדירה, במיוחד אדירה כלכלית, ולפעמים היא אף שווה הרבה יותר מזו של השלטון המרכזי. תוסיפו לזה את הביורוקרטיה האיומה הן בשלטון המקומי והן בשלטון המרכזי, והנה עוד סיבה "טובה" לעגל פינות ולהשתמש במאכערים כדי להשיג אישורים.

שלישית, על-פי כתבי האישום שהוגשו בעבר, השיטה היא אותה שיטה, רק הפרטים משתנים. השמות של ראשי השלטון המקומי משתנים והשמות של אנשי העסקים משתנים, אבל מדובר באותה שיטה. ראשי עיריות או ראשי מועצות חזקים מאוד, לעתים מכהנים כבר תקופה מאוד ארוכה בתפקידיהם; ראשי עיריות שמכהנים כראשי ועדות בתחום הנדל"ן הכי חשובות בעירם, ראשי שלטון מקומי שדוחפים במלוא העוצמה היתרי בנייה ואישורי בנייה, והתמורה היא בכסף או ב"שלח לחמך על פני המים": כלומר, סידור ג'ובים לקרובי משפחה, או סידורים משפחתיים אחרים שמעלים ריח רע. כסף אולי לא עובר - אבל ג'ובים בהחלט כן.

2. על התופעות דוגמת החשדות מהיום נגד רמי לוי כתבתי לא פעם: פרשת הולילנד המפורסמת הרי קיימת כמעט בכל עיר, בצורה כזו או אחרת. כל עיר וההולילנד שלה. אלא שתקשורת אמורה גם לספק פתרונות, או לפחות להציע פתרונות שינסו למזער או לחסום את התופעה הזו. מושחתים הרי תמיד יהיו; תמיד יהיו אלה שינסו לעגל פינות, השאלה איך מערימים עליהם קשיים. בעבר כתבתי על כמה פתרונות, בעזרתה של עו"ד אורית רשפי, הנה הם בתמצית.

3. ערבוב בין עסקי נדל"ן ופוליטיקה מקומית: העובדה שחלק מראשי השלטון המקומי חברים בוועדות המקבלות החלטות בנושאי נדל"ן, היא אחד מהחוליים היותר גדולים של מערכת השלטון המקומי. לראשי השלטון המקומי יש כוח ששווה עשרות מיליוני שקלים ואף מאות מיליונים: באישור תב"עות (תוכניות בניין עיר), הגדלת אחוזי בנייה ותשלום דמי השבחה - הסכומים גדולים והפיתוי לעגל פינות גם הוא גדול. לכן, בשלב הראשון - הם לא צריכים לשבת בוועדות הללו, אלא רק אנשי מקצוע. תגידו, נו, אז הרגליים יהיו בחוץ, אבל האף והאוזניים יהיו בפנים באמצעות מינוי אנשי שלומם. זה נכון, אבל הרי צריך להתחיל מאיפשהו, וההתחלה צריכה להיות בהרחקה של ראשי עיריות ממוקד החלטות הנדל"ניות. שנית, אנשי עסקים לא יכולים לכהן במועצת עיר, כמו למשל רמי לוי, המכהן במועצת העיר ירושלים (צריך להדגיש: עיריית ירושלים לא שייכת לפרשה הנוכחית) מכוח דירוגו כמספר 2 בסיעתו של ניר ברקת. כיצד קורה שאיש עסקים כה דומיננטי בישראל בכלל, ובירושלים בפרט, מכהן במועצת עיר?

הגבלת תקופת כהונה ל-2 קדנציות בלבד: (10 שנים זה די והותר). התופעה הזאת שראשי עיריות מכהנים עשרות שנים בתפקידם היא בלתי הגיונית ובלתי דמוקרטית. וגרוע מכול, הכוח הזה שמוקנה להם מעצם כהונה רבת-שנים הופך למשחית מאוד, כי ראש העירייה מכהן כאמור בדרך כלל גם כראש הוועדות לתכנון ולבנייה. ככל שהכהונה מתארכת, גוברת העוצמה והיא באה לידי ביטוי גם בבחירות עצמן. ראש העירייה מגייס את האדמיניסטרציה בעירייה, ולעובדיה אין למעשה ברירה אלא להפוך למשרתי הקמפיין שלו. התוצאה היא ראשי עיריות ותיקים שמבלים 20-30 שנה על כיסאם בלי שאיש יכול להתמודד מולם בפועל.

שיטת הבחירות בעיריות: כיום ההצבעה היא בשני פתקים - האחד לראש הרשות והשנייה לבחירת המועצה או המליאה, שלא כמו בבחירות הכלליות. השאלה היא בשביל מה? למה לא לבטל את הבחירה הישירה לראשות העירייה? שוב, הבחירה הישירה מתאימה מאוד לראשי העיריות שנדבקו לכיסא שלהם והפכו לחזקים מדי. הם כבר מוכרים מדי, מותגיים מדי, שמם נכרך באופן טבעי בעיר שלהם. ראו צבי בר ברמת-גן, ראו רון חולדאי בתל-אביב, ראו מוטי ששון בחולון ועוד.

שיטת המימון (1): אין הבדל במימון בין אדם שרץ ברשימה למועצה או למליאה בלבד ובין אדם שמתמודד ורץ גם לראשות העירייה. מתמודדים לראשות העירייה הרי צריכים הרבה יותר כסף ופעמים רבות אין להם באמת איך להשיג אותו, דבר הגורם לחלקם להסתבך בהלוואות ועם השוק האפור, כמו יוסי אולמרט ברעננה, במקרה שהם אינם נבחרים. שוב, יש יתרון עצום למי שכבר מכהן כראש עירייה. יתר על כן, החוק מאפשר לאדם לקחת הלוואות אם פלוני-אלמוני ערב להן, וזה אומר דבר פשוט: הפלוני-אלמוני מימן אותך, ואם נבחרת הוא "ידרוש" תמורה, ישירה או עקיפה - שלח לחמך על פני המים קלאסי.

שיטת המימון (2): מותר לגייס 5,000 שקל בלבד מבית-אב, וזה בדיוק הסכום, אגב, שתרמו בזמנו חיים גייר ויוסף קרייתי לצבי בר, כל אחד. הבעיה היא שיש פערים די עצומים בין מה שמותר לקבל לבין מה שיוצא בפועל בחלק מהקמפיינים של המועמדים. מי שקצת שם לב למה שקורה בעירו בתקופת הבחירות, מבחין בוודאי בהצפה של שלטי חוצות, אירועי בחירות מפוארים, דואר בכמות אדירה, עשרות פעילים התומכים במועמד כזה או אחר, והשאלה היא מאיפה הכסף. אז זהו, שהכסף לא בא כנראה רק מתרומות מותרות (5,000 שקל בלבד מבית-אב), אלא גם מ"תרומות" לא מותרות, וכשאתה נבחר, אתה צריך "לקחת בחשבון" את התרומות הללו. אז מתרחש הדבר הטריוויאלי: המנצחים זוכים בכל הקופה (מקבלים החזרים על-פי מנדטים), הם "משלמים" בחזרה למי שסייע להם בעקיפין והם עושים זאת או מנסים לעשות זאת בסתר - עד שמישהו מלשין.

שיטת המימון (3): חוסר שוויון בין מתמודדים עצמאיים לבין מתמודדים מפלגתיים. כספי מפלגה יכולים להיות מנותבים לפעילות בעיר מסוימת כמעט ללא הגבלה, ולעתים נוצרת תלות בין ראש העירייה הנבחר למפלגה שלו באופן הבא: רוצה מימון מפלגתי? אין בעיה, סדר לי סגני ראש עירייה בשכר או שאר ג'ובים למקורבים בעירייה. נו, את זה אתם מכירים - מהוועדה המסדרת של מפא"י ועד מרכז הליכוד. שוב, השיטה היא אותה שיטה.

חוק מימון הבחירות הקיים צריך, אם כן, לעבור שינוי, כך שיחזק את המועמדים העצמאיים מול המנגנונים המפלגתיים וראשי העירייה המכהנים. כמובן, כל מימון, ישיר או עקיף, יוצר תלות אצל כל מועמד, בין אם הוא עצמאי או מפלגתי, אבל גם אם אי אפשר למנוע לחלוטין שחיתות, אפשר בהחלט לנסות לצמצמה, והצמצום מתחיל בהפסקת השלטון ללא גבולות של ראשי עיריות וחיזוק הדמוקרטיה באמצעות מתן אפשרויות טובות יותר למועמדים עצמאיים.

הדוגמה הטובה ביותר לשלטון מקומי נקי משחיתות (נקווה שכך ימשיך להיות) הוא רוביק דנילוביץ' מבאר-שבע: למרות שהוא חבר מפלגת העבודה, דנילוביץ' רץ במסגרת עצמאית כשהוא מחליט לא לקבל תרומות ו"חי" מההחזרים לפי חוק מימון הבחירות. יתר על כן, דנילוביץ' לא מכהן באף ועדה שקשורה לתחום הנדל"ן וכך הוא יוצר אי-תלות כמעט מוחלטת כשהוא מצהיר לכל השחקנים בעיר: אני לא תלוי באף אחד מכם. וכשלא תלויים, גם לא חייבים.

eli@globes.co.il