אשת השנה של ליידי גלובס: חוקרת המוח פרופ' מיכל שוורץ

אחד מכל 8 אנשים יחלה באלצהיימר עד גיל 65 ■ פרופ' מיכל שוורץ, חוקרת מוח ממכון ויצמן, השיגה תוצאות מהפכניות במחקר והצליחה למצוא דרך לריפוי ניוון מוחי

פרופסור מיכל שוורץ/  צילום:רמי זרנגר
פרופסור מיכל שוורץ/ צילום:רמי זרנגר

מחלות ניווניות של המוח - אלצהיימר, פרקינסון, שבץ מוחי, טרשת נפוצה ומחלות רבות נוספות - הן מהאתגרים הרפואיים והכלכליים הגדולים של המאה ה-21, ומהפחדים המוצדקים של האנושות המודרנית. המחלות האלה פוגעות בחלקים נרחבים של האוכלוסייה גם בגילאים שבהם עדיין היו יכולים לחיות חיים איכותיים ופרודוקטיביים, לולא היו מופיעות. הן חומסות מבני האדם את תודעתם, עצמאותם ויכולת התקשורת שלהם.

ובמספרים: אחד מכל שמונה אנשים בעולם המערבי יסבול מאלצהיימר עד גיל 65. בקרב מי שישרדו עד גיל 85, כשליש יהיו חולי אלצהיימר. עלות הטיפול במחלה ברחבי העולם עומדת על 605 מיליארד דולר בשנה.

בעוד בתחום מחלות הלב חלו פריצות דרך דרמטיות ובתחום הסרטן נראה כי סוף סוף נרשמים הישגים משמעותיים, הרי שבתחום המחלות הניווניות של המוח, הרפואה הגיעה לנתיב חסום. בעשורים האחרונים ניסו כל חברות הפארמה הגדולות לפתח תרופות לאלצהיימר, אולם בזו אחר זו רשמו כישלונות גדולים ומפוארים. בשלב כלשהו אפילו הרימו ידיים, ואמרו - המדע צריך להתקדם מעט, להבין טוב יותר את המחלה, ורק אז נוכל לפתח עבורה תרופות.

ייתכן שפריצת הדרך המדעית שנעשתה במעבדתה של פרופ' מיכל שוורץ במכון ויצמן, בהבנת תהליכי הריפוי הטבעיים של המוח שאותם ניתן להעצים ולנצל לטובתנו, תביא התקדמות בכיוון הרצוי. במשך שנים חשבו בעולם הרפואי כי אין קשר בין מערכת החיסון לבין המוח. חוקרת אחת מישראל חשבה שזה לא ייתכן, והקדישה את חייה באופן סיזיפי כדי להוכיח את ההפך. בדרך היא נתקלה בסקפטיות וגם ביריבות פוליטית קשה מתוך ה'בית' שלה, מכון ויצמן, ולא רק על רקע מדעי.

כבר לפני 20 שנה גילתה שוורץ כי בין מערכת החיסון לבין המוח מתקיים דיאלוג החיוני לתפקוד המוח. במשך שני עשורים שקדה על פענוח מנגנון הדיאלוג בין שתי המערכות, אשר הביא לא רק לפריצת דרך מדעית בהבנת האופן שבו פועל גופנו, אלא גם לגילוי תרופה לטיפול במחלת האלצהיימר, הנמצאת כיום בשלבי פיתוח.

קיראו עוד ב"גלובס"


ההתערבות במחלות דרך המערכת החיסונית (אימונותרפיה) כבר עשתה מהפכה בטיפול בסרטן, ושוורץ מציעה גישה דומה לטיפול במחלות ניווניות של המוח.

"התפיסה שתאי מערכת החיסון לא נגישים למוח התקבלה על ידי הקהילה המדעית כמובנת מאליה. אנחנו הוכחנו אחרת", אומרת פרופ' שוורץ בראיון מיוחד ל'ליידי גלובס'. "בעצם, אנחנו מצעירים את מערכת החיסון, והמערכת ה'משופרת' יכולה לפעול גם על רקמות אחרות ולעשות אנטיאייג'ינג כללי".

עם הגיל, מערכת החיסון נחלשת, ולכן יכולתה לרפא תהליכים מזיקים בגוף (לאו דווקא כאלה שקשורים בזיהומים חיצוניים כמו וירוסים וחיידקים), נחלשת אף היא. היחלשות מערכת החיסון נובעת, בין היתר, מפעילותם של גורמים מעכבים, המהווים מעין 'ברקסים' המושתים על מערכת החיסון עם ההזדקנות.

על פי התובנה של שוורץ, מעכבים אלה מפריעים ליכולת מערכת החיסון להתמודד גם עם מחלות מוח ניווניות, והיא הראתה שהסרה או החלשה שלהם מעודדת את מערכת החיסון לעזור בריפוי המוח במחלת האלצהיימר.

בשנה האחרונה היא קיבלה את מענק האיחוד האירופי לטכנולוגיות חדשניות ופורצות דרך. על בסיס התוצאות והתובנות שלה הוקם הסטארט-אפ IBC (Immuno Brain Checkpoint). לאחרונה חתמו היזמים על הסכם שיתוף פעולה עם לונדבק הדנית, חברת ענק המתמחה בתרופות לטיפול במחלות של המוח.

לזהות את הדיאלוג

נקודת היסוד בתיאוריה של שוורץ היא שמערכת החיסון שפועלת על כל רקמה בגוף, פועלת גם על המוח. הרעיון הזה אולי נשמע הגיוני כששומעים אותו בפעם הראשונה, אולם העולם הרפואי התנגד מאוד לגישה הזו לאורך עשרות שנים. התפיסה הייתה כי מערכת החיסון מסוכנת למוח, וכי כאשר התאים שלה חודרים בטעות למוח, הם גורמים לו נזק משמעותי. ההוכחה הניצחת לכך, לכאורה, הייתה קיומו של 'מחסום דם-מוח', פילטר המאפשר לחמצן, גלוקוז וחומרים חיוניים נוספים להיכנס למוח, אך חוסם מולקולות גדולות או תאים המרכיבים את מערכת החיסון.

שוורץ לא החלה את דרכה בחקר האלצהיימר דווקא, אלא בבדיקת התפיסה הזו, שנחשבה אז לאמת מדעית שלא ניתנת לערעור. "שאלתי את עצמי איך יכול להיות שדווקא המוח, שאיננו בר החלפה (כלומר התאים שבו אינם מתחדשים בקלות, או כמעט בכלל), ויתר על שירותי מערכת החיסון". התשובה שניתנה על ידי חוקרי המיינסטרים לתהייתה הייתה שלמוח מערכת חיסון משלו, המבוססת על תאים בשם מיקרו גליה. 'אבל גם לרקמות אחרות יש מערכת חיסון משלהן, והן גם נעזרות במערכת החיסון המרכזית', היא הוסיפה להקשות. "נדרש לי למעלה מעשור מהיום שבו התחלתי לחקור את השאלה הזו, ועד שפענחתי את האופן שבו מערכת החיסון מסייעת לריפוי המוח ואף חשובה לתחזוקה שלו בתפקודים גבוהים כמו למידה וזיכרון.

"לפני כחמש שנים זיהינו את הממשק בגבולות המוח שבו מתקיים הדיאלוג בין מערכת החיסון לבין המוח. תאי מערכת החיסון יושבים בגבולות המוח ובעיקרון, לא נכנסים פנימה. המפגש מתרחש באזור שנקרא 'מקלעת הדמים', והוא נמצא בכל אחד מארבעת חדרי המוח. אם יש חסר חיסוני (פגיעה כלשהי במערכת החיסון, בדומה לזו של 'ילדי בועה'), הממשק לא מתפקד היטב וכתוצאה מכך נפגע גם תפקוד המוח. כאשר יש צורך, הממשק מאפשר כניסה מבורכת של תאי החיסון למוח. כלומר, אין זה נכון שבכל פעם שהתאים נכנסים דרך הממשק הזה מדובר בתהליך מזיק או לא בריא".

הרכיב האחרון בגילוי של שוורץ הוא כי בזקנה, הממשק הרצוי בין מערכת החיסון לבין המוח נפגע. "בעשורים האחרונים נוסו שלוש שיטות עיקריות לטיפול באלצהיימר, שכולן נכשלו בינתיים. בין הגישות שנוסו היו כאלה הקשורות לסילוק חלבוני 'פסולת' המצטברים במוחם של החולים. שיטה אחרת, שבעצם הפוכה לגמרי ממה שיש לעשות (על פי המחקר שלנו), הציעה טיפול דומה לזה שנהוג בטרשת הנפוצה. התגלית שלנו היא שחומרים שמועילים בטרשת הנפוצה, בעצם מזיקים במחלות אחרות. באופן פרדוקסלי, הממשק בין מערכת החיסון למוח לא מתפקד באלצהיימר, ולכן התרופות האנטי דלקתיות שנוסו, לא רק שלא מסייעות, אלא אף עלולות לדכא אותו יותר ולהחמיר את המחלה.

"הגישה שלנו גורסת כי במשך כל החיים מערכת החיסון מתחזקת את המוח, וכל הזמן עוזרת לו לחזור למצב של שיווי משקל. בזקנה בכלל, ובמצב של מחלת האלצהיימר בפרט, מצאנו שבגלל תשישות מערכת החיסון, המוח 'סוגר' את השער בפניה. אנחנו גילינו שעל ידי החזרת החיוניות של תאי מערכת החיסון, אפשר להחזיר יכולות קוגניטיביות, לעודד סילוק פסולת ולהצליח להגן על תאי העצב ממוות".

קיתונות של לעג

שוורץ, 67, הגיעה למכון ויצמן בפעם הראשונה בגיל 10. "האוויר במקום נראה לי שמימי, חשבתי שרק יחידי סגולה יכולים וראויים להיות במגדל השן הזה". כיום היא מתגוררת במכון, אך מדברת עליו באופן מפוכח יותר. "היום אני יודעת שגם הקהילה המדעית איננה עשויה מקשה אחת".

שוורץ זוכרת במדויק את היום שבו הלכה בשבילי הקמפוס, ועלה בה הרעיון כי המוח לא 'ויתר' על האפשרות ליהנות מסיוע מערכת החיסון, אבל כנראה עושה זאת בצורה מתוחכמת. "התוצאות היו כה מפתיעות, שחזרנו על הניסוי שוב ושוב, וביקשתי מכל סטודנט חדש שנכנס למעבדה לחזור על הניסוי במו ידיו".

- כדי שלא יפקפקו בך.

"וגם כדי שלא אפקפק בעצמי. רציתי להיות בטוחה שהתוצאות לא תלויות בשום דבר אחר, מלבד האמת".

שוורץ קיבלה על עצמה התחייבות אישית להקדיש למדע את חייה, ולא לעזוב את הנושא עד שיהפוך מאינטואיציה של חוקרת אחת לעובדה מקובלת במדע. ההחלטה הובילה אותה לדרך לא סלולה ולא קלה, שכללה 12-16 שעות עבודה ביום, ויתורים במישור המשפחתי והזוגי, וגם התחככות בפוליטיקה האקדמית.

כמו רוב המדענים פורצי הדרך, היא זכתה לקיתונות של ספקנות ואף ללעג בימים הראשונים. "כשהולכים נגד הדוגמה, זה מעורר ספקנות וכעסים. אני בעד הספקנות המדעית, היא מכריחה את המדען פורץ הדרך לספק עוד ועוד הוכחות המבססות את המפנה המדעי. אבל הייתה גם סוג של עוינות, שלא בהכרח נובעת מספקנות מדעית בריאה, אלא מחוסר פרגון של קולגות מהסביבה הקרובה, ובהרבה מקרים בדרכים לא כשרות. זה היה הרכיב בחוויה שהיה לא נעים. ברמה הרגשית זה מאוד קשה".

- איך את מציעה למי שמוצא את עצמו תחת ביקורת לא עניינית להתמודד?

"חד משמעית לא על ידי ויתור. אם הולכים אחרי משהו שמאמינים בו, אוהבים אותו והתשוקה המקצועית נמצאת בו, צריך להמשיך בדרך ולהיות מוכנים לכך שהיא לא תמיד תהיה קלה. אני לא יודעת להגיד אם הדרך שלי הייתה יותר קשה בגלל מהות הסוגיה המדעית, בגלל היותי אישה, או גם בגלל מי שאני. אני מקווה שלנשים צעירות שיעשו כיום פריצות דרך, יהיה יותר קל".

- היו רגעים שהמחיר היה קשה מדי?

"אין ספק שיש מחיר, אבל אני מאחלת לכולם לקום מחר בבוקר עם שמחה בלב כמו שיש לי לפגוש את המדע. בסוף לומדים לשתף פעולה עם האנשים שאוהבים, ולנטרל את האנרגיות של האנשים השליליים. מצד שני, אני אומרת לסטודנטיות, אם המדע הוא 'מקום עבודה', עדיף לא לבחור בשביל הזה. המדע המשמעותי הוא לא מקום עבודה, אלא מסע ארוך ומפרך. זה מסע שיותר קשה לאישה, ובמיוחד קשה לאימהות, בין אם מסיבות אובייקטיביות ובין אם בגלל רגשות אשמה. בדור שלנו מדובר היה יותר בחוסר שוויון אובייקטיבי, והיום רגשות האשמה הם מקור אי השוויון המשמעותי".

- איך מתמודדים עם המצבים שבהם היית?

"אני אומרת לסטודנטים שלא תיפול רוחם כשיש להם תגלית מהפכנית. צריך להיות בטוחים באמיתות התוצאות, ובשום אופן לא להישבר כשמנסים לשבור אותך. הכי חשוב להעז לשאול, לא לפחד מתוצאות שמנוגדות להנחת העבודה, ולא לוותר על ההבנה מדוע התוצאות שונות מהמצופה. אחרת עלולים לפספס תגלית מדעית משמעותית.

"אתה צולל פה לתוך ים עם דגים ואלמוגים, ויודע להיכן אתה נכנס, אבל לא מה תראה. לפעמים זה מוביל אותך לחפש אתונות ולמצוא מלוכה, ולפעמים לא מצאת כלום וצריך להתחיל מחדש, אבל זה בסדר גמור. זה ידוע וזה חלק מהמשחק, כל עוד יודעים מתי לעצור ולשנות כיוון".

הדור הבא של התרופה

שוורץ טוענת כי אינטרסים עסקיים היו בין הסיבות שהובילו גורמים שונים לערער על הגישה המדעית שלה. הכוונה היא לסכסוך המשפטי המתוקשר שהתנהל בין חברת פרונוירון, שהוקמה על בסיס הגילויים הראשונים של שוורץ, לבין טבע. פרונוירון טענה שטבע עשתה שימוש לא נכון ומכוון בטכנולוגיה שקיבלה ממנה ברישיון, תוך כדי סיכון חיי חולים, וזאת ממניעים עסקיים. בסופו של דבר טבע הפסידה במשפט, ונקבע כי היא יצאה לניסוי לא מתוכנן היטב. כעת מתנהל משפט חוזר.

- אם מחר בבוקר תקומי למחקר חדש, שיראה שכל מה שחשבתם לא היה נכון?

"בשלב זה של הקריירה שלי, לא סביר שזה יקרה. היום זו איננה מחשבה בלבד, אלא תוצאות של מחקר, שקבוצות רבות בעולם אימצו, ומקדמות את מחקרן לפי התפיסה שלנו. אני נרגשת לראות את היישום בבני אדם, ועובדת כדי לפתח את הדור הבא של התרופה, שיהיה עוד יותר טוב".

לכתבה הקודמתכל מה שעשיתם מכין אתכם לראיון העבודה מהסוג החדש