מאקרי עושה קצת סדר

בצומת בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארגנטינה

נתניהו ומאקרי. ראש הממשלה הישראלי המכהן הראשון מאז ומעולם באמריקה הלטינית / צילום: רויטרס
נתניהו ומאקרי. ראש הממשלה הישראלי המכהן הראשון מאז ומעולם באמריקה הלטינית / צילום: רויטרס

אין כנראה עניין טבעי יותר בשביל בנימין נתניהו מאשר להתייצב בפני מיקרופונים בארץ זרה, לצד נשיא או ראש ממשלה. אין עוד פוליטיקאי ישראלי אחד, המיטיב ממנו, או מגיע אל שיעורו.

הופעתו אתמול בארמון הנשיאות בבואנוס איירס, לצד הנשיא מאוריסיו מאקרי, התברכה בכל איפיון שארץ קטנה, או אפילו גדולה, הייתה שמחה למצוא אצל דובריה בשער העמים. הוא דיבר בטון של שיחה, בקלות נעימה, בענייניות של בעל דבר, מבלי להשתהות ומבלי לגמגם, במידה המעוררת השראה, סיפוק וקנאה.

קיראו עוד ב"גלובס"


בצל הימים האיומים האחרונים שלו בירושלים ערב מסעו, אין קושי לנחש שראש הממשלה נהנה מכל רגע מדרום לקו המשווה. ארמנות הנשיאים המצפים לו בקולומביה ובמקסיקו (מצפון), וכמובן ארמון הזכוכית בניו יורק, יחלצו אותו מן הקרתנות הקנטרנית של הארץ הקטנה ההיא בשוליים המרוחקים של הים התיכון.

ברוח הקנטרנות הקרתנית אפשר להגיד עליו, כי הכהונה של ראש ממשלה לענייני מדיניות חוץ ודיפלומטיה הייתה הולמת אותו להפליא, וגם פוטרת אותו מכמה מכאובים.

עוד מעט 70 שנה

כך או כך, מדהימה היא העובדה שנתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי המכהן הראשון מאז ומעולם באמריקה הלטינית. סוף סוף, אמל"ט אינה סין, או הודו, או רוסיה, שיחסיהן עם ישראל היו רצופים תקלות והפסקות. לרוב ארצותיה היו יחסים לבביים, או לפחות קורקטיים עם ישראל מאז ייסודה. בעצם עוד לפני ייסודה, כאשר שליחים ציוניים יצאו לגייס קולות להצבעת החלוקה בעצרת האו"ם, שעוד מעט ימלאו לה 70 שנה.

את ירח הדבש הארוך עם אמריקה הלטינית ציינו שמות הרחובות והגנים הציבוריים, אפילו שמותיהם של יערות הקק"ל על חורבות כפרים ערביים נטושים. אני נולדתי וגדלתי בשכונה שבה חנות המכולת הקרובה ביותר הייתה ברחוב פבריגאט (על שם שגריר אורוגוואי באו"ם, חבר ועדת החקירה שהמליצה על החלוקה ב-1947), והספרייה הקרובה ביותר הייתה ברחוב גרנדוס (על שם שגריר גוואטמלה, אף הוא חבר בוועדת החלוקה, לימים השגריר הזר הראשון בירושלים).

מדוע נדרשו כמעט 70 שנה לביקור עבודה של ראש ממשלה? סוף סוף, יש באמריקה הלטינית הרבה יותר יהודים מאשר באסיה ובאפריקה גם יחד. פזורה לטינו-אמריקאית טבעה חותם ניכר על חיי ישראל. מנהיגים לטינו-אמריקאיים ביקרו מפעם לפעם בארץ: נשיאים מברזיל, ממקסיקו, מגוואטמלה" את ההסבר אולי צריך לחפש במרחק הגיאוגרפי - ובריחוק הדעת.

ארץ הסטארט-אפים

ישראל לא התעמקה במיוחד בענייני אמריקה הלטינית. היא מצאה את עצמה במרוצת השנים מסתבכת במלחמות אזרחים באמריקה המרכזית, ושליחיה הישירים והעקיפים התקרבו קצת יותר מדי אל רודנים ואל אוליגרכים. בזיכרונה של ארגנטינה חקוקה בהחלט הזוועה האיראנית-חיזבאללית של 1994, שעליה דיבר ראש הממשלה; אבל יש כמה ארגנטינים, הזוכרים את הסיוע הצבאי של ישראל למשטר הגנרלים (1976-1983) שסיפק הרבה יותר זוועות בשבע שנותיו.

הרושם שישגר מסעו של ראש הממשלה לשלוש בירות חשובות באמריקה הלטינית לא יהיה שלם. אמנם ישראל מיטיבה לשווק את עוצמתה הטכנולוגית, ונתניהו היטיב להטעים את התועלת שתצמח לארגנטינה, ובהמשך גם לקולומביה ולמקסיקו, משיתוף הפעולה עם ארץ הסטארט-אפים.

אבל השמאל הלטיני, שיש לו השפעה ניכרת, עוין יותר ממה שהיה. שתי הנציגות המובהקות שלו, ונצואלה ובוליביה, ניתקו את היחסים עם ישראל לאחר סיבוב הלחימה האחרון בעזה, ב-2012. ניקרגואה מיהרה לתפוס טרמפ, אבל היא ניתקה את היחסים עוד בעבר. המנותקת הוותיקה ביותר היא קובה, 1973.

הניתוקים לא התפתחו לגל בסגנון אפריקה, 1973; או מזרח אירופה, 1967. ברזיל ואקוודור, עם ממשלות סוציאליסטיות, לא הצטרפו. במקסיקו, תחנתו האחרונה של נתניהו, יהיו בחירות בשנה הבאה, והרוח שם נושבת בכיוון שמאלי-פופוליסטי, אבל אין להניח שנובעת מזה סכנה לעצם הקשרים עם ישראל.

בשבחי ה"ליברליזציה"

הטור הזה נפתח בשבחים להופעתו של ראש הממשלה בבואנוס איירס. הוא גמר את ההלל על הרפורמות הכלכליות של הנשיא מאקרי, השווה אותן לרפורמות שלו, והטעים את הצורך ב"ליברליזציה" כללית.

ראש הממשלה מתפתה לא פעם לתת ביטוי להעדפותיו הפוליטיות כשהוא מבקר בארצות זרות. בפסגת בודפשט שלו, בחודש יולי, הוא התייצב לצד מארחיו ההונגריים ואורחיהם מפולין ומסלובקיה, נגד עמדת אירופה בשאלת ההגירה. אירופה, הוא הכריז, "רוצה להצטמק ולמות".

בבואנוס איירס לא עמדה השאלה של הצטמקות ומוות, אבל אורחים זרים נמנעים בדרך כלל מלהתערב במחלוקות פנימיות בארצות המארחות אותם. ארגנטינה מפולגת ומקוטבת בשאלת הרפורמות של מאקרי. הממשלה הפופוליסטית שקדמה לו דחפה את ארגנטינה אל עברי פי פחת, והרפורמות היו מחויבות המציאות. אבל סיבוב בחירות מקדימות לסנאט, בחודש שעבר, הראה שוויון כמעט מלא בין תומכי הנשיא למתנגדיו.

אהדתו הטבעית של נתניהו למתקנים ליברליים אינה מוכרחה לקבל ביטוי פומבי, בוודאי לא כאשר היא מעמידה את ראש ממשלת ישראל לצד מפלגה אחת בעיצומה של מערכת בחירות (ההצבעה הסופית תהיה ב-22 באוקטובר).

קיטוב בארגנטינה נקשר בביקור ראש הממשלה, כאשר חתן פרס נובל לשלום, הארגנטיני אדולפו פרס אסקיוול, ביקר את מאקרי בחריפות רבה על עצם ההזמנה. הוא קשר אותה באדישותו הכללית של מאקרי לגורלם של נרדפים: 30,000 הארגנטינים, שנעלמו תחת המשטר הצבאי - והפלסטינים.

מאקרי נגד הפופוליסטים

מאקרי מציין עכשיו שנתיים לנשיאותו. נשיאים לא-פרוניסטים (ממשיכי הדמגוג הפופוליסטי חואן דומינגו פרון) משלו רק ארבע מתוך 28 השנה האחרונות.

מאקרי קיבל לידיו כלכלה שחדלה לתפקד באופן רציונלי. משקיעים זרים נמלטו, מקורות אשראי הסתתמו, החוב הבינלאומי הורד למדרגת "זבל", המטבע נשחק, והקיץ הקץ על הסובסידיה מוונצואלה העשירה והמתרוששת.

מאקרי הביא אתו סדר בפנקסים, החזיר לארגנטינה את דירוג האשראי הנחוץ לעשות עסקים, התחיל הפרטה, ותקע מדיניות צנע והידוק חגורה בגרונם של הארגנטינים. זה משהו שהם לא התנסו בו מאז ימי הכת הצבאית, כאשר גנרלים היו מפקידים פרופסורים מחמירים על ניהול הכלכלה.

הבחירות של אמצע הקדנציה הניבו עד כה תוצאות לא רעות בשביל מאקרי. למפלגתו לא יהיה רוב בקונגרס, אבל היא תהיה כנראה הגדולה ביותר. הפרוניסטים מפולגים ומסוכסכים, והם עומדים להתכווץ - אף כי הנשיאה לשעבר כריסטינה פרננדס, קודמתו של מאקרי, הצליחה להיבחר לסנאט בהפרש לא משכנע של שתי עשיריות האחוז.

ניצחונו של מאקרי לפני שנתיים בשום פנים לא היה מובן מאליו. בעיני תומכיו, עלייתו הייתה סימן שהגל הפופוליסטי בדרום אמריקה שוכך, מקץ עשרים שנה. אולי. מותר אפילו לקוות. אבל אין זה מעניינה של ישראל לבחור מנצחים. דיסקרטיות יאה גם לדיפלומטים מזהירים.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

לכתבה הקודמתלגדול בלי בושה