תחזית בלהות: קטסטרופת הפקקים הצפויה בכבישי ישראל

מיליון מכוניות חדשות עלו על כבישי הארץ ב-5 השנים האחרונות ■ אם שוק הרכב ישמור על רמתו הנוכחית וגם אם יאט רק במקצת, הפקקים הבלתי נסבלים יהיו רק קדימון מתון למה שצפוי לנו בעוד מספר שנים

פקקי תנועה, כבישים/ צילום: תמר מצפי
פקקי תנועה, כבישים/ צילום: תמר מצפי

על פי נתוני הלמ"ס, התוספת "נטו" של כלי הרכב לכבישי ישראל בניכוי כלי רכב שנגרעו בשל התיישנות, תאונות וכו' היא כ-46% מכלל מסירות הרכב השנתיות. כלומר במילים פשוטות בארבע השנים האחרונות נוספו לכבישי הארץ כ-10,000 מכוניות חדשות מדי חודש.

הצמיחה במכירות הרכב מציבה אותנו לפני או במקביל לשוקי רכב במדינות כמו אוסטריה, פורטוגל ועוד רבות אולם בניגוד לאלו לישראל אין גבולות יבשתיים פתוחים, אין יצוא של מכוניות משומשות, קצב הגריעה נמוך משמעותית, המיסוי והמחירים בשמיים ואין מדיניות גריטה מסודרת. כלומר, כל כלי רכב חדש שעולה על הכביש נידון "להיתקע" כאן עד סוף ימיו הארוכים.

וזה לא הכל. בתקופה שבין 2004 עד 2014 אורך הכבישים ל-1,000 כלי רכב ירד בשיעור של כ-25%. ואלה נתונים רלוונטיים עד ל-2014, לפני הקפיצה הגדולה במסירות בשנתיים האחרונות.
אפילו אם שוק הרכב ישמור על הרמה הנוכחית או יאט במקצת, התמונה לא תשתנה והפקקים הבלתי נסבלים (ומפגעי הזיהום והבריאות הנלווים), שאותם חווים מיליוני נוסעים על כבישי ישראל מדי יום - יהיו רק קדימון מתון.

הזוי ככל שזה נשמע, בישראל פועלים כמה כוחות רקע ייחודיים שמנטרלים כל ניסיון לבלום את ההידרדרות. קחו, למשל, את נושא המיסוי. בישראל רמת מיסוי הרכב הישיר (מס קנייה, מע"מ) והעקיף (מיסוי דלק) היא כבר היום מהגבוהות בעולם, כך שהאפקטיביות של העלאת מיסוי כבר מוצתה והשילוב בין מיסוי גבוה לקצב מכירות גבוה יוצר מלכוד רב-מערכתי.

מצד אחד, הוא מנטרל ניסיונות להוריד את יוקר המחיה, מכיוון שהורדת מסים תביא לזינוק ברכישות כלי הרכב ובצפיפות הנלווית; מצד שני, הוא יוצר תלות תקציבית של המדינה בהכנסות ממיסוי רכב ודלק. מכיוון שרוב ההכנסות הללו (40 מיליארד שקל בשנה) מופנות לסעיפי תקציב "כלליים" שאין להם שום קשר לשיפור התחבורה, למדינה יש אינטרס חזק מאוד לשמור על מכירות חזקות בשוק הרכב ועל שימוש מואץ בהם.


גם סדרי עדיפויות של המשרד לתחבורה נוטים בבירור לפרויקטים נישתיים בעלי פרופיל ציבורי גבוה כמו קווי רכבת לכרמיאל, לבית שאן, ולנצרת כשכמובן, לא שכחנו מהרכבת הקלה של גוש דן כשייקח לפחות 7 עוד 8 שנים עד שנדע אם עשרות המיליארדים ששופכת המדינה לתוך "הקו האדום" ישאו פרי. כל זה לא כולל את הרכבת המהירה לאילת, פרוייקט שאמור לעלות למדינה מעל 50 מיליארד שקל למרות שתרומתו להפגת עומסי התנועה העיקריים תהיה זניחה.

ואי אפשר שלא להזכיר את המאמצים האפקטיביים מאוד של שר התחבורה לחסום כל ניסיון להפעיל את התחבורה הציבורית בשבת, וכל פעילות מעשית ליישום או ניסוי של אגרת גודש, שהייתה יכולה לתת מוטיבציה חיובית להשאיר את הרכב בבית בשעות העומס. בקיצור, המפתחות נמצאים בידי משרד התחבורה, אבל הם שמורים עמוק בכספת.
היינו רוצים באמת לתת קרן אור לאחינו שזה עתה סיימו להגיע מראשון לציון לתל אביב (40 דקות, לא כולל בלת"מים), אבל כרגע אין לנו מה להציע. לפחות נוכל לברוח תמיד לאילת ברכבת סינית חשמלית.