אמת לשעתה

בין מחאת הנכים לעדות שלי בבית המשפט - מחשבות ליום כיפור

יום כיפור  / איור: תמיר שפר
יום כיפור / איור: תמיר שפר

א. אני אוהב את הקריצות שהיקום שולח לי מדי פעם. הנה, השבוע - במהלך עשרת ימי תשובה שבהם אנו עומדים למשפט בפני השופט העליון, מר בורא עולם - זומנתי, אני העני ממעש, אל בית המשפט המחוזי בתל-אביב להעיד בשבועה. אין כמו סמליות מדודה לתיבול היומיום.

יש לכם מזל שאני לא יכול לדבר על מה שהלך שם, בין ארבעת כותלי בית המשפט, כי ככה אתם יכולים לדמיין, אם תחפצו, שמדובר במערכה בעלת חשיבות ציבורית ראשונה במעלה, או לפחות סיפור פשע עסיסי עם מוטיבים ארוטיים, כי האמת הרבה יותר משעממת: מדובר בענייני ביטוח אפרפרים ויבשים כגפילטע פיש דאשתקד, שרק מדגישים את המרחק בין הדמיוני למציאותי, מרחק שעלינו לעבור בכל נשימה שאנחנו לוקחים.

בכל מקרה, קצת הקדמתי, ומאחר שהייתי רעב, שמתי פעמיי אל המזנון. היה שם תור ארוך. תקשיבו לי עכשיו ותלמדו מה אתם עושים כשאתם נכנסים למזנון של בית משפט כי באתם רעבים, אבל יש תור ארוך - זה יכול מאוד לעזור לכם ביום מן הימים אם וכאשר תזומנו לתת עדות. בוחרים מהעומדים בתור את העורך דין שנראה הכי גדול ועשיר וחשוב, מתקרבים אליו, נוקשים בשתי אצבעות על כתפו, וכשהוא מסתובב, נותנים לו נגיחה חזקה ישר לתוך הפנים. זה כבר יגרום לכל האנשים במזנון לכבד אתכם.

לא עשיתי את זה הפעם. אבל בפעם הבאה, בטוח.

ב. בתפילת שמונה עשרה אומרים על אלוהים שהוא "מלך אוהב צדקה ומשפט", אבל בתפילת יום כיפור הבא עלינו לטובה מורידים את "הצדקה" ונשארים עם "המשפט", כי אפילו אלוהים אוהב בסוף את המשפט יותר. הרי צדקה כל אחד יכול לתת, בינינו. אבל בשביל לעשות צדק, בשביל זה צריך אופי.

קיראו עוד ב"גלובס"


צדק עדיף על צדקה בכל יום מימות השנה, לא רק בעשרת ימי תשובה. הלוואי שגם המדינה תעשה צדק עם הנכים המוחים, במקום להשפיל אותם עם הצדקה שזורקים להם. הנה אחת: ביום שני השבוע נפגש שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, חיים כץ, עם מטה המאבק של הנכים, ובסיום הפגישה הנחה את ממלא-מקום מנכ"ל הביטוח הלאומי להקדים את תשלום קצבאות הנ"ל - זקנה, שארים, נכות כללית, ילד נכה, שירותים מיוחדים, ניידות, דמי מזונות, נפגעי עבודה, שיקום וסיעוד.

להקדים תשלומים זה טוב, לא? כל עצמאי יגיד לכם. אבל אז אתה רואה בתחתית הידיעה למתי הוקדמו התשלומים - ואני מקווה שאתם יושבים: הם הוקדמו ביום. במקום יום חמישי, ביום רביעי, וזאת - אני מצטט - "כדי לאפשר לזכאים לקצבה להיערך בצורה ראויה ליום הכיפורים". כמה עלבונות ביחד, הא? הייתי אומר שזה כבר כמעט מרשים.

אני אוהב את השר כץ, אבל הדבר הזה יכול להוציא אותי מדעתי. כמו שזה נראה, מי שצריך "להיערך בצורה ראויה ליום הכיפורים" זה דווקא המדינה ונציגיה, אף על-פי שאני לא יודע כמה ימי צום יכפרו על היחס הזה, אם בכלל.

ג. אדוני מוזהר לומר את האמת, כל האמת ורק את האמת, אמר לי השופט בבית המשפט המחוזי שהסכים לדחות ב-6 דקות את ההפסקה שלו כדי לשמוע את עדותי. כן, עניתי בכובד-ראש. ישר אהבתי את השופט הזה; גם בגלל הגלימה וגם מפני שהוא היה היחיד בחדר שמבוגר ממני. אם רק הייתי מקדים את חיי בשני עשורים ומוותר על כל הכיף שעשיתי, הייתי בקלות יכול להיות אבא של עורך הדין של התובע ושל עורכת הדין של המשיבה, אף על-פי שאני מקווה שהילדים שלי לא יהיו עורכי דין.

בכל מקרה, שניהם נראו צעירים כל-כך ובאותו הגיל, עד שלא יכולתי לעצור בעצמי ומיד התחלתי לדמיין שהם בעצם הילדים שלי שחוקרים אותי על הדוכן. כל אחד עם הקלסרים העבים והכבדים המלאים בראיות מרשיעות שהוא סוחב איתו מהילדות - וזה קצת הוציא אותי מריכוז. משם הכול הידרדר במהירות ונראה לי שהוכרזתי כעד עוין על-ידי שני הצדדים.

האמת, ציפיתי ליותר. לא שחשבתי שעדותי תישמע בהיכל הגדול בירושלים, אבל קצת התאכזבתי מהחדר הזעיר שנחבא בפינה נסתרת של הבניין, מאחורי ארון מלא חבילות נייר צילום שהדרך אליו חסומה בערימת קרטונים. הצדק חייב להיראות, ככה אומרים, ותכלס, האולם הזה היה נראה כמו צדק ישראלי לכל דבר ועניין. דוכן העדים שמאחוריו עמדתי היה עשוי ממקלות של ארטיקים שהודבקו במסטיקים. יש 52 אולמות דיונים בהיכל בית המשפט בתל-אביב, למה דווקא אני קיבלתי את הכי דפוק?

כנראה שגם, אבל לא רק, בגלל כל הנסיבות הנ"ל נשברתי בחקירה הנגדית ונטחנתי לאבק כזרד תחת עדר פילים שועט. עורכי דין יכולים לבלבל אותך כהוגן, ואני נלחץ כשמזהירים אותי לומר את האמת, כל האמת ורק את האמת. אמת זה ברור, רק את האמת אני עוד מבין, אבל מה זה כל האמת? מאיפה מתחילים? לא הייתי יכול לספר את כל האמת גם אם הייתי רוצה, ולא מפני שאני שקרן, אלא פשוט כי אין דבר כזה. כל מה שיש לנו מהאמת זה רסיסים, חלקים בפאזל של אינסוף חתיכות. you can't handle the truth, רציתי לזעוק כמו ג'ק ניקולסון ב"בחורים טובים" לחלל הזעיר שבו התנהל המשפט. זה מה שהייתי צריך לעשות.

לא עשיתי את זה הפעם. אבל בפעם הבאה, בטוח.

ד. באותו היום שבו הוקדמו תשלומי הקצבאות לנכים ביום שלם, פורסם כי המשטרה חילקה קנסות על סך 500 שקל לנכים שחסמו את הכביש על "הפרעה לתנועה". זה היה רק קנס אחד ככל הנראה, ובכל זאת. גם זה משהו: עכשיו יוכל הנכה להקדים ולשלם את הקנס שקיבל יום קודם ולתת משהו בחזרה למדינה שנתנה לו כל-כך הרבה, גם אם זה בסך-הכול רבע מהקצבה שקיבל, כי זה אף פעם לא מזיק לומר תודה. ובמיוחד עכשיו כדאי לנכים לומר תודה אם הם רוצים להחזיר לעצמם את אהדת הציבור, כי כל אחד הרי יודע שאהדת הציבור היא מטבע מקובל ועובר לסוחר בכל בנק, מרכול ו/או בית מרקחת. לא בכולם, רק בנגישים.

התפילה הראשונה בליל יום הכיפורים, כל נדרי, נפתחת במילים "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". דרשו חכמינו: ישיבה של מעלה זו כנסת ישראל. ישיבה של מטה הם החוסמים והנחסמים בכביש. על דעת המקום ועל דעת הקהל אלה הקוונטים מתורת הקוונטים, אלה שיכולים להימצא בכמה מקומות ובאף אחד מהם בו בזמן - תלוי איזה מכון סקרים לקחת.

ולגבי כל הנדרים, מה הם שווים? הרי כולם חרוטים על קוביית קרח. ולגבי העבריינים שאיתם מותר להתפלל - מי הם? נראה לי שכולנו, הרי אין מי שלא חטא.

ואם לא חטאתם בשנה שעברה, אל תאבדו תקווה; בשנה הזו תחטאו בטוח.