האם לאלוהים יש פנים? ניתוח הפרדוקס הדתי הגדול מכולם

עמוד אש, קול מהשמיים, סנה בוער, מלאכים, קדושים, קמעות, איקונות נוצריים, ניסים ונפלאות ■ פרופ' אביעד קליינברג מנסה להבין מדוע האדם המאמין מנסה לתת פנים ליישות האלוהית

פרופסור אביעד קליינברג / צילום: איל יצהר
פרופסור אביעד קליינברג / צילום: איל יצהר

גם אם אתם מאמינים באלוהים וגם אם אתם אתאיסטים שלמדו תנ"ך רק במערכת החינוך הישראלית, אפשר לנחש שכולכם מכירים את הסיפור על המקרה המוזר של יעקב אבינו בשעת הלילה. בהנחה שיעקב אכן היה קיים, פרק ל"ב בספר בראשית מספר שבלילה אחד לפני משהו כמו 3,000 שנים, ובעיצומו של העימות עם אחיו עשו, העביר יעקב את נשותיו ואת צאנו במעבר יבוק ואז נשאר לבדו בצדו השני של הנחל. זר מסתורי מתחיל להיאבק בו ללא הסבר, ולקראת עלות השחר הוא מבקש מיעקב שיואיל לשחררו מלפיתתו. יעקב מסכים לעשות זאת בתמורה לברכה, ואז האיש מודיע לו ששמו יהיה מעתה ישראל, "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים, ותוכל". בפסוק שמגיע לאחר מכן מגלים שיעקב החליט לקרוא למקום המאבק בשם פניאל "כי ראיתי את אלוהים פנים אל פנים ותינצל נפשי".

אם אתם מהנהנים כעת בסיפוק ואומרים לעצמכם שמדובר בסיפור על יעקב והמלאך, אתם צודקים, אבל גם טועים. בשום מקום בטקסט המקראי לא מתואר האיש שעליו גבר יעקב כמלאך. למעשה, התורה אומרת לנו בבירור את מי יעקב הכניע באותו לילה במעבר יבוק ואף ראה את פניו: את אלוהים בכבודו ובעצמו.

העובדה שאתם מכירים את הסיפור כתיאור של מאבקו של יעקב אבינו במלאך ולא באלוהי ישראל, אינה מקרית. דורות של פרשנים עשו את המיטב על מנת לקעקע את חילול הקודש שמופיע במקרא, וטענו שהמפגש הלא יאומן - שבו יעקב נשאר לחיות לאחר שהביט היישר לתוך פרצופו של אלוהים המתגלם בדמות אדם, שבו הוא מכניע אותו ואז עוד מאלץ אותו לברכו - בעצם התרחש בצורה הרבה יותר נוחה לתיאולוגיה היהודית. מדוע? כיוון שבעוד שהסיפור מציג את אלוהים כגחמני, פגיע ואנושי, אנו אמורים לראות אותו כישות טהורה, מושלמת וכל יכולה. בטח לא ככזו שדומה לנו.

קונפליקטים כמו זה שנובע מסיפור מאבקו של יעקב באלוהים יחד עם בעיות תיאולוגיות אחרות שמייצרים הטקסטים הקאנוניים של היהדות והנצרות לחכמי הדת, עומדים במרכז "האל החושני", ספרו החדש של ההיסטוריון פרופ' אביעד קליינברג מאוניברסיטת תל-אביב. קליינברג, המכהן כראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטה וגם מנהל את ההוצאה לאור של האוניברסיטה, מסביר בו מדוע דווקא הקונפליקט בין האלוהות הקדומה לאלוהות שבה רוצים חכמי הדת להאמין מועיל לדת, מנתח את רגעי המשבר הלא מעטים של "מומחי האמונה" ומראה כמה רחוק הם מוכנים ללכת כדי לאחוז במקל משני קצותיו.

קליינברג טוען שאי הצלחתם של פרשני הדת ליישב בין תפיסת האלוהות הגורסת שהאל המונותיאיסטי אינו נגיש לחושים, לבין האל החושני שמופיע שוב ושוב בספרי הקודש (כועס, נוקם, מתלבט, מתחרט, מדבר, נגלה לעין ונשמע לאוזן), מייצרת את המתח הפנימי הנחוץ לדתות חזקות כמו אוויר לנשימה. העיסוק ברגעי המתח הללו גם מעלה לדיון שאלות שמעניינות כל אחד: מה פירוש להאמין? האם ניתן להאמין במשהו או במישהו שהוא לחלוטין מעבר להבנתנו?

קיראו עוד ב"גלובס"


מה קרה במעמד הר סיני

קליינברג, המתמחה בנצרות של ימי הביניים, אומר שהחליט לכתוב את "האל החושני" (הוצאת עליית הגג וידיעות אחרונות בתרגומו מאנגלית של אביעד שטיר) לאחר שהבחין במשך הזמן בתופעות משונות אצל פרשני הדת. "בשלבים הראשונים בקריירה המחקרית שלי, התעניינתי בעיקר בדת העממית: לא במה שאומרים האינטלקטואלים או המומחים אלא בפרקטיקה של הדת - במה שעושים איתה בשטח", הוא אומר. "המומחים, למשל, אומרים שישנה רק מריה קדושה אחת, אבל בספרד, ב'שבוע הקדוש', היו קטטות בין אנשים שמחזיקים את המדונה של הצוענים לבין אלו שמחזיקים את המדונה של הספרדים. כשמדובר על קדושים, המומחים טוענים שמה שהופך אותך לקדוש הם לא הניסים שעשית אלא הדבקות שלך באל, אבל המאמינים הפשוטים רוצים קדוש שיספק להם את הסחורה. בסיפורי עם, למשל, האל המופשט נעשה מין מלך קפריזי שאוהב חנופה.

"אבל ככל שהמשכתי לחקור, נתקפתי בספקות בקשר לטענה שרק ההמון זקוק להיבטים שמורידים את האל וקדושיו מן הספירה הרוחנית הטהורה. הבנתי שהאינטלקטואלים לא מסתפקים באל המופשט. הם צריכים אל שאפשר להתרפק עליו, להתווכח איתו ולשכנע אותו. הם צריכים אל אנושי יותר מכפי שהם טוענים בתיאוריה. על זה הספר".

תחושת אי הנוחות עם ההיבטים הגשמיים של האל מגיעה מהביקורת של הפילוסופים היווניים: "האל של הפילוסופיה היוונית הוא ה'יש' המושלם, וחלק מהשלמות שלו פירושה שאין לו רגשות ורצונות. רגשות פוגמים ברציונליות של האל ורצונות פירושם שלאל חסר משהו שאותו הוא רוצה. ליש המושלם לא חסר דבר".

ככל שהעמיק בסוגיה, הוא גילה כי האל של חכמי הדת סובל מפיצול אישיות. הוא מתעקש להיות גם היש המושלם וגם אישיות מורכבת שיש בה, לפחות במובנים מסוימים, גוף: "האל של האינטלקטואלים אינו יש קוהרנטי אלא בן כלאיים. חז"ל מתארים את אלוהים כמין תלמיד חכם שאפשר להתווכח איתו ולנצח אותו בוויכוח; המקובלים מציגים אל שיש בו תקלות, אל רווי במיניות; התיאולוגים הנוצרים לא הסתפקו באמירה שישו היה האדם המושלם - הם התעקשו לטעון שהוא היה אלוהים שהתגשם בבשר.

"האינטלקטואלים כפו על אלוהי ההתגלות את האל הפילוסופי. כשהם נתקלו בדימוי בעייתי בכתבי הקודש הם אמרו שמדובר במשל. אם כתוב שמשה רואה את אחוריו של האל בנקרת הצור, הם יאמרו שלא מדובר באמת בראייה ולא מדובר באמת באחוריו של האל; אם נכתב שבני ישראל שמעו את קולו של אלוהים במעמד הר סיני, הם יסבירו שהם לא באמת שמעו את קולו של האל אלא רק קול שהוא ברא במיוחד למענם. אבל עם הזמן התברר לי שגם האינטלקטואלים לא שלמים לחלוטין עם האל המופשט לגמרי. אם אל הוא אינסופי באמת, אין מה לומר עליו ועדיף לשתוק, אבל הם רוצים גם וגם - גם האל שהפילוסופים יכבדו וגם אל שאיתו אפשר להזדהות. לא רק ההמון אלא גם הם עצמם.

"האל הפילוסופי לא מעורר שום רגש ולא זקוק באמת לדיאלוג. החכם הנוצרי מיקד את החלק הרגשי בעיקר באל שהתגשם בבשר, על אף שקשה מאוד להצדיק את ההתגשמות מבחינה פילוסופית. החכם היהודי שואל את עצמו 'האם אני מוכן להכיר בכך שהאל לא אוהב את עם ישראל יותר מאשר עמים אחרים - כלומר שאין בו אהבה או רצון?' התשובה היא שלילית. האם הוא מוכן לקבל שהעולם לא נברא יש מאין, מפני שבריאה יש מאין מניחה שינוי באלוהים? גם בזה הוא לא יכול להכיר, שהרי לא 'יעלה על הדעת' שמשהו בעולם פשוט היה שם ולא נוצר על-ידי האל".

מה שמותר ללייבוביץ

האינטלקטואלים, טוען קליינברג, מייצרים לעצמם בעיות נוספות דווקא במקומות שבהם ניתן היה לחסוך את התסבוכת התיאולוגית. "אם, למשל, הנוצרים היו אומרים שרוח אלוהים שרתה על ישו בכל רגע ורגע כמו על הנביא מוחמד, החיים שלהם היו הרבה יותר קלים. העם הפשוט היה יכול לחיות עם פתרון כזה. דווקא הפילוסופים הם אלו שמתעקשים שישו הוא לא סתם המשיח אלא אלוהים ממש. הם המציאו את הרעיון שישו-אלוהים נוכח בלחם הקודש ושהקהילה אוכלת אותו. זה חייב אותם להסביר דברים שקשה להסביר - למה האל שהתגשם ממשיך להיראות כמו לחם ויין; מה קורה לו בתהליך העיכול; איך זה שהוא נאכל בשלמותו על-ידי המוני מאמינים על אף שיש רק ישו אחד.

"המקובלים המציאו אל שחלק ממנו (ספירת מלכות או השכינה) מזדווג לעיתים עם כוחות הרוע, והאלוהות הזקוקה לעזרתנו כדי לתקן את עצמה ואת העולם. האלמנטים האלה לא נבעו מקריאה פשוטה של כתבי הקודש; הם מבטאים צורך עמוק של האינטלקטואלים בקירוב האל לאדם גם במחיר פילוסופי ותיאולוגי כבד. האלוהות שהיהדות מייצרת היא היברידית. גם אחרי שבחריקת שיניים ובתהליך ארוך, היא ויתרה על גופו של אלוהים, היא לא ויתרה על התפיסה שלאל יש אישיות דומה למדי לאישיות האנושית. כתיאולוג תאב קונסיסטנטיות, אתה אמור להחליט: או אלוהים האינסופי או המלך הרחום והחנון הניחם על הרעה. אבל אנשים לא יכולים לוותר לא על זה ולא על זה.

"רק מעטים כמו פרופ' ישעיהו לייבוביץ יכולים לחיות עם אל שהוא לחלוטין נטול תוכן, שאפשר להזדהות איתו. הרי מה לייבוביץ אומר? 'מה זה אלוהים? לא יודע, אי אפשר להגיד עליו כלום. יש מצוות. את המצוות אני יכול לקיים. למה? לא יודע'. רוב האנשים, משכילים ובורים, רוצים שהאל יקשיב להם, שהוא ירצה או לא ירצה דברים, כשהם יצעקו אליו בקול מאוד חזק - שהוא יקשיב להם, ושכשהם אוכלים את לחם הקודש הם רוצים להאמין שהנוכחות שלו אינה רק משל, שזה באמת בשרו של ישו".

מה הסתירות הללו משרתות?

"אנחנו נוטים לראות בסתירות חולשה. זה נכון אם אתה רק מכונה חושבת. אם אתה מכונה חושבת ומרגישה, סתירות הן כוח. הן מאפשרות לך לא לוותר על דברים. פסיכולוגית, סתירות פנימיות גם מייצרות מתח ומתח זה דבר שהדתות חיות עליו. דת שהיא חסרת עניין לא תעורר רגשות עזים. ההסברים שנדרשים להסביר שוב ושוב את מה שקשה או אפילו בלתי-אפשרי להסביר ללוגיקן, מייצרים עוצמה פנימית שמחזיקה מסורות דתיות הרבה יותר מאשר מסורות קונסיסטנטיות לחלוטין. מסבירים, מפרשים, דורשים אמונה, חיים עם ניגודים - כל זה כוח ולא חולשה. חשוב על הנצרות. היא התחילה עם סתירות פנימיות קשות ביותר (רעיון השילוש, רעיון ההתגשמות בבשר), ובאופן פרדוקסלי הנצרות היא הדת הכי אינטלקטואלית. היה צריך להשקיע מאמצים אדירים כדי להסביר מדוע הרעיונות הללו אינם עבודת אלילים או פוליתאיזם. אנשים רוצים אלוהים מושלם שהוא גם לא מושלם. זה מה שהדתות המונותאיסטיות מציעות להם".

- למה אלוהים כמו-אנושי חשוב לאנשים?

"הצורך להוריד את האלוהים מהשמיים הוא צורך גדול. אי אפשר לשאת את האלוהים המופשט, המושלם. הוא מיועד רק ליחידי סגולה. לחיות עם דת כמו הדת של לייבוביץ, זה לא טבעי. אנשים רוצים גם את היש המושלם שיוכלו לנפנף בו לעיני המבקרים וגם מערכת יחסים הדדית עם אלוהים, שבה לפעמים הוא צודק ולפעמים אתה צודק ושאפשר לנהל איתו ויכוחים ולהוריד אותו ממרום מושבו תוך כדי חילול הקודש.

"תראה, ביום הקדוש ביותר בשנה היהודית מקריבים שני שעירים - אחד לאלוהים ואחד לעזאזל. השעיר לעזאזל לא מוקרב על-פי הכללים הרגילים. זורקים אותו מצוק גבוה ולא שוחטים ושורפים כמו את שאר הקורבנות. ביום הקדוש ביותר בשנה מתבצע אקט מדהים של חילול קודש. ואקטים דומים מתחוללים בכל יום בכל כנסייה עלובה ברחבי העולם הקתולי. אלוהים שובר את הכללים שהוא עצמו קובע והופך למשהו גשמי - לבשרו של ישו. אפשר היה ללכת על הפתרון האריסטוטלי - האל הוא המניע הראשון חסר הפגמים והמשעמם. אבל עם אריסטו לא הוגים ולא נהרגים על קידוש השם. לומדים איתו היסטוריה ופילוסופיה. עם אלוהי ישראל, עם כל הסתירות, הכול אפשרי".

ביקורת ללא התנשאות

הטון שבו קליינברג כותב שונה מאוד מהטון שבו כתב הביולוג האבולוציוני הלוחמני ריצ'רד דוקינס את "יש אלוהים?", שמיד עם צאתו לאור ב-2006 החל לעורר מהומה. "אלוהים של הברית הישנה הוא ככל הנראה הטיפוס הכי פחות נעים בכל עולם הספרות", כתב דוקינס. "(הוא) קנאי הגאה בקנאותו, מכור לרדיפת כוח, לא הוגן ולא סלחני, מטהר אתני צמא דם, שונא נשים, הומופוב, גזען, הורג צאצאים, הורג עמים, משלח מגיפות, טרוף גדלות ודורש רע גחמני" (הוצאת ספרי עליית הגג - ידיעות אחרונות בתרגומה של עדי מרקוזה-הס).

בעוד שכל מי שמכיר את סיפורי התנ"ך, יתקשה שלא להסכים לאבחנותיו של דוקינס, יש משהו דוחה בחמת הזעם שלו. כשקוראים את "האל החושני", לעומת זאת, נוצרת תחושה שקליינברג בוחן את האל ואת מאמיניו דרך משקפיים אנתרופולוגיים מסוקרנים. הוא מתאר את המצוקה שלהם במעין חמלה מרוחקת, אבל החמלה הזאת נטולת התנשאות, בוז או כעס.

קליינברג מתאר כ"מקסימה ומרתקת" את היכולת האנושית להתחבט בלי סוף בשאלות הללו: "יש בדברים הללו מקוריות, תעוזה ולפעמים גאונות. יש משהו סופר יצירתי בדיונים הללו. דוקינס מונע מזעם קדוש ואני חושב שאפשר לזעום על הדברים הללו רק אם אתה רואה בהם הולכת שולל. אני לא חושב כך. אני חושב שהאנשים שאני כותב עליהם מנסים לרפא את הפצעים הפנימיים שלהם ולפתור את הבעיות הפנימיות שלהם. על אף שהם מרוויחים ממעמדם כמומחים לדת, הסתירות הפנימיות שהם ממציאים או משמרים לא נותנות להם שום רווח ברור. הם עושים דברים נועזים עם הקלפים המאוד בעייתיים שניתנו להם, אין בי כעס על זה שהם לא מניחים את הקלפים בצד ואומרים שהם לא משחקים את המשחק הזה. אני בחרתי לא לשחק - לא בגלל שהטיעונים הדתיים מכילים סתירות. במקצת משום שהתמהיל הדתי לא מדבר אליי ובמקצת משום שדתות יכולות לתת לגיטימציה לכפייה, אלימות וקיפוח לשם שמיים. אין לי מבנה האישיות שמאפשר לי לראות שתיים ועוד שתיים ולומר שזה לפעמים ארבע ולפעמים חמש.

"אבל הדרך שבה אנשים מגדירים לעצמם את היחסים שלהם עם המוחלט - אני לא חושב שמהדברים הללו יוצרים מסעי צלב ומשטרת מחשבות והדרת נשים. הבעיה היא שכדי שתוכל לעשות את הטריקים הלוגיים האלה, וכדי שאחרים לא יוכלו להצביע על זריזות הידיים האינטלקטואלית, חכמי הדת תובעים לעצמם סמכויות מוחלטות. כוח מוחלט הוא 'רישיון להרוג'. כוח מוחלט משחית".

כשאני שואל את קליינברג אם הוא סבור שישראל אכן עוברת בשנים האחרונות תהליך אגרסיבי של הדתה, הוא משיב: "מבחינות מסוימות, הבאר שבע שבה אני גדלתי הייתה מקום שהייתה בו הרבה יותר כפייה דתית מאשר יש היום. לא היה חזיר, הכול היה סגור בשבת, אי אפשר היה לעשות הרבה מאוד דברים שנראים לנו מובנים מאליהם היום. מהבחינה הזאת, יש צדק בטענה הדתית שהסטטוס קוו התכרסם, והוא לא התכרסם רק מכיוון אחד.

"כמו שאני תופס את זה, המפעל העיקרי של ההדתה מנוהל לא על-ידי החרדים אלא על-ידי הציונות הדתית, והוא לא מפעל של הדתה אלא של 'היימנה', מלשון ימין. זהו ביטוי לרידוד של היהדות לאלמנטים הפוליטיים לה (האדמה, ההתנחלות, אופייה של רשות הרבים), שהפכו לעיקר. הם לא מנסים לשכנע אותך בכך שיש לקיים מצוות ציצית. הדבר העיקרי שמעניין אותם זה לשכנע אותך שבלי דת אין זהות יהודית, ושאין שום משמעות לקיום שלך כיהודי בארץ ישראל בלי הדת. ההדתה שלהם דוחפת לכך שאנשים יאמרו לעצמם שעם ישראל הוא העם הנבחר. שמה שקיים את עם ישראל זה תורת ישראל. שיש לנו המוסר הכי טוב בעולם, שמתיר להפלות אנשים לשם שמיים.

"הכלי המרכזי שבו זה נעשה היא הטענה החוזרת ונשנית שללא יידישקייט, ללא מסורת ישראל (במובנה הדתי), אין בעצם הבדל בינינו לבין גרמנים, צרפתים או הולנדים, ולכן הזהות והלגיטימיות שלנו מתפוררות לחלוטין. אני חושב שהטענה הזאת מופרכת. המורשת הדתית היא גם המורשת שלי, אבל היא לא המרכיב היחיד או אפילו המרכזי בזהות היהודית-ישראלית שלי. אני חושב שבתי הספר החילוניים צריכים להגיד 'יש אנשים שמאמינים, אבל הנה הסיבות מדוע אנשים גם לא מאמינים', 'יש אנשים שסבורים שחייבים לקיים את כל המצוות, אבל הנה גם טענות הנגד'".

בניגוד לאנשי שמאל חילונים אחרים, קליינברג דווקא לא סבור שמגמת ההדתה תעמיק עד כדי שתהפוך את ישראל למיני-איראן: "מה שימנע מזה לקרות זה שהקבוצות הדתיות עצמן נמצאות במשבר קשה ואנשים פורשים מהן כל הזמן החוצה, בלי להכריז על זה ברבים", הוא טוען. "אם כל מי שנולד דתי היה נשאר דתי, המספרים שלהם היו לאין ערוך יותר גדולים. אני חושב שהקהילות הדתיות נתונות במשבר מוסרי, ערכי ואינטלקטואלי. הקהילה החרדית ענייה ובורה ומתנהגת כמו כת. הקהילה הציונית-דתית כבר פחות משוכנעת שמצוות יישוב ארץ ישראל שקולה לכל המצוות שבתורה.

"אני חושב שהחברה במדינת ישראל לא לגמרי החליטה מי היא. הצד הדתי מציג כלפי חוץ חזות מאוד-מאוד בטוחה בעצמה, אבל מבפנים הוא הרבה פחות בטוח בעצמו. זה נכון לגבי הקהילה החרדית שמתמוטטת מרוב ההצלחה של עצמה. כמה אפשר לחיות חיים של עוני ובורות מרצון? וזה נכון גם לגבי הציונות הדתית, שבה מתחוללת בימים אלו המהפכה הכי חשובה שהתחוללה במאה ה-20 וזו מהפכת שחרור האישה. נדמה לי שהציונות הדתית לא השתקמה אחרי רצח רבין וההתנתקות. האמונה החדה שאנחנו בעידן המשיחי נשברה משום שההתנתקות בוצעה על-ידי הימין ועם ישראל לא הניף את נס המרד על אף שהציונות הדתית הפעילה את כל התותחים הכבדים שעמדו לרשותה. כיום הטיעונים שלה הם יותר ביטחוניים מאשר תיאולוגיים. עם טיעונים ביטחוניים אפשר להתווכח, כמו עם הטענה שיש לדבוק במסורת לא משום שכך ציווה האל, אלא משום שזה מועיל. עם טיעונים פרגמטיים אפשר להתווכח".* e

לכתבה הקודמתגם לא-יהודים עולים לרגל: שרידים יהודיים בדרום הודו