אחרי אגמון החולה, קבלו את אגמון עמק חפר

אחרי ההצלחה הגדולה של אגמון החולה, שם הציפו באופן מלאכותי את אדמות העמק, מתרחש בימים אלה מהלך דומה גם בעמק חפר, והאגמון החדש פותח שעריו למטיילים ולעופות נודדים

אגמון חפר / צילום: יותם יעקובסון

לפעמים מתברר שהשאיפה התמידית לפיתוח ולקדמה אינה בהכרח מבורכת. למעשה, לפעמים מתברר ההיפך ממש: שהתערבות בטבע, גם במה שנראה תחילה כמפגע, היא הרסנית ומיותרת מכל בחינה. כך למשל ייבוש ביצת החולה, שנחשב בשעתו למפעל ציוני ראשון במעלה, סמל לתחיית העם בארצו, ביטוי ליכולת הציונית להפריח את השממה, למגר יתושים וקדחת.

בחלוף השנים, הלכו והתבררו ממדי הטעות, שהסתברו כאסון אקולוגי ממש; מי הכינרת חסרים כיום את הסינון הטבעי המשובח שהביצה העניקה להם, בעוד אדמת הכבול היבשה התגלתה כבלתי מתאימה לחקלאות. בשנת 2002, לאחר שאמרו נואש מהניסיונות החקלאיים הכושלים, נחנך אגמון החולה בשטחים שבאופן הדרגתי הוצפו מחדש מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת. הביצה קמה לתחייה, באופן מלאכותי, בשטחים חקלאיים כושלים, והפכה לשמורה משגשגת לחיות בר ולמאות אלפי עופות נודדים. לא בכדי האתר מושך אליו רבבות צפרים מכל העולם. דווקא השבת "המפגע" לקדמותו ופיתוח התיירות סביבו מניבים הכנסות שכמותן מעולם לא היו בעמק החולה. בשנת 2013 התגלו בשטחי ההצפה פרטים של עגולשון שחור גחון, דו-חי שסברו כי נכחד עם השלמת ייבוש הביצה בשנת 1958.

מהלך דומה מתרחש בימים אלו ממש בעמק חפר. בריכות הדגים של קיבוץ עין החורש הפכו פחות ופחות כדאיות מבחינה כלכלית. משהוחלט על נטישתן, עלתה המחשבה לשחזר בשטחן את הביצה השוקקת שהייתה בשרון לפנים. כך צמחה היוזמה להקים את אגמון חפר, שנחנך באביב האחרון. להקמת הפארק, שהכניסה אליו בחינם, שותפים גופים רבים וביניהם המועצה האזורית עמק חפר, רשות ניקוז ונחלים שרון, רשות מקרקעי ישראל, קיבוץ עין החורש שבאדמותיו הוקם הפארק, המשרד להגנת הסביבה וחברי הקהילה היהודית בקלגרי שבקנדה, שתרמו את רוב הכסף.

התוצאה היא מקום מפלט הן לחיות בר והן לשוחרי שלווה ושקט. הצעידה סביב האגמון הרוגע ונוף השדות מסביב מעניקים שלווה שהולכת ונעשית נדירה במקומותינו. מי היה מאמין שבעוד קרני שמש רכות של טרום שקיעה מבקיעות בין הקנים ומרצדות על פני המים, במרחק כמה קילומטרים זוחלות אלפי מכוניות בכבישים פקוקים ועמוסים? באגמון, כך נדמה, הזמן עוצר מלכת.

האגם המלאכותי הוקם בסמוך לנחל אלכסנדר, מקור מים איתן. באמצעו יצרו במכוון איים שנועדו לשמש לחניית עופות ולקינונם. סביב האגם ניטעו עצי בר ארץ-ישראלים כגון אלון ודולב. שבילים היקפים נוחים ומשולטים הוכשרו ולאורכם הותקנו מחסות תצפית מעץ שבהם חרכים בגבהים שונים, מתוך מחשבה נהדרת שיתאימו גם לילדים ולבעלי מוגבלויות. אחד המחסות ממוקם בלב האגמון ממש, ומוביל אליו שביל הבנוי לאורכה של לשון אדמה צרה. לצד המחסות הוצבו שלטי הסבר ואיורים מאירי עיניים שנועדו להחכים את המבקרים על הצמחייה ועל חיי הבר במקום.

קיראו עוד ב"גלובס"


אל האגמון אפשר להגיע בעזרת אפליקציית וייז. הדרך הנוחה ביותר היא מצומת חפר שבכביש מס' 4. פונים בו מזרחה ועוקבים אחר הדרך המסומנת שחור בשולי השדות ולאורך נחל אלכסנדר. תחילה חוצה הדרך את הנחל אל גדתו הצפונית. בנקודה שבה ניתן לשוב ולחצות אותו דרומה נמצאת הכניסה לאגמון. בעתיד מתכננים להקים כאן גשר כניסה ולסלול דרך לבעלי מוגבלויות (כיום האתר מונגש באופן חלקי בלבד).

על גדות האגמון צומחת צמחיית בר צפופה: עצי אשל, קנה מצוי, סוף צר עלים, גומא פפירוס שהובא לכאן, פטל קדוש, חנק מחודד, שנית גדולה הפורחת בסגול, לוביה מצרית שפורחת בצהוב ועוד. בעונה פורח כאן סחלב הביצות, שזהו גבול תפוצתו הדרומי.

במימי האגם חיים דגים רבים. הבולט ביניהם הוא השפמנון הענק. העופות הנצפים ביותר באגמון הם שלדג לבן-חזה, פרפור עקוד, אגמיה, אנפה אפורה ואנפת לילה. בעונת הנדידה נוחתות כאן להקות גדולות של שקנאים. אומנם פחות מאשר באגמון החולה, שם מאכילים את העופות, אבל עם הזמן, מן הסתם עוף השמיים יוליך את הקול גם לכאן.

בשטח האגמון חיים גם יונקים שונים. על הגדות, מתחממת בשמש או שוחה במים, ניתן לפגוש בנוטריה - מכרסם גדול שהובא ארצה לשם תעשיית פרוות. גידול הנוטריות הופסק כי פרוותן לא התפתחה יפה באקלים הארץ-ישראלי, אך פליטות התרבות שברחו מהשבי נותרו לחיות בנחל אלכסנדר ובמקומות נוספים בארץ. בשעות בין הערביים יש סיכוי לראות כאן גם חזירי בר, נמיות, שועלים, קיפודים וחתולי ביצה.

לכתבה הקודמתלהתאהב באוגנדה: המסע אל הענקים העדינים