כל העולם כולו סדק צר מאוד: מבט אחורה על הצהרת בלפור

הצהרת בלפור ניתנה לפני 100 שנה בדיוק ■ מבט אחורה לרגע הגורלי

לונדון / צילום: רויטרס
לונדון / צילום: רויטרס

הצהרת בלפור עוררה תמיד מידה ניכרת של אי-נוחות בצד הלאומי של המפה הפוליטית. היא הצריכה הודאה, שמקור הלגיטימיות של מדינת ישראל הוא בינלאומי, וממילא הגנה על הלגיטימיות מחייבת התחשבות ברצונות בינלאומיים. לא הייתה ליהודים מדינה בארץ ישראל אלמלא ניתנה הצהרת בלפור, ואלמלא עוגנה בחוק הבינלאומי (בוועידת סן-רמו, 1920, שמכוחה ניתן "מנדט" לבריטניה בפלשתינה/א"י); ואלמלא החליטה עצרת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל. למרבה הסמליות, הצהרת בלפור והחלטת החלוקה נפלו בו בחודש עצמו, בהפרש מדוקדק של 30 שנה.

החודש הזה הוא אפוא חודש בינלאומי. יהיו השקפותיה הפוליטיות של המתבוננת אשר יהיו, החודש הזה מעניק הזדמנות לכולנו להרהר במשמעות של יחסי ישראל עם העולם החיצון. גאווה ותחושת כוח אינן סיבה מספקת להתנער מן העולם הזה. אני מציע למתנערים להרהר בדוגמת הימים האלה ממש: הכורדים של צפון עיראק. יהירותם של מנהיגיהם, אשר האמינו בגרסה הכורדית של הדיקטום הבן-גוריוני המפורסם "חשוב מה יעשו היהודים, לא מה יגידו הגויים", התנפצה במהירות מסחררת על סלעי המציאות. ישראל אינה שברירית ומועדת לפורענות ככורדיסטן, אבל לקח כלשהו מזומן לה מחירשותם של הכורדים ומקשי-עורפם.

את השיחה על הצהרת בלפור הייתי רוצה להתחיל בחיווי לא פשוט: היהודים היו בני מזל. לא פשוט, מפני ש"מזל" ו"יהודים" התקשו לדור בכפיפה אחת בחצי המאה שקדמה לבלפור, או ברבע המאה שבאה לאחר בלפור. בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, צווארם של היהודים היה מונח תחת המאכלת. אף על פי כן, מזל יוצא מגדר הרגיל התמזל ליהודים, או לפחות לציונים, בתחילת השבוע הראשון של נובמבר 1917. סדק צר להפליא נפתח, והם הצליחו להיכנס דרכו אל היכל האומות. הסדק הזה היה כה צר עד שאפשר לטעון ברצינות, כי חמישה שבועות אחר כך הוא כבר לא היה קיים; ואם לא חמישה שבועות, כי אז חמישה חודשים, או עשרים-וחמישה חודשים.

האימפולס שהניב את הצהרת בלפור היה בלתי-חוזר, ולא היה ניתן לשעתוק בשום זמן אחר. ההצהרה לא הייתה מוצעת, היא לא הייתה ניתנת, היא לא הייתה מתקבלת, היא לא היה מאושררת, היא לא הייתה נכנסת לתוקף. הסבירות של הצהרת בלפור הייתה כה זעומה עד שכמעט אין מנוס מלייחס אותה להתערבות מטאפיזית. אנשים מאמינים ימצאו בה את עקבות ההשגחה העליונה.

ראש ממשלת בריטניה בימים ההם, דייוויד לויד ג'ורג', ייחס את הצהרת בלפור להכרת הטובה שהוא רחש לחיים ויצמן. לויד ג'ורג' כתב בזיכרונותיו, שעזרתו של ד"ר ויצמן, הכימאי המהולל, בפיתוח תחליף לאבק שריפה הייתה כה קריטית למכונת המלחמה הבריטית במלחמת העולם הראשונה, עד שהוא, לויד ג'ורג', הודיע לוויצמן שגמולו יהיה חצי המלכות. ד"ר ויצמן ביקש את ארץ ישראל, ולויד ג'ורג' נענה.

זו גרסה שכמעט כל ההיסטוריונים מתייחסים אליה בפקפוק, בין השאר, מפני שד"ר ויצמן עצמו ביטל אותה בנימוס. היא אומנם נכנסה אל ספרי הלימוד ואל התודעה, אבל מוטב שתצא משם.

צד פוליטי אחר, המיוסד על ציטוט ישיר של לורד בלפור, נוגע לרצון להשפיע על דעת הקהל באמריקה וברוסיה באמצעות המיעוטים היהודיים שם. משקלם של היהודים באמריקה עמד בסימן הפרזה כמעט-קומית: הם שלטו בבנקים, הם שלטו בתקשורת, הם השפיעו במישרים על הנשיא. שטויות, אבל היהודים שהשתדלו אצל ממשלת בריטניה לא יצאו מגדרם לנפץ את המיתוס.

אגב, גם יהודים בגרמניה עשו שימוש כלשהו במיתוס הזה, בוודאי לפני מארס 1917, כאשר ארצות-הברית הכריזה מלחמה על גרמניה. תחרות סמויה התפתחה אז בין הקיסרות הגרמנית לקיסרות הבריטית על פרסום הצהרה פרו-ציונית. גרמניה של 1917 אומנם הייתה כבר ספוגה באנטישמיות, אבל יהודים השתתפו באופן פעיל מאוד בחייה ולחמו בצבאותיה. למרבה האירוניה, כימאי יהודי מפורסם עוד יותר מחיים ויצמן פיתח נשק סודי בשביל צבא הקיסר: גז מרעיל לשימוש נגד האנגלו-צרפתים בשוחות של פלנדריה. שמו היה פריץ האבר.

לימים, תיאסר כניסתו לארצות-הברית, שבה הוא נחשב ל"פושע מלחמה". זכויותיו הפטריוטיות לא עמדו לו בעיני הנאצים, הוא נאלץ לעזוב את גרמניה, וכאשר חיפש מקום עבודה, ד"ר ויצמן הציע לו לנהל את המכון המדעי ברחובות (שנקרא עדיין "מכון זיו"). האבר מת בדרכו לפלשתינה, לפני שהיה סיפק בידיו. יום אחד אולי תיכתב ביוגרפיה מקבילה של ויצמן ושל האבר. היא תוכל להיות מטאפורה על היהודי בעידן המודרני.

בלפור פלוס חמישה ימים

אף כי בלפור השתמש בצורך לעשות נפשות בארצות-הברית לעניינה של בריטניה, ספק אם הוא התכוון ברצינות. ברור על כל פנים שלא היה צורך בהצהרה הזו בארצות-הברית. היא הייתה מגויסת לחלוטין למלחמה, ואימנה וציידה מיליון חיילים. אשר לרוסיה, חמישה ימים לאחר הצהרת בלפור התחוללה בה הפיכה מזוינת, והבולשביקים תפסו את השלטון בעיר הבירה פטרוגרד. שמעה של הצהרת בלפור לא הגיע לעיתונות הרוסית אלא ב-29 בנובמבר. שבועות אחדים אחר כך, רוסיה תבקש שביתת נשק מן הגרמנים, תפרוש מן המלחמה, ותקבל את כל תנאיהם. הצהרת בלפור לא עניינה עוד איש, בוודאי לא את היהודים הבכירים בצמרת המשטר החדש.

מה שמביא אותנו אל עניין המזל הגדול. ההפיכה הבולשביקית, שהציתה מלחמת אזרחים רצחנית והניחה את היסוד לטוטליטריות במאה ה-20, שינתה את דעתם של הרבה מאוד בריטים על היהודים בכלל ועל הציונים בפרט. כה עמוק היה השינוי עד שאת עקבותיו אפשר למצוא אפילו אצל ידיד מובהק של הציונים, וינסטון צ'רצ'יל. הוא הקדים לדבר בזכות "החזרת היהודים" לארץ ישראל וכינון "מרכז" יהודי שם, עשר שנים לפני בלפור. ב-1917 הוא היה שר החימוש בקבינט של לויד ג'ורג', זמן קצר אחר כך יהיה שר המלחמה, וב-1922 יתמנה לשר המושבות, עם אחריות ישירה לארץ ישראל.

לצ'רצ'יל היה "זנב ארוך", כפי שאומרים לפעמים באנגלית. הוא כתב ונאם רבע מאה לפני הצהרת בלפור. בוודאי היו לו עקרונות וערגות, אבל הוא שירת בייחוד את שאיפותיו הפוליטיות. ממילא הוא נשמע לא פעם אומר דבר והיפוכו. אומנם היו לו יחסים מצוינים עם יהודים במחוז הבחירה הראשון שלו, במנצ'סטר; וכמו אביו רנדולף (בעצמו פוליטיקאי שאפתן, שמת בגיל צעיר) הוא היה קרוב אל הענף הבריטי של משפחת רוטשילד. אף על פי כן, הוא היה מתבל את הרטוריקה שלו בהתבטאויות שערורייתיות שכיום היינו חושבים לגזענות. הוא לא מילא כל תפקיד בתהליך שהניב את הצהרת בלפור. בימים האחרונים של מלחמת העולם הראשונה הוא יעץ בכתב ללויד ג'ורג' שלא למנות "יותר מדי יהודים" לקבינט שלו. היו אז שלושה, כולל שני הדודנים הרברט סמיואל ואדווין מונטאגיו. הראשון נעשה אחר כך הנציב העליון של בריטניה בארץ ישראל, היהודי הראשון שמשל בארץ מימי החשמונאים; השני היה אויב מר של הציונות, מפני שחשש כי היא תפגע בזכויות היהודים בארצות מושבם.

אמו של צ'רצ'יל הזדעזעה למשמע הידיעה על צירוף מונטאגיו לקבינט, ב-1916. היא כתבה לבנה: "בקרוב תהיה לנו ממשלה יהודית! הם ללא ספק פיקחים, אבל אין להם כל השתייכות לאומית".

מונטאגיו הנ"ל נפל אחר כך קורבן להתפרצות אנטישמית מכוערת. הוא שימש השר לענייני הודו, כאשר גנרל בריטי פקד על כוחותיו לירות אל תוך קהל של מאמינים סיקיים בעיר הקדושה אמריצאר. מאות נהרגו. זה היה מאורע הרה-גורל, אשר במידה רבה התחיל את תנועת העצמאות ההודית. מונטאגיו דרש שהגנרל יועבר מתפקידו.

אחד האישים הבולטים ביותר בפרלמנט, אוסטין צ'מברלין (אחיו של נוויל הידוע לשמצה) כתב אז לאחותו: "יהודי, זר, מתגולל על אנגלי, ומשליך אותו לחיות הטרף" יהודי יכול להיות אנגלי נאמן ופטריוטי נלהב, אבל אינטלקטואלית הוא מופרד מאיתנו, ולעולם לא יוכל להיות אנגלי פשוט וטהור".

בריטניה הייתה נגועה בפחות אנטישמיות, הרבה פחות, מאשר גרמניה וצרפת, בוודאי רוסיה. אבל בשלהי העשור השני של המאה ה-20, רטוריקה אנטישמית מילאה את החלל. הסיבה הייתה רוסיה. חלקים ניכרים של האינטליגנציה האנגלית שכנעו את עצמם שהמהפכה הבולשביקית נישאה על כתפי יהודים.

"חמסנים בינלאומיים"

איתמר בן אב"י תיאר עימות שהיה לו על סיפון אונייה בים התיכון עם עיתונאי בריטי מפורסם של הזמן ההוא, סיר ג'ון פרייזר. זה האחרון נשא הרצאה באוזני הנוסעים ואנשי הצוות, שבה הכריז, לפי בן אב"י, כי "חמסנים בינלאומיים, רובם ככולם יהודים, תפסו בידיהם החוסות את רוסיה העשירה ועתיקת הימים, להופכה בפחות משנתיים לגיהינום". פרייזר התנבא, כי "ארס מחלחל זה" יביא את קיצה של אירופה אם מנצחי מלחמת העולם הראשונה לא ימהרו "להצמית את היהודים מבעוד מועד".

פרייזר לא היה היחיד. בפברואר 1920 התפרסם בעיתון "סאנדיי הרלד" בלונדון מאמר ארוך בחתימת ווינסטון צ'רצ'יל תחת הכותרת "הציונות נגד הבולשביקיות". המאמר נכתב בסימן אהדה לציונות, אבל על תנאי שהיא תעמוד בפרץ ותגונן על העולם מפני "היהודים הבינלאומיים", השותפים ב"התאחדות זדונית" (sinister confederacy), אשר קשרה קשר עולמי "להפיל את הציוויליזציה".

חברי ההתאחדות, כתב צ'רצ'יל, באו מן "העולם התחתון של הערים הגדולות באירופה ובאמריקה, תפסו את העם הרוסי בציציותיו, והפכו למעשה לאדוניה הלא-מעורערים של אימפריה עצומת ממדים". אומנם יש "הרבה אנשים רעים" גם בין עמים אחרים, אבל חלקם של היהודים "גדול לאין שיעור מחלקם באוכלוסייה".

אשמת היהודים ריחפה באוויר. "הם" תפסו את השלטון, "הם" רצחו את הצאר ואת משפחתו, "הם" ניהלו מלחמת השמד נגד האצולה והמעמד הבינוני, "הם" הרעיבו מיליונים. הגאון הארגוני של הבולשביקים, היהודי טרוצקי, האמין במהפכה מתמדת על פני העולם כולו. ייסוריו של המין האנושי היו בשבילו ניסוי אינטלקטואלי.

בעיתונות העממית הבריטית התחילו להתרבות ההתקפות על הצהרת בלפור, על תומכיה ועל הציונים בכלל. ארץ ישראל היהודית, טענו כותבים ועורכים, עומדת להיות סוס טרויאני בולשביקי בלב המזרח התיכון. הפליאו עשות עיתוניו של הלורד ביברברוק, איל-העיתונות יליד קנדה, שבבעלותו היה ה"דיילי אקספרס" רב התפוצה.

בנובמבר 1922, ביום השנה החמישי להצהרת בלפור, אלכס אהרנסון, אחיהם של שרה ושל אהרן, שהיה אז בלונדון, שלח "מכתב מלא גבורה וגאווה ללורד ביברברוק, שעשה רושם אדיר בכל החוגים הלונדוניים. במכתב הזה הוא קורא לבעלי ה'דיילי אקספרס' להיפגש איתו" בשביל להתווכח איתו בפומבי על הציוניות ועל הבית הלאומי". כך דיווח אז "דואר היום", עיתונו של איתמר בן אב"י.

השקפת הצבא הבריטי על ערכה האסטרטגי של ארץ ישראל השתנתה במרוצת הזמן. ב-1923 התמנה גנרל מנוסה, סיר גילברט קלייטון, מומחה ותיק לענייני המזרח התיכון, למזכיר הראשי של ממשלת המנדט. הוא החשיב את יחסי בריטניה עם הערבים, אבל תמך גם במילוי התחייבויותיה כלפי הציונים. זמן קצר אחר כך הוא ניסח "ב-22 שורות" את חשיבותה האסטרטגית של הארץ להגנת תעלת סואץ, בבת עינה של הקיסרות הבריטית. לניתוח הזה ניתנה הבלטה ניכרת בדוחות רשמיים, ובזה הסתיימו ההשגות הצבאיות על הנוכחות בארץ ישראל.

מועט הספק שהצהרת בלפור הייתה תלויה על בלימה בימיה הראשונים, ובנסיבות רגילות אולי לא הייתה מאריכה ימים. מזלם של הציונים התמזל להם לרגל אהדתו האישית העמוקה של דייוויד לויד ג'ורג', ראש הממשלה הליברלי האחרון של בריטניה (מזמנו ואילך, המפלגה הליברלית התחילה לדעוך במהירות עד שהפכה לסיעה מבוטלת בפרלמנט). הוא היה שייך לדור של פוליטיקאים שגדלו על ברכי הביבליה, זאת אומרת הצירוף של התנ"ך העברי ושל כתבי הקודש הנוצריים.

למרבה העניין, הקישור בין תנ"ך למדיניות חוץ לא היה תוצאה של עודף פונדמנטליזם, אלא דווקא של גישה מדעית חרוצה. מן השליש השני של המאה ה-19 ואילך התחילו להגיע אל ארץ ישראל בריטים מלומדים, שקיוו למצוא ראיות פיזיות לגרסאות ההיסטוריות של כתבי הקודש. הם קיוו לרתום את המדע למרכבתה של הדת וחוזר חלילה.

על תפקיד התנ"ך באיפשור הציונות אנחנו חבים תודה מיוחדת לאיש שבדרך כלל איננו חבים לו שום תודה, הלוא הוא הנזיר לשעבר מרטין לותר, שבדיוק לפני 500 שנה התחיל את התקוממותו נגד הכנסייה הקתולית. לותר היה קנאי לדבר השם, ורצה לפתוח את כתבי הקודש בפני ההמונים. הכנסייה הקתולית עמדה על דעתה שהקריאה בתנ"ך היא עניינו של האפיפיור. הוא וכמריו היו המתווכים ההכרחיים בין אלוהים ובין המאמינים. לותר השיב, "רק כתבי הקודש!" (בלטינית, Sola Scriptura).

לותר יזם את תרגום כתבי הקודש לגרמנית של זמנו, כדי שההמונים יהיו מסוגלים להבין. התנ"ך העברי תורגם לאנגלית עוד במאה ה-14, אבל תרגומו המפורסם ביותר והמוסמך ביותר בא במאה ה-17, בימי המלך ג'יימס, הראשון לבית סטיוארט. מיסיונרים פרוטסטנטיים נשאו את תרגום ג'יימס אל הקצוות המרוחקים ביותר של כדור הארץ. עניין רגיל היה בשביל אנגלים יודעי קרוא וכתוב להחזיק עותק של הביבליה בבתיהם.

"התנ"ך הפך לאפוס הלאומי האנגלי", אמר עליו תומס האקסלי, ביולוג בריטי, מליץ יושר נלהב של תורת האבולוציה, שניתן לו הכינוי "הבולדוג של דרווין". מליץ יושר אחר של דרווין, חוקר העופות הנרי בייקר טריסטראם, חזר ונסע לארץ ישראל, וחילק שם את זמנו בין צפייה בציפורים ובין התחקות אחר אתרי התנ"ך. ספרו הראשון על מסעותיו בארץ כלל את המלים "ארץ ישראל" (באנגלית) בשמו. אין זה מן הנמנע כי זו הייתה הפעם הראשונה שהמלים הופיעו על כריכת ספר בלשון האנגלית.

במאה ה-19, ביקורת הטקסט המקראי כבר הצמיחה כנפיים במקומות אחרים, בייחוד בגרמניה. שאלות התחילו להישאל על ההיסטוריות של התנ"ך העברי. הקורא יזכור אולי את המסה המפורסמת של אחד העם, "משה", שבו ראה הכותב צורך להתפלמס עם מלומדים גרמניים שכפרו בהיסטוריות של יציאת מצרים.

כפירה בהיסטוריות של דויד ושלמה לא תתחולל עד שלהי המאה ה-20. במחצית השנייה של המאה ה-19, מלכות דויד נחשבה לעובדה היסטורית. לא היה צריך אלא לחטט בכמה תילי אבנים, וכתרו הנוצץ של דויד היה מבצבץ מיד, אולי לצד הגביע הקדוש של המלך ארתור והשולחן העגול של אביריו.

"ערבים עלובים ונבערים מדעת"

עליבות הארץ בשנים ההן היכתה את הטיילים האירופיים בתדהמה. ההגינות מחייבת להגיד שהארץ שקעה אל עליבות כזאת בגלל מלחמות ואסונות טבע. היא הייתה שדה קרב בין שליט מצרים ובין הסולטן העות'מני. היא התחילה להתקלף מיערותיה. המסחר עם אירופה, אשר שגשג במחצית השנייה של המאה ה-18 דרך נמל עכו, פסק כמעט לחלוטין. רעש אדמה כבד פקד את הארץ בעשור הרביעי של המאה ה-19.

מיסיונר בריטי ששמו היה ווקר נתקל ב"ערבים העלובים, הנבערים מדעת, הפראים למחצה, עם כפריהם המטונפים ומאורותיהם המגונות". כיאה לרומנטיקן אירופי עם הזיות משיחיות, ווקר הכריז, שערביי הארץ אינם יכולים להיות "היורשים הראויים ובעלי הזכויות למיליוני הנתינים הנבונים, המעודנים, התרבותיים להפליא, שעליהם משלו למופת דויד ושלמה בימי זוהרם". זכות הירושה נשמרה למישהו אחר.

ההתוודעות אל גיבורי התנ"ך הכשירה את הקרקע בשביל הציונים. הרעיון של השבת-בנים-אל-גבולם (restorationism) קנה שביתה בדעת הקהל הבריטית. שר החוץ הבריטי הלורד פלמרסטון דיבר על רסטורציה יהודית עוד בשנות ה-30 של המאה ה-19. כתבי בנג'ימין דיזראלי, ואחר כך גם נוכחותו הפוליטית, יצקו את אהבת ישראל הקדומה אל ורידי בריטניה, והקלו על קבינט המלחמה לאמץ את הצהרת בלפור.

ב-1925 הוזמן ראש הממשלה לשעבר לויד ג'ורג' להרצות באוזני האגודה ההיסטורית היהודית. הוא סיפר: "גדלתי בבית ספר, שבו למדתי על ההיסטוריה של היהודים הרבה יותר ממה שלמדתי על ארצי שלי. אני יכול להגיד לכם את שמותיהם של כל מלכי ישראל. אבל אני מסופק אם הייתי יכול לנקוב בשמותיהם של חצי מלכי אנגליה, ולא יותר מחצי מלכי וויילס [שבה נולד וגדל].ההיסטוריה של אומתכם בימי זוהרה הגדולים ביותר הוקנתה לנו לפני ולפנים".

"תמיכתו של לויד ג'ורג' בתנועה הציונית", העריך היסטוריון אחד, "הייתה תוצאה ישירה של גידולו האוונגליסטי ושל השפעת כוהני הדת עליו, בה במידה שהייתה תוצאה של רצונו לפרק את האימפריה העות'מנית, ולהבטיח את השפעתה של בריטניה במזרח התיכון". לויד ג'ורג' היה אחרון הפוליטיקאים התנ"כיים של בריטניה. שתי מלחמות עולם הביאו אל קיצם את רגשי העליונות הבריטיים, את האימפריה שלהם ואת דתיותם. בריטניה אינה מושלת עוד בגלי הים, ו"חיילים נוצריים" אינם צועדים עוד בסך. חלק ניכר של הבריטים מתביישים בהיסטוריה שלהם, שהם מוצאים בה גזענות ודיכוי.

הנרטיב הציוני הפך בהכרח את הבריטים לאויבים מרים, בוודאי על יסוד השנים האחרונות של שלטונם בארץ, כאשר ניסו להתנער מהצהרת בלפור. אבל זה היה מאוחר מדי. לויד ג'ורג' וארתור ג'יימס בלפור נשאו את מדינת היהודים על כתפיהם, על אפם ועל חמתם של יורשי-יורשיהם.