זוכרים שהייתה פה שריפה בשבוע שעבר? האש פרצה ביום חמישי ברבע לשש בבוקר בפאתי הר איתן בואכה הר הטייסים שבהרי ירושלים וגבתה יותר מאלפיים דונמים שרופים, שתי יממות, חמישה מוקדים, ארבעים צוותי כיבוי, שמונים לוחמי איש, מסוק אחד ושמונה מטוסים שערכו כמאה וחמישים גיחות כיבוי מוטסות אחר כך - עד שדעכה בעשר וחצי בלילה במוצאי שבת. שכחנו אותה מהר מאוד. גם כי היינו עסוקים בבג"ץ השבת, אבל בעיקר בזכות זה שלא נפגעו בני אדם, מטיילים לא נלכדו, היישובים הסמוכים לא היו בסכנה, לא נגרם נזק לרכוש, למעט כבאית שנשרפה כליל (לכבאים שלום), וגם לא לתשתיות. אפילו גוויות של חיות לא נמצאו בשטח ונדמה שכל הרשויות הנוגעות בדבר תפקדו באופן משביע רצון. לא הייתה דרמה.
היה הרבה מזל עם השריפה הזאת. היער היה יבש וחם, מוכן ומזומן לשריפה גדולה ומסוכנת בהרבה, אבל הרוח נשארה בבית והניחה לאדם להשתלט על האש. לו הייתה מגיעה במלוא כוחה, מי יודע לאן הייתה פונה האש ובאיזו עוצמה: האש הייתה יכולה לפנות לכיוון קיבוץ צובה. היא הייתה יכולה לפנות אל עבר מתקן טיהור השפכים שורק שממוקם לא רחוק משם. לו רצתה, יכולה הייתה לנשוב לכיוון תחנת המיתוג הגדולה של חברת החשמל באבן ספיר הקרוב או אל בית החולים הפסיכיאטרי איתנים הסמוך אליה. כל אחד מהתרחישים האלה זוועתי בפני עצמו.
יומיים אחר כך, אנחנו מטיילים ביער האורנים השרוף. השמיים אפורים, אבל הגשם לא יורד על האדמה המשוועת, המאובקת. עוד אפשר להריח את האש, לראות את מסלולה בתוך הוואדי, את המקומות שעליהם פסחה, משאירה עץ אחד ירוק בין כל השחורים, את המקומות שבהם פסקה. הטמפרטורה הגבוהה השאירה אבקה לבנה הגורמת למדרון להיראות בשמש שיצאה לרגע כמו מסלול סקי. שני פרפרים צהובים עפים בין השרידים. פה ושם עוד עולה עשן מהקרקע; גזע שלא איבד את התקווה ממשיך לבעור עד הרגע האחרון, אבל לאש הבוערת בו כבר אין לאן ללכת. מסביב הכול שרוף.
טפסר ראובן יצחק, מפקד תחנת כיבוי האש בית שמש, היה שם מהרגע הראשון עד הרגע האחרון. "על ההתחלה הבנתי שזה ייקח זמן. זו הייתה שריפה גדולה בתא שטח בעייתי מאוד מבחינת גישה, בתוך מדרון תלול. רוב העבודה נעשתה על-ידי המטוסים. כוחות הקרקע נכנסו אחריהם כי היה מצב של הילכדות לוחמים. נלכדה לנו גם כבאית שעלתה באש בדקות הראשונות של השריפה. שניים נעדרו - מה זה עשה לי, אתה לא מבין. הייתי חנוק, לא יכולתי לדבר. עד שלא ראיתי אותם פיזית, עד שלא נגעתי בהם - לא נרגעתי.
"זה נזק סביבתי עצום. היית צריך להיות ולראות שם את בעלי החיים רצים מצד לצד, משתוללים. מבוהלים מהאש. לא פשוט. המשימה שלנו היא להציל נפש ורכוש. זה גם חיים. גם להם יש נפש. אתה רואה אותם רצים, המסכנים האלה, אתה רואה ילד מחפש את האמא שלו. ואתה אומר, הלך להם הבית. כואב הלב. בלי היער הזה, גם החיים שלנו יהיו הרבה יותר קשים. טבע זה חלק מהחיים".
אתה פוחד מהאש?
"שמע, אש זה דבר מפחיד. אבל מתגברים. עוצמת האש בתוך הוואדי הייתה גבוהה והטמפרטורה עצומה. אתה רואה סלעים שהתפוצצו. בשביל שסלע יתפוצץ צריך אלף מעלות. הכבאית התפוררה. לא נשרפה - הכול נמס. נעלם. זה מעיד על טמפרטורה גבוהה מאוד. זה גם דבר יפה, אש. עולם ומלואו".
מה השריפה שהכי השפיעה עליך?
(חושב ארוכות). "הייתי בכל-כך הרבה, ראיתי כל-כך הרבה. תמיד קשה לראות בתים שנשרפים ותושבים שאיבדו בית. כשנשרף בית אני מרגיש אשמה. אומרים שמדד ההצלחה הוא אפס נפגעים. זה לא המדד שלי".
לפי טפסר יצחק, אף שהרוח לא הייתה עזה במיוחד (רוב הזמן) בשלבים הראשונים לא היה ברור לאן היא הולכת, לפעמים היא הלכה לשני כיוונים במקביל. "פתאום היא התהפכה לדרום-מערב ואיימה על מתקן טיהור השפכים. אם היה קורה שם משהו זה היה אסון. פתאום משנה כיוון לחברת חשמל - שם היו כמה פיצוצים רציניים. אחר כך היה חשש שהיא תלך לצובא ולבית החולים איתנים. אם חלילה זה מגיע לאיתנים, זה לא פשוט".
אני מתקשר לד"ר גדי לובין, מנהל בית החולים הפסיכיאטרי איתנים. כ-70 חולים מאושפזים שם. "אנחנו מודעים לסכנות", אומר ד"ר לובין, "רק בשנה האחרונה עשינו שני תרגילי פינוי לשעת שריפה. גם באירוע הזה נכנסנו לכוננות והפעלנו את הסעיפים הראשונים בנוהל החירום".
כמה זה מורכב יותר לפנות חולים פסיכיאטריים?
"לפחות בעניין האש, הרבה יותר מורכב להתמודד עם שריפה במחלקה פנימית או גריאטרית. אצלנו אנשים מהלכים ומבינים. אל תתבלבל: אדם חולה בנפשו מבין טוב מאוד מה זו שריפה ומה זו סכנת חיים. תרחיש של חוסר שיתוף פעולה הוא תרחיש קיצון נדיר. בשריפה של 2010 ליוויתי את פינוי בית החולים הפסיכיאטרי בכרמל, ואחד הדברים שהכי התרשמתי ממנו הייתה ההתנהגות המופתית של המטופלים. כנראה שיש משהו באיום חיצוני שיש לו כוח מארגן".
אם האש הייתה מגיעה לתחנת המיתוג של חברת החשמל, מתקן לא מאויש לא רחוק מבית החולים, הייתה יכולה להיות בעיה. מדובר באחת התחנות החשובות של חברת החשמל, אפשר לראות את קווי המתח הגבוה יוצאים ממנה ומספקים חשמל לחצי ירושלים. לדברי מנהל מחוז ירושלים בחברת החשמל, משה כהן, בתרחיש קיצון צפויה בעיה באספקת חשמל ומצב קריטי יגיע עד להפסקות חשמל יזומות. גם נזק לכבלים יכול להיות בעל משמעות כבדה. לא היינו מתמוטטים, אומר כהן, אבל זה לא היה פשוט. מהחברה אגב ביקשו למסור כי שלחו נציג לחפ"ק השריפה מיד כשנודע עליה וכי "באירוע המדובר לא נדרשנו להפעיל את המערך הפנימי, אולם אנו ערוכים לספק הגנה מפני אש, ככל שניתן".
התחנה, כמו בית החולים, מוקפת אזור חיץ לא מיוער של כשלושים מטר והדבר הראשון שמכבי האש הגנו עליו הייתה התחנה. חברת החשמל מחזיקה כבאיות משל עצמה לא רחוק משם, בשער הגיא, אבל הפעם לא נעשה בהן שימוש. לו הייתה קורסת התחנה, מערכת החשמל בישראל יכולה הייתה לספק גיבוי לזמן מסוים (התחנה נותקה ל-24 שעות בלי פגיעה באספקה). "המזל שלנו היה מזג האוויר", אומר כהן. "גם בגל הקודם של השריפות התחנה הייתה בפוקוס. אנחנו שומרים עליה כבבת עינינו".
ומה אם הרוח הייתה פונה לדרום-מערב אל עבר מתקן טיהור השפכים בשורק? מדובר במתקן השלישי בגודלו בישראל, שמטהר למעלה מ-90,000 מ"ק שפכים ביום. השפכים מגיעים מגבעת זאב, מבשרת ציון, יישובי מטה יהודה, בית לחם, בית"ר עילית, בית ג'אלה, ביר נבאללה, א-רם וגוש עציון.
עכשיו דמיינו לכם 80-90 אלף ליטר שפכים עושים את דרכם במורד נחל שורק עד לחוף פלמחים. אסון סביבתי בכל קנה מידה. לא זו אף זו - במתקן השפכים יש גם המון גז. פיצוץ שם זה חתיכת פיצוץ. גם הם מודים לרוח. בסוף כולם מודים לרוח שלא נשבה. ברשות המים מסרו בהקשר הזה כי שתי כבאיות עמדו בכוננות בסמוך למתקן וכי ישנה היערכות תמידית להתמודדות עם שריפות.
הרוח כנראה תמשיך ותנשוב והשריפות רק יילכו ויתגברו. פרופסור לאה ויטנברג מאוניברסיטת חיפה שחוקרת את האקולוגיה של שריפות יער, אומרת שזו המציאות החדשה. "עונת השריפות הולכת ומתאחרת. בגלל האיחור בעונת הגשמים, נמתח פרק זמן ארוך של יובש מסוף חורף עד תחילת חורף. אנחנו קוראים לזה עונת החורב (horev), שמתמשכת בעצם שמונה-תשעה חודשים בישראל".
אוי, זו מילה גאונית.
"כן* זו עונת היובש ושריפות חורף נעשו דבר בולט - בשנה שעברה בירושלים, השריפה בכרמל ועוד. גם העוצמה שלהן גדולה מאוד. אנחנו מראים שיש קורלציה בין שטחים שרופים לאורך עונת החורב. לזה מצטרפים הירידה בכמות המשקעים החורפית והשינוי במיקום הגשם. הכול זה שילוב של אקלים ופעילות אדם. לא רק בהקשר של הצתות - יש יותר עומס על השטחים והיערות. זה המחיר".
"השריפות יותר קשות"
גידי בשן, רכז קהילה ויער בהרי ירושלים מקק"ל ויערן עם ותק של 34 שנים, מסכים. "באורח מוזר, אלה הפכו לחודשים הכי יבשים ומסוכנים בשנה - אם לא יורד גשם, וזה המצב לצערנו. ואז הרוחות של עונת המעבר שהן חזקות, גורמות לאש. כל תחזיות האסון מתממשות. אנחנו בחברה טובה. זה בכל העולם. זו התוצאה של התחממות כדור הארץ. גם אם מספר השריפות באזור שלנו בירידה - הן יותר עוצמתיות ויותר קשות לכיבוי. זה המחיר על כל היערות - שריפות. בתנאים האלה אנחנו בעצם מספקים דלק. כל מה שצריך זה גפרור - זה יכול להיות מדורה שנשכחה, סיגריה, מנגל, ועד הצתה. חייבים ליישם חוק - איסור מוחלט של הדלקת אש ממאי לאוקטובר".
בהצלחה.
"זה לא פופולרי והציבור לא ימות על זה מן הסתם, אבל זה המחיר. היום זו כבאית, מחר זה הרוגים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו".
מה עם הטבע?
"בשישי בבוקר כבר פגשתי עדר צבאים. הטבע יודע להשתקם. כאדם שעוסק בזה 35 שנים, אני כבר רואה מקומות שנשרפו והשתקמו. כבר יש לי את הפרספקטיבה, למרות שמחזור טבע זה לא דבר פשוט לראות בחיי אדם. יער זה שנות דור. ראיתי יערים נשרפים וראיתי שלגים מפילים עצים וראיתי את הטבע משתקם וחוזר לעצמו. אני מעריך שלוקח לחורש טבעי 25-20 שנה להשתקם, וליער אורנים בין 35 ל-40 שנה להשתקם. איך משקמים? הדבר הראשון שעושים אחרי השריפה - מחכים שנתיים-שלוש ולא עושים כלום. רואים את השטח מגיב, ואז מקבלים החלטות".
נוטעים אורנים?
"האורן נשאר איתנו. אין דרך הגיונית להוציא אותו, וזה גם לא מה שצריך לעשות. אורן זה עץ שאוהב להישרף. זו עובדה שאין להתכחש אליה. השרף שלו נשרף בשמחה, זו דרכו להפיץ את זרעו".
אורן אוהב אש. את זה אמרו לי גם הכבאי וגם החוקרת - האורן אוהב להישרף. שריפות טובות לו. כך הוא מפיץ את זרעו הלאה. תנו לאורן קופסת גפרורים והוא שורף את עצמו. יש בזה משהו יפה בעיניי, שהאורן - ובמיוחד הזקנים - מעדיפים ללכת בבום במקום להירקב לאט.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
