"יש מהפכה שבסופו של דבר תגיע גם לשוויון שכר בין נשים לגברים"

מהמסך יעל שרוני  משדרת לא רק כישרון גדול אלא גם ים של ביטחון עצמי - מלילך האסרטיבית ב"רמזור" ועד ליפה ירקוני, גולדה מאיר ושלל דמויות ב"היהודים באים" הסאטירית ■ אלא שמאחורי הקלעים היא מתמודדת עם לא מעט פחדים ושאלות, ומפרקת מחסומים בזה אחר זה ■ ראיון חשוף

יעל שרוני/ צילום: כפיר זיו
יעל שרוני/ צילום: כפיר זיו

ליעל שרוני יש יחסים אמביוולנטיים עם המקצוע שלה. היא בחרה ללמוד משחק אחרי שכבר סיימה תואר בתקשורת וניהול, כי הרגישה שהייעוד שלה הוא להיות על הבמה, אבל עדיין, מדי פעם, תוך כדי שהיא משחקת באיזושהי סצנה, היא מוצאת את עצמה עושה "זום אאוט", מסתכלת על עצמה ועל האנשים מסביב מרחוק ושואלת את עצמה, מה את עושה בכלל? העסק הזה מטופש ומישהו באמת מאמין שהדמות שלך היא אמיתית?

"ואז אני חושבת לעצמי", היא אומרת בטמפרמנט חסר הסבלנות של לילך מ"רמזור", אשתו של איצקו הלא יוצלח, שמנהלת את העולם עם אוזניית הסלולרי תקועה באוזן, "את צריכה למצוא משהו עם יותר משמעות". ואז היא קצת נבהלת ממה שאמרה, מתרככת ומסבירה שזה לא קורה לה הרבה, ושבעצם "אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה".

למה בכלל למדת תקשורת וניהול?

"כי לא ידעתי מה ללמוד, ותקשורת וניהול היה אז תואר חדש במכללה למינהל, אז זה נשמע לי מעולה".

והוא גם התחבר לך עם העיסוק של אביך.

קיראו עוד ב"גלובס"


"שהיה אלוף בצה"ל, אחר כך עבד במגזר הפרטי, היה ציר כלכלי בניו יורק כשהייתי בת 14, אחר כך מנכ"ל משרד המסחר והתעשייה בממשלת הרוטציה ואז נשיא הבונדס. והמשחק היה שם כנראה איפשהו, אבל הדחקתי אותו לקיבינימט".

למה?

"פחדתי. הפחד הכי גדול היה לעמוד מול קהל ולהיכשל. שלא יאהבו אותי, שלא אהיה טובה. לא למדתי בתלמה ילין ולא שירתי בלהקה צבאית, רק בשנה השנייה של התואר זה צף. כשהייתה לנו פגישת מחזור של הצופים בסביון, מישהי שם סיפרה שהיא זוכרת אותי מהאודישן לערב כישרונות צעירים בשבט. היא הייתה בת 13 וחצי, אני אולי בכיתה ג' או ד'. היא אומרת שהגעתי מלאת ביטחון עצמי, ואני בכלל לא זכרתי את זה".

הלכת ללמוד משחק אצל יורם לוינשטיין. מה ההורים שלך אמרו על זה שהילדה שלהם פתאום רוצה להיות שחקנית?

"הם מאוד התנגדו בהתחלה ורצו שאסיים את התואר, אבל היו מספיק מבינים ורגישים כשאמרו, תלמדי משחק כדי שבגיל 40 לא תתעוררי ותצטערי שלא עשית את זה. אבל גם חיכו שזה יעבור לי. לפני עשר שנים, באחת התקופות האלה שבהן התלבטתי אם אני במקצוע הנכון, ובעצם אולי אני לא רוצה להיות שחקנית, אבא אמר, 'זהו. את שחקנית, מה פתאום שתעשי משהו אחר'".

אם את מחפשת משמעות, ולא רק להיות כלי ביד היוצר, למה שלא תכתבי בעצמך?

"ברור לך שהשאלה הזאת עלתה כבר מזמן ואת לא סתם נוגעת בה. אני רק רוצה להבהיר משהו: אני כן חושבת שבמשחק יש משמעות ולרוב הפרויקטים שבהם אני לוקחת יש משמעות, כי הם מעבירים מסרים, גורמים לצופים לחוות חוויה וכן, הם גם מבדרים, שזה ערך לא פחות חשוב בעיניי. כשאני חושבת על יצירה, זה לא כתיבה אלא בעיקר בימוי, אבל יש מחסום פנימי שאני חייבת עדיין לפרוץ. אותו המחסום שעצר אותי מללכת על משחק בהתחלה.

"אני עוד לא שם. גם העובדה שאני בסטטוס של אמא לשלוש ילדות קטנות ומחלקת את הזמן בין העבודה למשפחה מקשה עליי לעשות את הצעד הזה, וכמובן גם הפרפקציוניזם שנוכח, אבל זה חד-משמעית משהו שצריך לקרות. כי דווקא בבימוי אני מרגישה שיש לי את כל הכלים שאני צריכה. אני אופטימית במקום הזה דווקא כי אני מזהה בי את הפחד והשיתוק".

מה שלוקח אותי לתיאטרון. הופעת בכמה הצגות בתיאטרון הרפרטוארי, האחרונה היא "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאוחרת" בבית ליסין, אבל לא נכנסת לשם בכל הכוח כמו שאת יודעת.

"כרגע זה בא משיקולים משפחתיים לגמרי. הפחד הכי גדול שלי זה שלאגר, זה ערב-ערב לא להיות עם הילדות בשעות האלה וזה לא עובד בשבילי. אני מאוד אוהבת את הבמה, כי שם אתה חי באמת והייתי מאוד רוצה שהתיאטרון בארץ יהיה כמו בתיאטראות בחו"ל, שמרעננים את הקאסט אחרי 50 או 100 הצגות. להופיע ערב-ערב עם אותו טקסט במשך שנים זה שוחק.

"נכון שהצגה צריכה לרוץ כדי להתעצב, אבל לעשות את אותו דבר מאות פעמים, פחות מדבר אליי. תרעננו. 'המקרה המוזר של הכלב' רצה שלוש שנים. לקחתי הפסקה בסוף ההיריון והלידה וחזרתי אליה מהחופשה. עדיין לא מצאתי משהו מספיק חזק ומאתגר בתיאטרון כדי שאלך עליו. אני מאמינה בחשיבות של בחירת הפרויקטים והתפקידים, לא לעשות משהו כי מציעים לי".

עם מי את מתייעצת?

"עם נדב בעלי ועוד שתיים-שלוש חברות טובות, חלקן במקצוע".

בחרת להשתתף ב"היהודים באים", שהעונה השלישית שלה התחילה ב"כאן 11". אגב, יפה ירקוני שלך היא בלתי נשכחת.

"וזה למרות שחיקויים הם לא הפורטה שלי. בפגישה הראשונה שלי עם היוצרים (אסף בייזר, נטלי מרכוס ויואב גרוס) הודעתי שאני לא עושה חיקויים, כי זה מלווה אצלי בסוג של חשש, ואם הם רוצים לעשות משהו כמו 'ארץ נהדרת', אז זה לא אני".

עם ירקוני הוכחת שאת יכולה להתגבר עליו.

"כי היא נורא מתכתבת עם הבית שבו גדלתי - אבא אלוף, הורים ילידי 34', את שושנה דמארי לא יכולתי לעשות ככה".

נראה לי שהיית יכולה.

"אולי כן. היה לנו מערכון על בן גוריון ובן צבי בתקופה שלמדו באוניברסיטה בטורקיה ושיחקתי סטודנטית טורקיה. יצא לי משהו שבין פרסי לטורקי. כשהייתי צריכה לעשות מבטא תימני, אפשר היה לראות את הסבל על הפנים שלי".

חיקויים הם לא עניין של טכניקה?

"גם, אבל יש מגבלות של יכולת. ליהוק הוא לא סתם מקצוע. הוא עושה 80% מהעבודה, כי יש טווח יכולות. אני אוהבת לאתגר את עצמי, כי ככל שאני יותר חסרת ביטחון, אני נותנת מעצמי יותר כדי לדייק ולהגיע למקסימום תוצאה".

אפילו שהיום נדמה שעל ליהוק יש פחות מגבלות מתמיד. כשהמלט יכול להיות גם שחור, למשל, וכששחקן צריך להיות מסוגל לעשות את הכול.

"הרעיון של המלט שחור הוא נכון בבסיסו, וגם העובדה ששחקנים היום לא מגבילים את עצמם מראש, ואז יש פלורליזם ופרשנות אחרת - מה שמפתיע גם את השחקן וגם את הצופה והחוויה כולה יותר מרובדת. כל במאי או יוצר שיש לו ביצים צריך לעשות את זה. אבל במה שקשור למבטא ולחיקוי, בעיניי זה לא בכל מחיר. צריך להסתכל על כל פרויקט לגופו. אם התפקיד אטרקטיבי ומאתגר, המבטא לא יעצור אותי".

במובן הזה, "היהודים באים" נותנת מקום לפרשנות של כל אחד מכם.

"כי היא לא אקטואלית אלא היסטורית, מהתנ"ך ועד האנוסים בספרד. כשמצלמים שלושה מערכונים ביממה במשך 30 יום, צריך להתגייס כדי לחדש. יש המון עבודה של מבחוץ פנימה, פאה, בגד, נעליים, והדמות פורצת מעצמה".

היוצרים לא נותנים לכם קווים מנחים לדמויות?

"תלוי. עשינו מערכון על מחתרת ניל"י ואיך כולם פועלים שם כאילו למען היישוב, ובעצם עבור הרומנים שלהם אחד עם השני, כשרבקה ושרה מתחרות על אבשלום, אז הכול מקבל משמעות מינית".

זה לא מרגיש קצת ארכאי?

"זה היופי, כי הם מתכתבים עם האקטואליה והאקטואליה לא מרעננת אלא מאוסה. זו כבר מזמן לא אקטואליה אלא פוליטיקה".

ושחקן שפותח את הפה ומתבטא - חוטף.

"כל מי שפותח את הפה חוטף, גם אם אתה נשיא. יש כמה אנשים חושבים שיש להם בלעדיות עליה".

השתתפת בסדרת הסרטונים "זה מטריד" של סיגל אבין, שעובדה גם בארצות הברית, כמה חודשים טובים לפני פרוץ פרשת הארווי ויינשטיין.

"והבאתי את הסצנה שבה גם שיחקתי, כשהגעתי לרופא משפחה עם סינוסיטיס וכאבי ראש, ויצאתי ממנו עם בדיקת שד. הייתי בהלם, כי רופא הוא סוג של אוטוריטה. תשאל אותי אם אני רוצה להיבדק, שלח אותי למומחה. סיגל עובדת עכשיו על פרויקט נוסף שאשתתף בו".

למה נשים מעיזות לדבר דווקא עכשיו?

"זה חלק מתהליך, בשלות מסוימת, והמים גולשים כבר מהסיר. יש מהפכה כוללת שבסופו של דבר תגיע גם לשוויון בשכר בין נשים לגברים. תמיד בארץ אנחנו שומעים את המשפט 'אבל אין כסף'. יש דברים מסוימים שאני אומרת, אם רוצים אותי, זה הסכום שאני רוצה".

את מעורבת במשא ומתן הכספי?

"לגמרי, יחד עם הסוכנת שלי. חשוב לי להשתכר מה שראוי ומגיע לי, ושיהיה שוויון".

מה עם קולנוע?

"עולם שלא התנסיתי בו ואני שמחה שיש לי למה לצפות".

צילמת סדרת אקשן חדשה ל"קשת".

"שתעלה בסביבות ינואר. ובמארס אצלם עונה שנייה ל'צפוף' - סדרת ילדים של יוצרי 'היהודים באים' - שזה אומר חודשיים אינטנסיביים שאין אמא ואז נדב והבייביסיטריות נכנסים לפעולה".

נשמע שאת אוהבת את זה.

"מאוד. וגם לקטר תוך כדי".

לכתבה הקודמתהמנכ"ל שהקפיץ את השווי של מיקרוסופט ב-250 מיליארד דולר