איך עצם בלתי מזוהה שחלף בחלל לימד אותי מהי ציונות

א. השבוע קיבלתי, יחד אתכם, עוד תזכורת לזה שאתה אף פעם לא יודע, ולעולם גם לא תדע, מאיפה זה יבוא לך. השבוע זה נפל עלינו דווקא מלמעלה, כשבפעם הראשונה אי פעם, או לפחות בפעם הראשונה הידועה לנו, נכנס גוף זר, מעין גרם שמים באורך 400 מטר, אל תוך מערכת השמש שלנו (כלומר, הוא בא מבחוץ) וחצה אותה במהירות ממוצעת של 92 אלף קמ"ש ובמסלול מעוקל תוך שהוא מתעלם לגמרי מכוח הכבידה של השמש שלנו, ותוך כדי שאנחנו מדברים הוא כבר בדרך אל קבוצת הכוכבים פגסוס. אירוע מרעיש בכל קנה מידה.

העצם השמימי הנ"ל, שזכה לכינוי A/2017 U1, עבר ממש צמוד אלינו, רק שלושים מיליון קילומטר מכאן, שזה כמעט שפשוף במונחים גלקטיים. ממה הוא עשוי? מניין הוא בא? לאן הוא הולך? אנחנו לא יודעים שום דבר. לא רק שאנחנו לא יודעים, בכלל לא ראינו אותו בא. הוא פשוט הופיע פתאום בשמיים. אפילו לא היה לנו זמן לפתח פחד מסוף העולם. וזה בדיוק מה שהיה קורה לו הדבר היה פוגע בנו.

הכול קרה כל כך מהר, אף על פי שבעצם שום דבר לא קרה. בואו נחשוב על זה רגע: הכול והכלום קרו ביחד. 

ב. אפרופו הכול והכלום, החדשה שבאמת הסעירה את עולמי השבוע הייתה ההודעה ששום דבר מכל זה - אני, אתם, גויאבות וגלקסיות, לווייתנים וזבובי חול - בכלל לא צריכים להתקיים. או יותר נכון, אין לנו את ההוכחה, שלא לדבר על הסיבה, שהכול ישנו ולא איננו.

הכול בגלל המדענים האלה שמנסים לפתור את חידות היקום. אחת החידות הבסיסיות נוגעת לחומר ואנטי חומר. החומר מורכב מחלקיקים, האנטי חומר מאני חלקיקים - והם זהים אחד לשני בכל, מלבד המטען החשמלי, שהוא הפוך. כשהם נפגשים הם מבטלים אחד את השני. או שהם נעלמים. או שמשהו אחר נוצר. אף אחד לא יודע.

ההנחה השלטת היום היא שבמפץ הגדול השתחררה כמות זהה של חומר ואנטי חומר שביטלו אחד את השני, עד שמשהו קרה - משהו שהפר את סימטריית השלילה וגרם לניצחון של החומר על האנטי חומר ולזה שאנחנו קיימים.

מה המשהו הזה? מה הדבר שמפר את הסימטריה וגורם לזה שהכול קיים? את זה לא יודעים. מדענים במאיץ החלקיקים ערכו את המדידות המדויקות ביותר כדי לחפש את ההבדלים, ולו הכי קטנים, בכל היבט אפשרי, בין החומר והאנטי חומר. השבוע פרסמו את מחקר שלהם: הם לא מצאו שום דבר. "כל התצפיות והמדידות שלנו מצאו סימטריה מושלמת בין חומר ואנטי חומר", כך קראה הודעת המדענים, "ובגלל זה היקום לא אמור היה להתקיים".

ג. נכון שהסיפור על גרם השמיים המסתורי שבא משום מקום יכול להיות משל מושלם להמון דברים, כמו למשל מאיפה יבוא המחליף של נתניהו. אבל הסיפור, אם אי פעם חיפשתם את המטאפורה המושלמת להכול, החציל של המטאפורות, הרי הוא לפניכם בכל ענייני החומר והאנטי חומר: לא היינו אמורים להיות כאן, אבל הנה אנו. אנחנו קיימים, אבל לא יכולים להוכיח את זה. יש משהו שבזכותו אנחנו פה. מהו? אנחנו לא יודעים.

אבל הדבר הכי משמעותי ומרגש את הנפש עד לשד קיומה זה המשך הודעת המדענים. "חוסר סימטריה בין חומר ואנטי חומר חייב להתקיים", הם כותבים, כמעט בדמעות, "אבל אנחנו לא יודעים מה שובר את הסימטריה".

נפלא. הדבר הנסתר שעומד מאחורי הקיום של הכול, חברות וחברים, הוא חוסר הסימטריה בין היש והאין, הכול והכלום. חוסר השוויון, המאבק, התנועה, הקרע, השבר. אלה העומדים בבסיס של הכול, לא ההרמוניה ולא ההגמוניה, לא האיזון ולא השקט. אם היה איזון לא היינו אנו. זו הבנה כמעט דתית, שהיש והאין שווים בכל חוץ מדבר אחד שאין לנו מושג מהו - וזה הדבר האמיתי.

כמה יפה ומורכב הכול. דברים מופיעים משום מקום, ואין הסבר למה הם בכלל קיימים.

ד. אם סיפור גרם השמיים גרם לי לחשוב על נתניהו, העניין עם החומר והאנטי חומר גרם לי לחשוב על כל הוויכוח הסוער סביב מרצ - האם היא ציונית או לא, ומהי בכלל הציונות נכון להיום, מה מגדיר אותה. ומאחר שחשבתי על חומר ואנטי חומר ועל ציונות לא יכולתי שלא להיזכר בוויכוח המונומנטלי בין אחד העם לברדיצ'בסקי. פעם למדו אותו בבתי הספר. פעם, כשידעו להתווכח.

הוויכוח נסוב סביב יחסי הציונות והיהדות. אחד העם האמין ב"רוח האומה", הוא ראה את היהדות כגורם תרבותי ורוחני המאחד את כל יהודי העולם תחת מין אתיקה יהודית מוסכמת. את היהדות, לדידו, יש לתקן כדי ליצור היררכיה חדשה, להחליף גורם מאחד בגורם מאחד. ברדיצ'בסקי ראה את הכל הפוך: לא רוח חיפש, אלא חומר, ובמיוחד את האנטי חומר. אין יהדות, אמר, יש יהודים - והם תמיד התווכחו ביניהם. אין נבואה, התנבא, יש רק נביאים ואת סערת הנפש שלהם. הוא לא חיפש את המאחד, הוא חיפש את המפריד - רק המפריד, אמר, מאחד בינינו. אלה הסתירות, זה הוויכוח, זו התנועה, ההתפתחות. לא צריך היררכיה ולא צריך הגמוניה.

בעיניי, כמו גם בעיניי המדענים במאיץ החלקיקים, ברדיצ'בסקי צדק. לא יודע אם הייתי מגדיר את עצמי כברדיצ'בסקיאני דווקא, אבל הבנאדם הבין משהו: בחיפוש אחר המאחד יש משהו דכאני, החיפוש אחר המפריד מאפשר יותר חופש, יותר יצירה.

ה. לא יודע אם ברדיצ'בסקי קשישא היה מתערב בוויכוח על מרצ ומה היה אומר, אבל כשאני לוקח את ההיגיון שלו ומרחיב אותו, נוח לי: אין ציונות, יש ציונים. למי אכפת אם היא מפלגה ציונית? עצם טבעה של מרצ כמפלגה המורכבת מציונים ולא ציונים היא אקט ציוני ותרומה לא פחותה לציונות - תהא אשר תהא - ממפלגות בהם כולם ציונים בדיוק באותה צורה והולכים בדיוק אחרי אותה הנהגה אל אותו המקום. אולי אפילו יותר.

מבחינתי, אם אתה מגדיר את עצמך ציוני - אתה ציוני. לא אני ולא אף אחד צריך שסמוטריץ' יגדיר את מידת הציונות שלו. יותר מזה, אני חושב שמעצם החיכוך איש מרצ נאלץ לשפשף ולדייק את הציונות שלו כל הזמן, הרבה יותר מהימני שחושב שהיא מובנת לו מאליה. אתה יכול לא להסכים עם אף סעיף של הציונות אליבא דמרצ, אבל היא נוכחת שם כל הזמן, ותמיד בתנועה, תמיד בחוסר סימטריה. היא לא פחות חיה משום ציונות של אף אחד אחר.

אני מוכרח להודות ששיקרתי כשאמרתי "למי אכפת" אם מפלגה מגדירה את עצמה כציונית. חשוב לי שמרצ תגדיר את עצמה ציונית כי האמת שכבר נמאס לי; גם על המילה הזו אני צריך עכשיו לוותר לימין שיגדיר אותה, יגדר אותה, ישתלט עליה ויקבע מי נכנס ומי נשאר בחוץ? לי אכפת מאוד, ואני אפילו לא יודע למה, בקושי להגדיר לעצמי בפרוטרוט את הציונות שלי אני מצליח. כל מה שאני יודע זה שאני ציוני. ולא סתם ציוני, ציוני גדול. את חיי הקדשתי לפרויקט הציוני - ולא כמנהיג או עסקן, אלא כאחרון החיילים הפשוטים.

והכל תחת הידיעה שכל זה לא קיים ולמרות זאת יכול להסתיים ברגע. יותר מסירות נפש מזה?