תוכנית עסקית לכל פועל

אם תסתכלו טוב, תראו שהכול מסביב מעודד אתכם לנסות יזמות ■ "ליידי גלובס", טור העורכת

ורד רמון ריבלין / צילום:רמי זרנגר
ורד רמון ריבלין / צילום:רמי זרנגר

1. נכנסתי לשיעור של חי בגלל האנרגיה המרוכזת שלו. אפילו לא יודעת להגדיר מה היה לו שם. מחול, יוגה, פילאטיס, הכול במין תערובת דינמית, שאחריה הרגשתי שנפתח לי חדר חדש בין הצלעות.

'אבל דבר אחד לא הבנתי', שאלתי אותו אחרי השיעור, 'למה אתה משנה תנועות כל-כך מהר? עוד לא התרגלתי לאחת, וכבר באה אחרת. בקושי מצליחה לעקוב'.

'אהה', הוא מחייך אליי. 'זה כדי שתשמרי על דריכות כל הזמן'.

אממ... דריכות, הבנתי.

וחשבתי כמה זה בדיוק מה שהעולם החדש מכריח אותנו, בטח בזירת העבודה: להיות כמו חץ שנדרך על קשת. תמו הימים שבהם תפסת ג'וב ונמנמת בשגרה מנחמת, מוכרת וצפויה. כי מה שעכשיו פה, תכף כבר לא.

קיראו עוד ב"גלובס"


עד שסוף סוף החיים התחילו להתפרמט, צריך לפרום ולהתחיל מהתחלה. תחשבו איזו בעיטה חוטפת הביוגרפיה שלנו. זה שלב שמפורז מהתוכנייה שקיבלנו בתחילת הדרך. הפסקנו לחיות עם סימני קריאה.

2. לא הבנתי למה היא מתעקשת להיפגש איתי. אמרו לי שהיא מחפשת עבודה. נו, אז? איך אני נכנסת לתמונה? אבל בסוף ישבתי איתה, הקשבתי לה ארוכות. ונדהמתי. כבר שנה וחצי היא לא מוצאת עבודה. שנה וחצי!

היא שלחה כל-כך הרבה קורות-חיים, הלכה לראיונות מתישים, התכוננה למכרזים, עברה דינמיקות קבוצתיות למכביר, אבל לא הצליחה להביא את הנעיצה.

על כל משרה גילתה לצדה כמות אדירה של קופצים. והראיונות הפכו מוזרים מאי-פעם. בחברת אינטרנט גדולה כל מה שעניין אותם זה לאילו חוגים הלכה כשהייתה ילדה.

היא התחילה להיבהל ממש כשהחודשים החלו להיערם והפרנסה נראתה רחוקה מאי-פעם. הלחץ הלך וסגר עליה, האופק הכלכלי כבר נראה מאיים וקדורני.

3. ההצפה במחפשי עבודה מערערת גם את הצד השני במשוואה. ידידה שלי מכהנת בתפקיד בכיר באחת ממעצמות האינטרנט. 'איך את?', אני שואלת אותה אחרי הריצה של שבת בבוקר. 'אחלה', היא עונה, 'מגייסת'.

'מה? הילדה עוד קטנה, לא?'.

'מגייסת לתפקיד מתחתיי', היא עונה, ונראה שזה הדבר היחיד שמעסיק אותה עכשיו. 'פרסמנו משרה וקיבלנו מאות פניות, כולם סופר מוכשרים, עם תואר שני, וממש קשה לקבל החלטה ולבחור'.

'ומה את מגלה בתהליך?', אני בודקת.

'שנשים כל-כך שונות מגברים בחיפוש עבודה. גבר, גם כשהנתונים שלו חלשים, חושב שהוא יכול להשיג משרה בכירה. נשים, אפילו כשיש להן ניסיון ומיומנויות מצוינות - לא יודעות לדרוש, הן לא חושבות שמגיע להן'.

4. מחפשי עבודה נקלעים למצב די פגיע, בדרך הם גם קצת מחפשים את עצמם. הם עוברים תהליך, בוחנים מחדש את החיים, את מי שהפכו להיות. שאלות שנדחקו עם השנים, או שמעולם לא נשאלו, מזדקרות פתאום: מה הייעוד שלי? אני עדיין נהנה? אני עושה את הדבר הנכון?

כשאתה עובר את המסע דברים מתחילים לצוף, גם תשובות. פתאום אתה עשוי לגלות שהפסגה שסימנת, ושגייסת לקראתה את כל האנרגיה, היא לא בהכרח המקום שנכון לך.

לפעמים צריך לעצור. ואם לא עצרת מיוזמתך, מישהו מבחוץ יכול להביא לך את הכאפה ולדאוג שתעצור. הפכו לך את הקרקע שאתה יושב עליה? זה אולי הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך.

5. זירת העבודה עוברת שבר טקטוני. פעם התמסרת לתפקיד האחד שלך. אם היית איש שוק הון, נשארת שם כל החיים. היום? הקפיצות נועזות. תחומי העיסוק הופכים פלואידים, מה שאומר תנועה גדולה מתחום לתחום. אתה יכול להתחיל כאנליסט ובתוך כמה שנים להחליט שבעצם אתה רוצה לגעת בנפש ולהפוך למטפל בודהיסטי. בנקאית יכולה להפוך למעצבת פנים ועורכת דין לסטארט-אפיסטית. אנחנו פוגשים כל-כך הרבה טרנספורמציות.

6. ומה עלה בגורלה של מחפשת העבודה מתחילת סיפורנו? היא שאלה את עצמה: איך ייראה יום מוצלח שלה בעבודה? פתאום, כשדמיינה את זה, היא הבינה שהיא בכלל לא רוצה לצאת לעבודה. היא רוצה להזמין אליה הביתה, לארח אנשים, להעביר סדנאות. מהמקום הזה הרעיונות התחילו לעוף.

אחרי שעמדה מול קהלים גדולים פתאום מצאה שהיא נהנית לחזור לבמה, אבל הפעם מול קהלים קטנים בסדנאות אינטימיות שפיתחה. היא החליטה להפוך את הוורבאליות המעולה שלה למקור פרנסה. קודם, לפני המשבר, אפילו לא חשבה על זה כאופציה. היא הייתה מקובעת סביב העולמות שהכירה.

וזה אולי לקח לא רע. במקום למרר בבכי על ימיך האוזלים, קח את האלמנט החזק שלך ותעשה משהו, שפוטר אותך מהתלות ברצונם הטוב של מעסיקים. לפעמים אתה מתפקע מרוב כישרון שבתפקיד הנוכחי שלך אין על מי להרעיף אותו.

דווקא המציאות המשבשת שהיא נהדפה אליה הכריחה אותה לגלות מה היא באמת אוהבת. היא הפכה להיות יזמית.

7. והיא רק חלק מזרם גדל והולך של אנשים שהם אמני פיצוח הצופן. הם לוקחים את הרעיונות והרגשות שלהם, ומקדדים אותם לתפקיד שיוצר משהו חדש בעולם, משהו שאחרים צריכים, והם יודעים לתת.

דור חדש של יזמיות חותכות את חבל הטבור, מתנתקות מעולם השכירים, ומנופפות לשלום לבוס שהן לא צריכות מעליהן. הן משנות את המציאות, מעדכנות את התוכנה. הן לא חייבות לפתח אפליקציה מהפכנית במובייל, אבל יודעות להתחבר למי שכן. הן מצליחות לברוא לעצמן תפקיד שלא היה קיים קודם, תופרות אותו לפי מידה, המידה שלהן, והוא רשום על שמן בטאבו. חסם הכניסה לזירה הולך ויורד, הכלים הדיגיטליים זמינים לכולם. הכלכלה מתעצבת מחדש: סמארטפון בכל כיס, תוכנית עסקית לכל פועל.

אם תסתכלו טוב, תראו שהכול מסביב מעודד אתכם להביא את מה שאתם. יותר ויותר אנשים היום יכולים לנסות יזמות, להשיג צרכנים לסחורה שהם יודעים לייצר, למדוד על עצמם כמה דברים, ולבדוק מה עובד. ברור שבלי יצירתיות זה לא ילך, תצטרך לצאת מעורך כדי לעניין את האחר, לא נעים לגלות שהעולם מפהק מול הרעיון שלך.

לפני כשנה הייתי באוניברסיטת סינגולריטי בעמק הסיליקון, והמסר היה חד: אם אתה בעניין של להשפיע על פחות ממיליונים, אל תטרח להטריד אותנו בזה.

המפרט הטכני של החיים משתנה בקצבים לא אנושיים. לחלקנו יש קשיי נשימה בעולם שבו סוג החמצן הוחלף. מהר לכם מדי? זה רק ילך ויתגבר. אבל אין טעם להתעצב. כלומר, כן להתעצב, אבל מחדש. ארץ הפלאות הדיגיטלית פורשת את זרועותיה מולך. מי בא לאמא, היא קוראת. אז מה, לא נבוא?

vered-r@globes.co.il