"כואב לי שאמן כמו יאיר גרבוז פוסל אנשים מאמינים"

הוא מעסיק 15 אסיסטנטים, מיוצג ע"י 25 גלריות בעולם, ושמו מקושר לאמנים בולטים כמו אלטון ג'ון, וופי גולדברג וג'ון בון ג'ובי, שהזמינו ממנו ציורי פורטרט ■ ועדיין, יגאל עוזרי נאלץ להתמודד עם חשדנות וביקורת על אסתטיקה מוגזמת ■ ראיון 'ליידי גלובס'

יגאל עוזרי / צילום: אריק סולטן
יגאל עוזרי / צילום: אריק סולטן

"הוא כמו זיקית! בגלל זה אני אוהב אותו. אי אפשר לקטלג אותו", אומר לי פרופ' וויין יאקס מקולורדו על האמן יגאל עוזרי. יאקס, מומחה בעל שם עולמי למומים בכלי דם, מחזיק בבעלותו כ-200 ציורים של האמן ("כבר הפסקתי לספור"), ועוד ידו נטויה. בפתיחת התערוכה החדשה של עוזרי, בגלריה זימאק בתל אביב, הוא רכש עוד שתי עבודות חדשות. "הוא אובססיבי", אומר עליו עוזרי. "יש לו ציורים מכל השלבים של היצירה שלי, מאז שהייתי סטודנט". יאקס הוא חלומו של כל אמן. אספן עומק בעל תשוקה בלתי נלאית, שכסף אינו מהווה עבורו מעצור. וצריך לא מעט כסף כדי לרכוש היום יצירות של יגאל עוזרי.

עוזרי, 59, עזב את הארץ בשנת 1991 כאמן צעיר ומבטיח, אך עני. למרות שלא למד אמנות בצורה מסודרת, הוא היה מעורה בסצנה של שנות ה-80, והציג במסגרת קבוצת ממד וקבוצת רגע. הוא צייר בסגנון האופייני לדורו - בעיקר מופשט, קצת ריאליזם סכמטי, אבל ממש לא בלט ביכולות הציור שלו. במשך 12 שנה בניו-יורק נאבק בעוני גדול, ונעזר בחברים. המהפך חל ב-2002, כשעבר לסטודיו גדול בעזרתו של חבר, והחל לצייר ציורים ריאליסטיים. היום הוא מעסיק 15 אסיסטנטים, מיוצג על ידי 25 גלריות ברחבי העולם, ושמו מקושר עם מפורסמים כמו אלטון ג'ון, וופי גולדברג וג'ון בון ג'ובי, שהזמינו ממנו ציורי פורטרט.

עוזר מוכר כיום כאמן פוטו-ריאליסטי, מונח המתייחס לציורים בעלי חזות צילומית. זהו ז'אנר אמנותי שנולד לפני כ-50 שנה בארה"ב, במקביל לפופ ארט, ואולי כתגובת נגד למופשט האימפרסיוניסטי - סגנון שהיה מבוסס על רגש וספונטניות. מי שהגדיר את הז'אנר החדש היה הגלריסט הניו-יורקי לואיס מייזל. ב-1969 הוא הציג תערוכה קטנה של אמנים ריאליסטים המציירים מתוך צילומים, כינה אותם פוטו-ריאליסטים, ומאז דבק בהם השם. מייזל נשאר עד היום המיסיונר הגדול ביותר של הז'אנר. הגלריה שלו הפכה לחוד החנית של פוטו-ריאליזם, והוא אף פרסם ארבעה ספרים עבי כרס, שהאחרון שבהם, 'פוטו-ריאליזם בעידן הדיגיטלי', מכיל עבודות של כ-50 אמנים בולטים. ציור של עוזרי מעטר את כריכת הספר.

אתה מחשיב את עצמך אמן מצליח?

"כן, אני חושב שאני אמן מצליח. בתחום שלי, אני הכי טוב שיש. אני אמן ישראלי-אמריקאי באמצע החיים, מוכר עבודות ב-50-300 אלף דולר, ואני חושב שזו הצלחה גדולה מבחינה מסחרית, למרות שאני לא האמן הכי מפורסם והנישה שלי קטנה מאוד בעולם האמנות.

"הכוח שלי הוא לחדור לדור הבא של האספנים, ולראות אנשים צעירים מתפעלים מהעבודה שלי. את יודעת שכשעבודות שלי מוצגות בירידי אמנות בעולם מאות אנשים עומדים בתור כדי לראות אותן? הסיבה היא שאני מחזיר את האינטימיות שנעלמה מהאמנות. כל האמנים מדברים על פוליטיקה, על רעש, על סקס. העבודה שלי היא רומנטית פשוטה. אני לא מפחד לצייר יופי".

יגידו המבקרים, שזאת בדיוק הבעיה. האמנות העכשווית השלטת כיום אמנם לא נהירה ולא מובנת לרוב האנשים, שעדיין מזהים אמנות עם יופי, אבל זה בגלל שהיא עמוקה יותר ומבוססת על רעיונות שדורשים תיווך והנגשה. והנה מגיע עוזרי, ומציג נשים יפות בציור ברמה גבוהה שמעורר התפעלות, גם בגלל שקשה להאמין שזה לא צילום, ומתפלא למה אנשים עומדים בתור כדי לראות את היצירות שלו. אנשים פשוט התגעגעו ליופי. "אז מה רע בזה?", הוא שואל אותי.

זה לא חדשני. והמבקרים יגידו שזה לא חוכמה לעשות יפה, כמו שאמר רפי לביא.

"העבודות של רפי לביא הן הכי דקורטיביות שיש. היום זה נראה כמו שטיח בשוק הכרמל. פעם הוא תקף אותי, ואמר שאני בסך הכול אמן מסחרי מצוין שמוכר ציורים. אז עניתי על זה שההבדל ביני לבינו זה שהוא מוכר ב-3,000 דולר ואני מוכר ב-100 אלף דולר, אבל שנינו מסחריים באותה מידה".

סוניה צילום שמן על בד / צילום: אריק סולטן
 סוניה צילום שמן על בד / צילום: אריק סולטן

לא מבין את החשדנות

בעוד שהאמריקאים אימצו בחום את עוזרי, בארץ עדיין מתייחסים אליו בחשדנות, אולי בעקבות המטמורפוזה שחלה ביצירתו. קשה לרבים לקבל את העובדה שהוא הצליח להגיע לרמת ציור כה גבוהה. הוא סיפר שעמד נדהם אל מול ציור מפורסם של ולסקז במוזיאון הפראדו במדריד, והבין שהוא לא יכול לקרוא לעצמו צייר, כי הוא לא יודע לצייר פורטרט. בציור הפיגורטיבי שלו, בתחילת המילניום, היו דמויות בלי ראש וציורים של חלונות ויונים. ובאמת הכי קל לא להאמין, מה גם שיש היום טכניקה פשוטה מאוד לבלף, באמצעות הדפסת הצילום ישירות על הבד (ז'יקלה), וציור על גבי הצילום. "אני יודע שהרבה אמנים מציירים על ז'יקלה והאמת, לא אכפת לי, העיקר התוצאה". האמת שגם לי לא אכפת, בתנאי שהאמן מצהיר על כך והמחיר בהתאם, כי ציור על הדפס, למרות שגם עבורו נדרשת מיומנות, אינה דומה לציור על בד לבן. בכל אופן, עוזרי השקיע מאמצים רבים במהלך הראיון כדי לשכנע אותי שהוא אינו מצייר על הצילום עצמו.

"אני לימדתי את עצמי! קודם כל, תמיד רשמתי. אותו קו מאפיין אותי מאז ועד היום. אבל אני לימדתי את עצמי על ידי העתקה של כל מיני ציורים קלאסיים שיש אצלי בבית. בואי ואשאל אותך שאלה קשה: למה החשדנות שקיימת כלפיי לא קיימת כלפי אביגדור אריכא, שהיה בהתחלה צייר מופשט ונהיה ריאליסטי? אני לא מבין את החשדנות שיש כאן. זאת חברה שקשה למצוא בה פרגון, הכול קשה כאן.

"אני כל הזמן שומע השוואות מחברים אמנים בארץ, שאומרים לי 'תראה איפה אתה ואיפה אנחנו, אין לנו כסף לגמור את החודש'. הם רק לא מבינים שזאת עבודה קשה. שאני לוקח אסיסטנטים מבית הספר הכי גבוה לציור פיגורטיבי, ומלמד אותם לעבוד עם מכחול קטן. אנחנו עובדים על כמה עבודות במקביל, ואז במקום לעבוד לבד שמונה חודשים על ציור, אנחנו גומרים אותו בחודש, ובמקביל עובדים על עוד עבודות, וכך, במכה אחת, אנחנו גומרים 20 עבודות. אנחנו עושים בחודש מה שאחרים עושים בשנתיים.

"אומרים שאני עושה יותר מדי עבודות, אבל גרהרד ריכטר מוכר בחודש ביותר כסף ממה שאני עושה כל החיים. אז יש אבסורד בעולם האמנות. יש אמנים שמותר להם לעשות דברים שלאחרים אסור. אנשים תמיד שואלים אותי למה אתה מצייר, ולא רק מצלם. גם את שואלת שאלות שהן כאילו מכשילות, אבל היום יש הרבה ציירים מדהימים שמציירים ריאליזם. ההיפר-ריאליזם היום מתייחס לצילום ולמהפכה הדיגיטלית, ולא בורח מזה. יש סגנונות שונים: אחד מוחק, אחד מחסיר, אחד מכסה. זה מטומטם להגיד משפטים כמו 'מה, אתה מצייר מצילום? זה לא חוכמה'. זה כן חוכמה! וזה גם לא קרה ביום אחד. זה היה תהליך ארוך.

"אני מסתכל על האסיסטנטים שלי, כולם אמנים טובים, אבל האנרגיה שלהם קפואה ולא מעניינת. כשאני מגיע עם האנרגיה שלי לציור, הכול מתעורר לחיים. אני לא מסתיר את האסיסטנטים שלי, השמות שלהם כתובים בקטלוג, אבל אני תמיד עושה את הפנים ואת השערות. זאת המומחיות שלי, וגם האמנים הקלאסיים הגדולים ביותר, אולי מלבד דירר, לא הצליחו להגיע לשיער כמו שאני מייצר. אין לי מתחרים בציור מהסוג שלי".

מהסוג הפוטו-ריאליסטי.

"אני בכלל לא חושב שאני צייר פוטו-ריאליסטי, אבל חייבים להכניס אותך למגירה. אין ברירה. הציורים שלי בכלל לא נראים כמו צילום. הרבה פעמים אנשים לא מבינים מה זה. יש מסתוריות לא מובנת. הציור האקדמי באמריקה שונא אותי! הם אומרים לי 'תביא את המודל כאן לסטודיו, ותצייר אותה'. אבל זה ציור ארכאי בעיניי. אין לו מקום היום, כי הוא לא מחדש שום דבר. הציירים האקדמיים של היום הם לא ברמה של המאסטרים של פעם, ואין בהם שום ייחוד. כולם מציירים אותו דבר. מה מעניין היום לצייר לימונים, תסלחי לי! לימונים זה הנושא שמעניין את העולם?.

"הפורטרט זה פסגת האמנות. לוקח הרבה זמן עד שצייר יכול להוציא פורטרט שהוא שונה, שהוא מוסיף למה שכבר נעשה. לא מספיק להעתיק. בציור שלי יש רגש. זה מתחיל מהדמויות שאני בוחר, טיפוסים של העולם החדש. זה מתחיל מהפיזיונומיה. אני מחפש פנים שיש בהן מסתורין, תחכום שלא קשור למקום או לזמן".

אתה יכול לצייר פורטרט כזה ללא צילום?

"לא, כי אני לא יכול לראות מודל חי באותה רמת איכות שאני מקבל מהמצלמה שאני עובד איתה. צ'אק קלוז (אמן אמריקאי מפורסם שהיה מבין הפוטו-ריאליסטים הראשונים) ביקש לבוא אליי לסטודיו לראות את היכולות הטכניות שלי. הוא אחד מבעלי היכולות הטכניות הגדולות שהיו אי פעם. הוא חוקר צילום, ועניין אותו להבין מה קורה בעבודות שלי שעושה אותן אחרות".

אז אתה מתחיל מבד לבן?

"בטח, את יכולה לבוא אליי לסטודיו, לשבת שם חודש, ולראות את תהליך העבודה. אני והאסיסטנט שלי עושים את הרישום הראשוני באמצעות הקרנה של הצילום על הבד הלבן. הנקודה שאת מנסה לחתור אליה מטרידה הרבה אנשים, כאילו יש פה בלוף. אז אני מביא אותם לסטודיו, והפנטזיה שלהם שאולי זה מוקרן או אולי אני מצייר על גבי הדפס נעלמת".

גם ורמיר עשה את זה

השאלה הראשונה שעולה מול הז'אנר הזה היא לגבי האמירה האישית של האמן בציור שהוא העתק של המציאות. שאלה נוספת היא הרלוונטיות של הז'אנר בעידן הדיגיטלי. עוזרי מתעקש שהוא לא מעתיק את המציאות, ומאפשר הצצה אל תוך תהליך העבודה שלו.

"לפעמים לוקח חודשים עד שאני מתחיל את הציור עצמו. אני קודם כל לומד להכיר את המודליסטיות שלי. אני מתחבר איתן, ועם כולן יש לי סוג של קשר. התהליך מתחיל בווידיאו של שעתיים בערך, שממנו אני מוציא 'רגעים קפואים' - תמונות סטילס מתוך הסרט. את התמונות אני יכול לשנות במחשב, עד שיש לי את הפריים שממנו אכין ציור, ולפעמים הפריים הסופי הוא אחר לגמרי מהמקור. אני קורא לזה 'מחיקת צילום'.

"אני כמו במאי, כמו מנצח על תזמורת - כך אני עובד, כמו מפיק. אני עובד מצוין עם מחשב. לא יודע להדליק אותו, אבל יודע להסביר לאסיסטנט שלי מה אני רוצה. השלב הבא זה להקרין את הפריים על הבד. גם ורמיר עשה קמרה אובסקורה. זו לא פעולה שאני המצאתי. את הצילום המודפס אנחנו חותכים לחלקים, עוברים קטע קטע ומציירים לפי החלק המצולם. אני עובד עם מצלמות באיכות מדהימה, ובגלל זה יש רמת פירוט כזאת. מי הגיע לרמה כזאת של ריאליזם בגוון עור, באיכות שיער? תבדקי! גרהרד ריכטר, כמובן, אבל את יודעת שהוא ראה עבודות שלי והשתגע? הוא קרא לי צייר מטורף.

"למה ההצלחה שלי היום גדולה? בגלל שיש לי הבנה עמוקה בציור מופשט, והציורים שלי היום הם שילוב של ריאליזם ומופשט ביחד. זה מה שמבדל ביני לבין כל שאר האמנים".

יש משהו בדבריו. הציירים הגדולים של הז'אנר מציירים את כל חלקי הציור באותה חדות, ואילו עוזרי יוצר הפרדה ברורה בין הדמות והרקע, כאשר הרקע, שלרוב גם מטושטש בצילום, הופך למעשה לחלק מופשט של הציור. הניגוד הזה מבליט את רמת החדות והדיוק של הדמות.

מה נדרש היום בשביל להיות אמן מצליח, מה הביא אותך למקום שאתה נמצא בו?

"זו עבודה קשה של שנים. כשהגעתי לניו-יורק הייתי צריך להתחיל הכול מההתחלה. אשתי עבדה בחנות נעליים, ואני עבדתי במסעדה והכנתי המבורגרים. הבת שלי כבר נולדה, וחיינו על תקציב של 20 דולר ליום. גרנו כמעט חינם במשך שמונה שנים בחדר קטן במלון דירות שנוהל על ידי ישראלי, תמורת ציורים. והיו עוד אנשים שעזרו לי בדרך, ולא אשכח אותם לעולם. התמזל מזלי, ואנשים שהבינו את הכישרון שלי תמכו בי. כדי להצליח צריך גם מזל. דלתות נפתחות הרבה פעמים, אבל צריך לדעת לזהות מתי דלת נפתחת ולעבור בה לדלת הבאה. זה עוד מפתח להצלחה.

"חוץ מזה, צריך כישרון וגם כישורים חברתיים, צריך לדעת איך לתקשר עם אנשים. תקשורת זה דבר נורא חשוב. אני למדתי בגיל צעיר שאני צריך לעשות משהו שונה ממה שראיתי סביב בארץ. אני צריך להתבלט".

בזה הוא אלוף. עוזרי הוא טיפוס כריזמטי שאי אפשר לעמוד בפניו. הוא גם מטפח פרסונה קצת אקסצנטרית. יש לו סגנון לבוש ייחודי, שמשלב אביזרי אופנה בולטים כמו משקפיים, שלייקס, נעליים וצעיפים. שיערו ארוך ומתולתל, והוא נראה קצת כמו מדען משוגע או פרופסור מפוזר. בניגוד לאמנים נחבאים אל הכלים, עוזרי אוהב את אור הזרקורים ודואג ששמו יהיה מקושר עם אנשים מפורסמים. כולם רוצים ממנו פורטרטים. "זה כל כך מרגש אותי שאנשים בלי זיקה לאמנות באים אליי. זה לא רק בגלל שאני עושה ציורים יפים. זה בגלל שהאנרגיה שלי מנצחת. אגב, לאחרונה למדתי שאני יכול לצייר גם גברים".

יגאל עוזרי / צילום: רויטרס
 יגאל עוזרי / צילום: רויטרס

אני מכריע את האויבים שלי

כשאני מנסה לזקק עם עוזרי את הייחוד שלו, הוא משיב "תמיד אומרים שאני לא רק אמן, אלא גם ביזנסמן מדהים ואיש תקשורת. אני קומוניקטיבי ואני מפרגן לאנשים. את צריכה לפרגן, ואת צריכה לתת כדי לקבל. אמא שלי מתה בגיל 60, והיא תמיד אמרה לי 'ואהבת לרעך כמוך'. ממנה לקחתי את התובנה שאם תוכל לאהוב אחרים כמו שאתה אוהב את עצמך, לתת לאחרים את מה שאתה נותן לעצמך, אז תצליח בחיים. זה הכול.

"תמיד פרגנתי לאמנים אחרים, גם כשלי לא היה, וזה לא ייאמן איך תמיד אני מוקף באנשים שהולכים איתי לכל מקום. לתערוכה האחרונה שלי במוזיאון תל אביב, ב-2005, הגיעו מחו"ל 150 איש. אני מרגיש שבגלל שאני נותן כבוד לאנשים, הם נותנים לי כבוד. הם מעריצים שלי, יד לוחצת יד. אני עוזר לאספנים שלי גם בתליית תמונות בבתים שלהם".

השם שלך תמיד מלווה באזכורי סלבריטאים.

"הם באים לבד. חבר מביא חבר".

ובכל זאת, למרות סממני ההצלחה, יש דיסוננס בין הצהרותיו לגבי הכסף הרב שהוא עושה, לבין העובדה שהוא לא מיוצג באף אחת מהגלריות החשובות בניו-יורק. "אני מיוצג על ידי הגלריה המצוינת של לו מייזל. חוץ מזה, כסף זה לא הכול. הוא ייכנס להיסטוריה בתור מי שיצר זרם חדש, ולכן מגיע לו כבוד. ובואי אגיד לך עוד משהו על כסף. הרבה פעמים שואלים אותי למה העבודות שלי לא יותר יקרות. אבל זה לא משנה את העובדה שאני הצייר הכי חשוב בתחום שלי. הכי חשוב! חוץ מזה, אני לא רוצה לוותר על החופש שלי, וכשאתה מתחבר לגלריות הגדולות אתה הופך לעבד שלהן. אני גם אוהב למכור בעצמי. אני אוהב את כל השלבים - מהיצירה ועד למכירה. אני גם מעצב את הקטלוגים שלי. בשבילי זה כל החיים".

סקירה של מחירי העבודות של עוזרי בשוק האמנות מעלה פער בין המחירים שהוא מציין לבין המחירים בתוצאות המכירות הפומביות. רוב העבודות נמכרו בבית המכירות תירוש בארץ בטווח של 8,000-12,000 דולר. יחד עם זאת היו שתי מכירות בחו"ל שעברו את ה-50 אלף דולר, למרות הערכות נמוכות בהרבה.

"את יודעת למה? כי יש אנשים שאוהבים את העבודות שלי, ומוכנים לשלם הרבה. אני לא נמכר בשום גלריה או יריד בפחות מ-40 אלף דולר. אבל את יודעת למה אין הרבה עבודות במכירות פומביות? כי אנשים לא מוכרים. הם אוהבים את הציורים שלי.

"יבואו האויבים הגדולים ביותר שלי, ואני מכריע אותם. אני הופך אותם לחברים. אולי גם זה סוד ההצלחה שלי. ברגע שהאמנות שלי יוצרת עניין, גם אם מישהו רוצה להרביץ לגלריסט כי הוא לא חושב שזה ציור - אני ניצחתי, כי זה לא משאיר אותך אדישה".

אתה חי ועובד בארה"ב כבר שנים, אבל עדיין מגדיר את עצמך כאמן ישראלי.

"אני דור שמיני בארץ. לנו יש בית בשייח ג'ראח שמוחזק על ידי הערבים, את מאמינה? אני אמן ישראלי, כי כאן נולדתי וכאן השורשים שלי. אבל מאוד כואב לי מה שקורה כאן, שאמן כמו יאיר גרבוז, שהציור שלו מתחנף לאליטה הישראלית, פוסל אנשים מאמינים".

האם יש הצדקה לכנות את יגאל עוזרי זיקית, ולומר שאי אפשר לקטלג אותו? אם מתייחסים לעבודתו ב-15 השנים האחרונות ניתן לראות בעיקר יציבות גדולה בסגנון הפוטו-ריאליסטי, ולמרות שהוא, כביכול, מתנגד לקטלוג, הוא מרגיש נוח מאוד על כריכת הספר עב הכרס המוקדש לז'אנר. כפי הנראה, כל עוד ירכשו האספנים את עבודותיו, לא יחליף את עורו.