טראמפ באסיה: מי רוצה מטרייה אמריקאית?

הכמיהה אל אסיה בערה בארה"ב עוד מתחילת המאה ה-19

טראמפ וראש ממשלת יפן אבה / צילום: רויטרס
טראמפ וראש ממשלת יפן אבה / צילום: רויטרס

ההיסטוריה של ארה"ב היא במידה רבה סיפור משיכתה אל "המערב". המרכאות כפולות, מפני שהגדרת המערב לא חדלה להשתנות. המערב היה מלכתחילה די קרוב אל המזרח. לא היה צורך אלא לחצות את נהר המיסיסיפי כדי להיות בו.

עוד לפני שמלאו לה 30, ארה"ב הכפילה את שטחה מערבה בעסקה מפולפלת עם צרפת (יותר משני מיליארד דונם תמורת 15 מיליון דולר). עוד לפני שמלאו לה 75 היא שלטה בכל מרחב היבשה שבין ניו-יורק ללוס אנג'לס.

בשנה ה-125 לקיומה, ארה"ב סיפחה את הממלכה העצמאית של איי הוואי, שלושה אזורי זמן מערבה מן היבשת האמריקאית. הונולולו חדלה להיות בירתה של ממלכה אקזוטית (שארה"ב דווקא הכירה רשמית בעצמאותה, עד שחדלה להכיר), והפכה לכן השילוח של צי המלחמה האמריקאי באוקיאנוס השקט.

כמעט לפני 120 שנה, נשיא אמריקאי שכוח למדי, ויליאם מקינלי, הכניס את ארה"ב למלחמת התפשטות נגד האימפריה הספרדית השוקעת. עניין אחד היה לסלק את ספרד מקובה ומפוארטו ריקו הסמוכות. אבל כיבוש הפיליפינים הפך את ארה"ב לאימפריה קולוניאלית. מרק טוויין כתב אז, כי הרפובליקה האמריקאית מתה ביום שבו נולדה "האימפריה האמריקאית". הוא הגזים, אבל ארה"ב אמנם השתנתה ללא הכר. היא הפכה למעצמה גלובלית.

המשוואה בעינה עומדת

קיראו עוד ב"גלובס"


בימים האלה מתפרסמת בארה"ב ביוגרפיה של מקינלי, "הנשיא הבלתי ידוע ביותר שעליו צריך לדעת". הוא התחיל את מה שקראו לימים "המאה האמריקאית". זינוקה אל המעמד של מעצמת-על, כמעט חצי מאה אחר כך, היה תוצאה ישירה של התערבותה בענייני אסיה.

בשנות ה-30 של המאה ה-20, ארה"ב לא הייתה מוכנה להניח למעצמה אסיאנית דינאמית ותוקפנית למלא תפקיד שלטני (-דומיננטי) בסביבתה המיידית. המסורבת הייתה יפן, והתוצאה הייתה מלחמה כללית באוקיאנוס השקט ובמזרח אסיה.

בשנה הבאה ימלאו 120 שנה למלחמה שהכניסה את ארה"ב לאסיה, ומעניין לעמוד על המידה שבה הפקטורים השתנו, אבל המשוואה כמעט עומדת בעינה: מעצמה אזורית דינמית ותוקפנית תובעת לעצמה תפקיד שלטני במזרח אסיה, ורוצה לשים קץ לנוכחותה של ארה"ב.

שמה, כמובן, סין. ההשוואה, אין צריך לומר, היא חלקית ולא מדויקת. יפן של 1940 לא הייתה בעלת הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. סין גם אינה מנהלת מלחמות, ואינה מוחקת ארצות מן המפה. אבל כאז כן היום מתחוללת התנגשות חזיתית של רצונות, של אינטרסים ושל תחושות ייעוד.

סין מנסה לכונן הגמוניה באסיה, באמצעים צבאיים וכלכליים. היא מנסה להרחיב את ריבונותה על פני כל מרחב המים שבין סין ליפן, ובין סין לפיליפינים ולווייטנאם. הים שייך לה, האוויר שייך לה, האוצרות שמתחת למים שייכים לה - והיא מתכוונת להחיל את רצוה בכוח האיום, או בכוח הכוח. רק נושאות מטוסים אמריקאיות מפרידות בינה לבין ייעודה הגלוי.

רק לא רב-צדדי

דונלד טראמפ הגיע הבוקר למזרח אסיה למסעו הבינלאומי הארוך ביותר לפי שעה, 12 יום, שבמרוצתם מזומנות לו בין השאר פגישות עם מנהיגי סין ויפן. הוא יתארח בפיליפינים ובווייטנאם, ויסור אל קו החזית בין דרום קוריאה לצפונה. הוא יישא נאום פרוגרמטי בדאנאנג, עיר הנמל הווייטנאמית, ששמה נהג להעביר צמרמורת בגוום של אמריקאים.

לא לגמרי ברור איזו אסטרטגיה נשיא ארה"ב משווה לעיניו. קודמו, ברק אובמה, דיבר על הצורך להעתיק את כובד המשקל של מדיניות ארה"ב מאירופה לאסיה, כדי להציב משקל נגד לסין. קצת קשה להגיד שהוא נחל הצלחה מסחררת, אם מפני שאירופה והמזרח התיכון סירבו לסגת אל מאחורי הקלעים, ואם מפני שארה"ב לא הצליחה לעצב אסטרטגיה משכנעת.

אובמה קיווה לכונן שותפות בין שני עברי האוקיאנוס השקט לא רק על יסוד נוכחות צבאית, חשובה מאוד כשלעצמה, אלא גם על יסוד מסחר חופשי. הוא נשא ונתן על הסכם סחר רב-צדדי עם 12 ארצות השוכנות לחוף האוקיאנוס השקט, בהן ארבע אסיאניות. טראמפ קרע לגזרים את ההסכם כמעט תיכף להשבעתו. בעיניו זה היה עוד הסכם סחר, שהעניק יתרונות לא הגונים לזרים על חשבון העובד האמריקאי.

המסר, שטראמפ שיגר למזרח אסיה, היה של חוסר עניין ברב-צדדיות. המסר נקלט. ארצות שנטו להסתופף תחת מטרייה אמריקאית מתחילות להתאים את עצמן למה שיודעי ח"ן מכנים לפעמים, בלטינית מדוברת, "פאקס סיניקה", זאת אומרת "שלום סיני", או סדר בינלאומי שהבכורה בו תהיה שמורה לבייג'ין.

ממי מתפעל טראמפ

קשה לדעת מה יהיו תוצאות משבר צפון קוריאה. הוא קירב מאוד את יפן אל ארה"ב. המשבר כמובן גם השפיע על דרום קוריאה, שבהנהגת הנשיא עמדה לשנות כיוון, ולחפש נתיב של פיוס עם צפון קוריאה. אבל הוא מיהר לגלות שקשה להתפייס עם משטר, המשלח טילים בליסטיים לכל עבר.

צפון קוריאה מעמידה הן את ארה"ב והן את סין במבחן של בגרות ושל אחריות. לא ברור מי מהן תיטיב לעמוד בו.

יש עוד עניין אחד, שבו ארה"ב חוזרת ונבחנת במרוצת השנים. כל קודמיו של טראמפ, לפחות מאז אמצע שנות ה-70, כללו זכויות אדם בדיפלומטיה שלהם. טראמפ יוצא מגדרו להודיע, כי הוא אינו מתכוון להטיף לזרים איך לנהל את ארצותיהם.

לא זו בלבד שהנשיא אינו מעלה מס שפתיים, אלא שהוא מדבר בשבח מנהיגים המפירים זכויות אדם, כמו למשל נשיא הפיליפינים דוטרטה, המעודד את כוחות הביטחון שלו להוציא להורג עברייני סמים בלי משפט. טראמפ התפעל לאחרונה בפומבי ממעמד ההכתרה של נשיא סין שי ג'ינפינג בוועידת המפלגה הקומוניסטית, ותיאר אותו "מלך".

את מנהיג מלזיה, הנחקר על שחיתות מסיבית, טראמפ תיאר כ"ראש הממשלה החביב ביותר עליי". שורה של שליטים במזרח אסיה משתמשים בשיטות טראמפ, כדי להבאיש את ריח העיתונות החופשית בארצותיהם (בהשפעתו הישירה הם מצמידים את התווית fake news לכל ביקורת על מעשיהם).

מה רצה ג'פרסון

מן ההתנהגות האמריקאית מבצבצת פרגמטיות. התערבותה של ארה"ב ב"ענייניהן הפנימיים" של ארצות לא חיבבה אותה על ממשלותיהן, וברוב המקרים לא הניבה את התוצאות המקוות.

אבל מאז שתומס ג'פרסון התחיל לדחוף את ארה"ב מערבה, לפני 215 שנה, היא התעניינה בעולם החיצון לא רק לטובת אינטרסים מסחריים. הייתה בה תמיד מידה של אידיאליזם, המועמדת עכשיו בספק. מנהיגות בינלאומית צריכה להיות מיוסדת על יותר מאינטרס עצמי, בייחוד כאשר מציעה אותה ארץ הנמצאת בקצה השני של העולם.

סין מנסה עכשיו את כוחה במנהיגות בינלאומית. לצד החמרת הדיכוי הפוליטי מבית היא מציעה עולם של שותפויות רב-צדדיות, מפני ש"שום אומה אינה יכולה להתקפל אל האי שלה". כמובן, לא אכפת לה אם ארה"ב תתקפל. אדרבא, היא תנופף לה בעונג רב לשלום.

*** רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

לכתבה הקודמתפח הזבל של ההיסטוריה