99 שנים לסוף המלחמה הגדולה

ב-6 השעות שלפני כניסת הפסקת האש נהרגו 18 אלף חיילים. אי-אפשר לתפוס את זה

99 שנים לסוף המלחמה
99 שנים לסוף המלחמה

א.אני קורא לזה: "מתקפת המספרים העגולים". בזמן האחרון, לאיפה שאני לא הולך - מספרים עגולים רודפים אחריי. 120 שנים לקונגרס הציוני הראשון, 100 שנים להצהרת בלפור, 100 שנים לכיבוש באר-שבע, 70 שנים להקמת המדינה, 50 שנים למלחמת ששת הימים. הכול כל-כך עגול ועם אפס בסוף - זה מעצבן אותי.

מה עמוקה הייתה איפה אנחת הרווחה שלי כשגיליתי תאריך חשוב שאיננו עגול. בשבת האחרונה, ה-11 בנובמבר, ציין העולם 99 שנים לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. 99 זה מספר הרבה יותר טוב ממאה. יש לו איכויות אחרות; אף שהוא קטן ממאה, יש לו הרבה יותר נוכחות וביטחון עצמי, תוצאת היותו הגדול ביותר מסוגו, בעוד מאה (עם כל הכבוד, כן?) הוא הקטן מבני מינו. כך אני מרגיש גם כלפי 999, אגב. מעדיף אותו בהרבה על אלף.

הסכם שביתת האש נחתם בחמש בבוקר של ה-11 בנובמבר ונכנס לתוקפו באחת עשרה בבוקר. בשש השעות האלה מתו 18,000 חיילים. 3,000 כל שעה. טוראי הנרי גונטר מצבא ארה"ב מוכר ברשומות כחלל האחרון של המלחמה. מותו היה סתמי ולא מחויב המציאות כמו כל המלחמה הזאת. ב-10:59 הוא החליט להסתער משום מה על עמדת תותח גרמנית - אף שכולם ידעו שהמלחמה נגמרה. עזוב, אמרו לו חבריו, חכה שתי דקות ונלך הביתה. אפילו החיילים הגרמנים צעקו לו: מה אתה עושה, דביל! אבל גונטר אץ-רץ אל מותו המיותר.

המוות האחרון היה לא פחות סתמי מהמוות הראשון: רצח ארכידוכס אוסטריה, פרנץ פרדיננד. על שם האחרון, כלומר הראשון, עוד קראו להקה. אבל מי יקרא ללהקה על שם הנרי גונטר?

ב.אני קצת באובססיה כבר כמה זמן על מלחמת העולם הראשונה. אם היא רק לא הייתה מופע אדיר של כל מה שמפחיד ומבחיל באנושות, אפשר היה לומר שהיא מלחמת העולם החביבה עליי. מלחמת העולם השנייה והשואה על כל זוועותיה ומוראותיה הנוראיים זה סיפור אחר לגמרי, כמובן. אני מכיר אותו טוב, טוב מדי. עד לרמת הדי.אנ.אי. השואה הייתה סביבי מאז שאני זוכר את עצמי; אלה שניצלו ממנה ואלו שלא. בתוכנית הלימודים, בארוחות המשפחתיות, בתמונות הישנות, בהומור השחור, בתרבות - איפה לא. היא חלק ממני. הראשונה לא.

קיראו עוד ב"גלובס"


מאחר שהיא חלק ממני, את מלחמת העולם השנייה אני יכול איכשהו (אולי חייב?) להבין. זה אומנם היגיון גזעני, אכזרי ורצחני, אבל זה היגיון; יש שיטה. יש מטרה. יש חזון. את הראשונה - "הגדולה" - אני פשוט לא מצליח לתפוס. אני קורא על הקרבות הגדולים והמטורפים: הקרב על הסום, קרב פשנדל, קרב ורדן, קרבות איפר - פשוט לא להאמין. קרבות שנמשכו חודשים ארוכים ולא השיגו הרבה, מלבד מיליוני הרוגים על שום דבר. שדות קטל חסרי פשר. כתישה למען כתישה. בגז, בטנק, בתותח, ולבסוף גם בכידון. על קרב ורדן כתב קרל סנדברג שיר מנקודת מבטו של הדשא: "ערמו אותם גבוה בוורדן / כסו אותם באתי החפירה / ותנו לי לעבוד / אני המרבד הירוק. תנו לי לעבוד".

זו הייתה מלחמה שהציגה לעולם את הלם הקרב. ברבים מהתמונות ומהסרטונים הנוראיים מהמלחמה - תמיד בחורף, תמיד קר ורטוב ובוצי ומטונף ומסריח ממוות - אתה יכול לראות אחד או יותר מהחיילים שבשוחות פשוט מנותק, בוהה קדימה אל אופק לא ברור. חשבו שזה בגלל הרעש. לקח הרבה זמן להבין שזו הנפש המוכה, המתמרדת, הלא מבינה, הלא מוכנה לקבל - ואיך יכולה נפש של אדם אחד להבין את כל הזוועות האלה? איך?

גם היום, כשאתה מסתכל על מבול הפליטים והבורחים והנמלטים וקורבנות הירי המקרי - אתה מקבל את אותו המבט כמעט. מה זה, שואלות מיליוני עיניים קודחות, מה זה צריך להיות לעזאזל?!

ג.אני לא היסטוריון ולא בן של היסטוריון, הבנאדם לא יכול שלא לנסות לשרטט קווים בין אז להיום ולהפגיש אותם, פשטני ככל שזה יהיה. מאה שנה עברו ואנחנו שוב בהתחלפות המאות, מתקרבים אל סיום הרבע הראשון של מאה חדשה. העולם של אז התקרב לרתיחה, גם העולם שלנו - כל מה שהיה ברור, הפסיק להיות ברור כמעט באחת. העולם של אז עמד נוכח גילויים מדעיים והתקדמויות טכנולוגיות מרעישות, מהמטוס עד תורת היחסות, וכך גם העולם שלנו היום. מאבקי שליטה אז, מאבקי שליטה היום. שאיפות לאומיות ונדל"ניות. אימפריות קורסות שמנסות להשיב לעצמן כבוד ושטח אז, וגם היום. כן, זה פשטני. אבל עובד.

כמו אז, כן היום, התחושה היא שאנחנו עומדים כפסע מהתפרצות. או אולי יותר נכון, מעוד שבר טקטוני. הלוחות כבר חורקים, היורה כבר רותחת, מאיפה יבוא הניצוץ? מאסיה? אפריקה? אירופה? המזרח התיכון? אפילו מזג האוויר כאילו זועק - תנו לי דם! אתם חושבים שאנחנו חיים בעידן שבו זה לא יכול לקרות? גם אז חשבו ככה. אנשים אף פעם לא חושבים ככה.

בסוף - וזה לא רק בגלל שבקרוב מגיע לאקרנים "מלחמת הכוכבים" החדש - זו אותה מלחמה נצחית בין טוב לרע. לפעמים הרע מנצח, אבל לא תמיד. עובדה. הטוב והרע זה לא רק עניין של צדדים ובאיזה מהם אתה. לא, זו המלחמה האנושית הנצחית, אצל היחיד כמו אצל הכלל: לאיזה יצר תיכנע?

ד.המתעד הגדול של מלחמת העולם הראשונה והאיש שאחראי אולי יותר מכולם לעניין שלי הוא הסופר חתן פרס ישראל אביגדור המאירי ז"ל (1890-1970). זה ההמינגווי שלנו, אני אומר לכם - יותר טוב מהמינגוויי. שני הספרים שכתב ("השיגעון הגדול", "בגיהינום של מטה") על חוויותיו כחייל וקצין בצבא האוסטרו-הונגרי וכשבוי, הן יצירות מופת עולמיות. אתם חייבים. גם אורי צבי גרינברג, שאול טשרניחובסקי ואחרים שירתו וכתבו, אבל אין כמו המאירי. עברית עילאית ומרגשת כל-כך לא קראתי הרבה זמן.

"המלחמה", כותב המאירי (ב"השיגעון הגדול"), "היא פרדוקסון גדול (כך במקור): אנו חשבנו שהאדם הוא נזר הבריאה והלחם מהפכו למנוול. והנה באה המלחמה להראות לנו שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי בעיקר על דם אויבי המולדת, שמצווה לעוקרם מן השורש". ובמקום אחר: "כמה זה נורא! אני מתגורר פה מזה שנתיים תחת פחד-מוות בלתי פוסק, בעמידתי, בישיבתי, בשוכבי, בשנתי, באכילתי ובעשני את הסיגאריה; בכל רגע יכול לבוא כדור, להיכנס בקודקודי ולקבור אותי בקבר אחים בלי הספד ותכריכין ואיש לא ידע אפילו את קבורתי* המוות היה כל-כך בטוח בשבילי, שרק רגש אחד היה חי בי - מתי?".

ובמקום אחר: "בתחילה פשטה הגבורה מעל עצמה את הלבוש הפטריוטי. איזו פטריוטיות, מה פטריוטיות, מי פטריוטיות פה! לא דובים ולא יער! באה הפקודה לזחול ולהתגנב אל אחורי החזית הרוסית - ובכן זוחלים; בפחד-רתת, על הגחון, בעיניים בולטות וממצמצות, מחביאים את הראש*".

המאירי כותב רבות על החוויה של להיות חייל יהודי במלחמה. הרי לא פחות ממיליון ורבע חיילים יהודים לקחו חלק בלחימה, בכל הצבאות - ועדיין סבלו מאנטישמיות. באחד מהקטעים החזקים בספר מתווכחים החיילים על מה עושה את היהודי ללוחם טוב כל-כך. זה אומר כך וזה אומר אחרת, עד שבא הקצין הגוי, אוברלויטננט סמ*ר*צ'אני, ונותן את ההסבר הנבואי הבא (קיצרתי טיפה): "האמת היחידה והפשוטה: היהודים הללו מתגעגעים מזה אלפיים שנה לחיי עם, לחיי גבורה, להרואיקה, לא*פ*ו*פ*יה, שתחזיר להם את יפעתם האנושית הראשונה. זה אלפיים שנה מתגעגעים הם למלכות באלפי צורות שונות: * והנה - כשנ*תנו להם להריח את ריח [המלכות] בצורת תלבושת הצבא פרצה מהם גם ההרואיקה הטבעית!".

הקצין שותק לרגע, ואז מוסיף: "הבה, נסו פעם לתת להם את ארצם לרגע ותראו איך 'הפחדנות היהודונית' תיהפך פתאום לגבורה יהודית!".

לא יודע אם הקצין צדק לגמרי, אבל הוא בטוח לא טעה לגמרי.

ה.אני מאוד מקווה שנעבור את שנת המאה למלחמת העולם הראשונה בלי מלחמת עולם שלישית, אבל יש מלחמת עולם אחת שלעולם לא תיפסק, המלחמה בטבע האדם (והאומה) בין הטוב והרע. בינתיים, למרות כל הזוועות, הטוב מנצח. קרב אחרי קרב, שוחה אחרי שוחה.