הנקראות ביותר

בדרך לוורשה

מה קל להתפתות ל"אירופה החדשה", שבעצם כלל אינה חדשה

הפגנת הימין הקיצוני בפולין  / צילום: רויטרס - Agencja Gazeta
הפגנת הימין הקיצוני בפולין / צילום: רויטרס - Agencja Gazeta

בשבוע המזעזע שבו צעדו עשרות אלפי פולנים ברחובות ורשה וקראו "אירופה לבנה" ו"דם טהור", כדאי להיזכר שלא הכול טהורי-דם. באיחוד האירופי יושבים שני ראשי ממשלה לא-לבנים. שניהם - ראש ממשלת פורטוגל, אנטוניו קושטה, וראש ממשלת אירלנד, ליאו ואראדקאר - הם בניהם של מהגרים הודיים (ושל אימהות מקומיות). הראשון עלה לשלטון בדיוק לפני שנתיים; השני לפני חמישה חודשים ויותר.

פורטוגל קשרה את גורלה לפני 500 שנה ויותר בארצות רחוקות באפריקה ובאסיה והקימה אימפריה רב-יבשתית. אבל אירלנד נולדה כמעט לפני מאה שנה כמדינת לאום מובהקת, הומוגנית, מאוחדת מכוח היסטוריה, תרבות, דת ולשון. כניסת ואראדקאר בשום פנים לא הביאה את מדינת הלאום אל קיצה. אבל היא העמידה בספק שורה של ציפיות טבעיות. "דעות קדומות אינן מושלות ברפובליקה שלנו", הוא הכריז ביום ניצחונו.

הד ישיר של שנות ה-30

לפני 15 שנה, שר ההגנה של ארצות-הברית, דונלד רמספלד, חילק את אירופה ל"ישנה" ול"חדשה". הישנה חפפה פחות או יותר את מערב אירופה הדמוקרטית משכבר הימים, והחדשה חפפה את רוב גרורותיה לשעבר של ברית המועצות. רמספלד העדיף את "החדשה" מפני שהיא תמכה, רובה ככולה, במלחמת ארצות-הברית בעיראק.

"אירופה החדשה" מידרדרת בשנים האחרונות אל מהדורה סמכותנית של דמוקרטיה, שבה ממשלה נבחרת עושה כמיטב יכולתה לצמצם את החירויות הפוליטיות שאפשרו את עלייתה. זו דמוקרטיה נומינלית, ללא סובלנות וללא פלורליזם, ועוד מעט גם בלי שלטון חוק. היא ניזונה מריאקציה לרעיונות רב-לאומיים ורב-תרבותיים. בחלקה, הריאקציה הזו מובנת, ואפילו מוצדקת. אבל חלקים אחרים שלה שואבים השראה מפאזה קודמת וקודרת בתולדות אירופה. מה שראינו השבוע בוורשה הוא הד ישיר של שנות ה-30 בפולין, עוד לפני היטלר.

קווי התפר באירופה נפרמים. פולין והונגריה, במידה פחותה סלובקיה, במידה לא ידועה צ'כיה (שעתה זה בחרה טייקון פופוליסטי לראש ממשלתה), מסכנות את חזון אירופה ואת אופייה הליברלי. ההתנגשות הזו נוגעת בין השאר גם לבבת-עינינו, הלוא הוא הרעיון של מדינת הלאום. זו נולדה, קונצפטואלית, בסוף המאה ה-18, וקרמה עור וגידים על כידוני המהפכה הצרפתית. גבולותיהן של המדינות האירופיות הגדולות של זמנן אומנם מזכירים את הגבולות הנוכחיים, אבל הן לא היו מדינות לאום. הן היו קיימות מכוח שושלות מלכותיות.

קיראו עוד ב"גלובס"


הגדרה עצמית על יסוד לאומי הייתה מלכתחילה כלי נועז של התקדמות ושל שיווי זכויות. אבל הליברליזם של המייסדים פינה עד מהרה את מקומו לפופוליזם וולגרי. רבעי-רעיונות לא אפויים הושלכו אל הקדירה, והתוצאות התחילו להיוודע בשנים האחרונות של המאה ה-19. מדינות הלאום שהקימה ועידת ורסאי בסוף מלחמת העולם הראשונה הוחתמו על אמנות לשמירת זכויות מיעוטיהן. הן לא עמדו בהבטחות, ולרוע המזל לאיש לא היה חשק מיוחד לקרוא אותן לסדר. אילו שמרו, הן היו עשויות להתפתח למופתים של סובלנות ושל רב-תרבותיות.

הפורמט הלא-מתוקן

הדיכוי הקומוניסטי במרכז אירופה ובמזרחה נמשך בערך 40 שנה. היה מקום לקוות, שהדיכוי הקומוניסטי עידן את התרבות הפוליטית, והקנה הלוך-רוח ליברלי לקורבנותיו. זה אומנם היה הרושם בשנים הראשונות שלאחר סיומו. הרושם התפוגג בהדרגה. אין זה רק עניין להופעתו של דור צעיר שלא התנסה בדיכוי. קורבנות ישירים של הדיכוי הם המנהיגים את הריאקציה. באירופה מתרחשים אפוא תהליכים מנוגדים: מדינת הלאום מאבדת בהדרגה את תוקפה ההיסטורי בחלקים ניכרים של המערב, אבל מנסה לחזור ולהיוולד בפורמט לא-מתוקן במזרח.

ממה שוחרי מדינת הלאום הישראלית צריכים להתרשם יותר? זה תלוי. בפולין התממש חלומם של הלאומנים מלפני מאה שנה: היא התנקתה ממיעוטים אתניים. מלחמת העולם הראשונה שחררה אותה משלטון רוסי-גרמני-אוסטרי. אבל המדינה הפולנית הכילה אז מיעוטים גדולים מאוד, בערך שליש אוכלוסייתה. עכשיו, המיעוטים מחזיקים בקושי 3% של האוכלוסייה.

בפולין יש חפיפה כמעט מלאה בין מדינת לאום ל"מדינת כל אזרחיה". מצד אחד, איך אפשר להתנגד למדינה כזאת? מצד שני, איך החפיפה יכולה להניב את גידולי הפלא שראינו השבוע בוורשה? נראה בעליל, שהומוגניות מולידה הומוגניות. הצורך למצוא את "האחר" ויהי מה, כדי לעורר פחד ולהפיח שנאה, מצליח להתגבר גם על הגיונות דמוגרפיים.

הובאש ריחה

החפיפה פוחתת במערב אירופה, בין השאר מפני ששבע ממדינותיה, בהן ארבע מן הגדולות ביותר, היו פעם אימפריות, שלטו בארצות רחוקות, והיו מגנט טבעי לנתיניהן הקולוניאליים. האימפריות אומנם חדלו להתקיים, אבל תוצאותיהן הדמוגרפיות ניכרות. מי שלא רצה מיעוטים, לא היה צריך לשלוח אוניות סוחר ואוניות מלחמה אל איים רחוקים.

אם אינני טועה, שום מדינה מערב-אירופית אינה תובעת לעצמה את התווית של "מדינת לאום". התווית כשלעצמה לא רק התיישנה, אלא הובאש ריחה. היא מזוהה עם סטיות קיבוציות הרות אסון.

מדינת הלאום מקבלת בימים האלה פרספקטיבות היסטוריות. בתחילת החודש נזכרנו בהצהרת בלפור (מאה שנה), בסוף החודש ניזכר בהחלטת החלוקה של האו"ם (70 שנה). שתיהן אפשרו את מדינת הלאום, ומוסיפות להיות מקור הלגיטימיות שלה. אבל שתיהן לא היו חוזרות ומתאפשרות כמעט בשום פרק זמן אחר.

מדינת הלאום בהכרח מעניקה זכויות יתר כלשהן לקבוצה אתנית או לשונית. בתור שכזאת, היא קשה לשיווק, מפני שהיא נתקעת במערכת העיכול של חברות ליברליות. במובן הזה, היא זרה מעיקרה לעולם המושגים האמריקאי, שבו אזרחות, לא מוצא אתני, היא בסיס ההשתייכות. היא מתרחקת בהדרגה מאזור ההבנה של מערב אירופה. היא נקלעת לאזור הדמדומים שבין בודפשט לוורשה: לא מקום טוב באמצע. מן הזיהוי הזה צריך להיפטר. דמיון, לא קיבעון, נחוץ כדי לחדש את האמון בכוונותיה של מדינת הלאום.

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
היי טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
גלובס TV
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתחפשו את "האישה הרעה"