הכחול הגדול: הזוג שעזב הכול כדי להקיף את העולם ביאכטה

מרחב המחיה מסתכם ב-12 מטר אורך ו-3 מטרים רוחב, המיטלטלים ללא הפסקה על פני המים; השירותים מאולתרים ומקלחת אין; החשמל תלוי בנדיבותו של מזג האוויר ו-וויי-פיי הוא פינוק מיוחד. הייתם מסתדרים טוב ככה במשך שנתיים שלמות? ואולי זאת דווקא חוויה קורצת? עבור בני הזוג עמית ברקאי (27) וארטור פילקביץ' (28), ששייטו במשך שנתיים ביאכטה שקנו ושיפצו, במסע חוצה אוקיאנוס מישראל לקאריביים, זאת הייתה הגשמה של חלום מאתגר ומסקרן.

הכול התחיל בצמתים הידועים שמזמנות שנות העשרים לחיים. "היינו רגע לפני לימודים וקריירה ולא היה לנו מושג מה אנחנו רוצים לעשות כשנהיה גדולים, דור ה-Y במיטבו", מספרת ברקאי. "היציאה להפלגה נתנה לשנינו פס מהרכבת הדוהרת של החיים האמיתיים. קיווינו שהמסע ייתן לנו מצפן והיכרות עמוקה עם עצמנו. רצינו ללמוד מה גורם לנו להתעורר עם חיוך ומה גורם לנו לגרור רגליים בחוסר חשק; באילו נושאים אנחנו טובים ובאילו אנחנו זקוקים לעזרה. הכוונה הייתה לא רק לבחור מקצוע לחיים אלא גם לגלות את היחס שנכון לנו בין חיים לקריירה, מה הנורמות והערכים שאנו מתחברים אליהם ומה אנחנו רוצים להגשים בחיים הבוגרים. רק דרך הים אפשר לעבור בין מדינות ללא גבולות פיזיים - מחסומים, חומות והרים, וכל זה לגמרי בכוחות עצמך".

לשניהם היה קשר חזק עם הים עוד לפני כן: פילקביץ' נולד בבלארוס ועלה לישראל עם משפחתו כשהיה בן שלוש, ואת נעוריו העביר באשקלון - שם, הוא מספר, התאהב "בכל מה שקשור לשיט, גלישה וצלילה". ברקאי גדלה בגבעת שמואל. שניהם שירתו בחיל הים, שם גם נפגשו.

למרות הגלים שברקע, לאף אחד מהם לא היה ניסיון עם סירת מפרש: "הכרנו את הים מנקודת מבט של גולשים נלהבים ושל חיל-ימניקים שמפליגים על סירות מנוע, אבל לעבוד עם מפרש, לדעת איך לחיות על סירה או אפילו לזרוק עוגן בסיטואציות שונות - את זה לא מלמדים בחיל", אומר פילקביץ'. "הניסיון האמיתי מגיע רק כשיורדים לים".

- היית אופטימי שתצליחו לעשות את זה, כלכלית ולוגיסטית?

"לאו דווקא. תמיד ליוותה אותי עננה מעל הראש, לפני המסע ותוך כדי. בשיט צריך לעשות הכול לבד והבנתי שתקלה אחת עלולה להשבית את כל הטיול. יצאנו למסע עם תקציב לתקלה וחצי משמעותיות (שעוד יגיעו - ועל כך בהמשך), ותמיד השארנו לעצמנו מספיק כסף לחזור לארץ".

ההחלטה ללכת על זה לוותה בלבטים רבים, כמו גם בהתנגדות לא מבוטלת מהסביבה: "זה הרי הזמן לבנות קריירה ותמיד יש את הדודה שאומרת - 'ואם הסירה תטבע וכל הכסף יטבע איתה?'", כך ברקאי. "חלק מהחברים שאלו אם אנחנו לא רוצים ללמוד ולהתמסד והלחץ מסביב מאוד השפיע. ההורים שלי היו בעד, אבא רק דרש שנעשה את הביטוח הכי מכסה שיש".

פילקביץ': "ההורים שלי היו אנטי גמור. גם בגלל דאגה ממסע כזה וגם כי זה מהול בסטייה מהמסלול המקובל, ובחינוך הרוסי זה חריג. לקח זמן ליישב את זה, אבל זה קרה. כבר משלב השיפוצים הם נרתמו לעזור ואמא שלי באה לבקר אותנו בקאריביים, מה שהיה מבחינתי ניצחון גדול".

ההכנות למסע ארכו שנה וחצי. תחילה תר פילקביץ' אחר יאכטה מתאימה ביוון ובסופו של דבר, הסירה הנכספת נמצאה דווקא במרינה באשדוד. מודל 1976 ("משהו מקביל לרכב אספנות, שזה אומר הרבה בלאי"), עם חדר שינה, סלון, מטבח ומרפסת (שנקראת קוקפיט). במשך שנה שיפצו בעצמם את הסירה והתגוררו עליה במרינה באשקלון. במהלך היום עבדו כדי לחסוך כסף - הוא עוד שירת בצבא קבע, היא עבדה במלצרות - ובערב חזרו למלאכת התיקונים והשפצורים: מצביעה וארגון מחדש של מנגנון החשמל, דרך חידוש המנוע ומכל המים, ועד בניית מקרר בעצמם (שהיה בעצם סוג של צידנית עם מדחס). ברכישת היאכטה ובשיפוצים השקיעו לדבריהם סכום כולל של כ-200 אלף שקלים; 30% מסכום זה הופנו לשיפוץ.

"אחד הדברים המרכזיים שהשפיעו על אופי המסע היה התקציב המוגבל", הם אומרים ומספרים שאף השתמשו בכספים שהיו מיועדים ללימודים באקדמיה.

את הוצאותיהם במהלך המסע (מעבר לעלות היאכטה) הם מעריכים בכ-1,500 אירו לחודש, כשהרוב הופנו לתחזוק הסירה, לדלק, למסי נמל ולעגינות. להוצאות אישיות הותירו מעט: "ידענו שכל אירו מיותר שנוציא יקצר את הטיול שלנו. השתקנו את יצר הצרכנות ולמדנו שזה ממש מספיק. מבחינת ביגוד, למשל, לקחנו שלושה אאוטפיטים לאדם. כשהם התבלו, קנינו בגדים חדשים זולים מאוד בשווקים או בחנויות יד שנייה".

במאי 2015 הרימו עוגן, חמושים ברישיון סקיפרים בינלאומי. לסירה הם קראו "לה קרוזה נוסטרה", שזה שילוב של המילים "השיט שלנו" באיטלקית עם קריצה ל"קוזה נוסטרה" ("העסק שלנו"), כינויה הידוע של המאפיה הסיציליאנית. את החודשיים הראשונים ("טירונות", בפיהם) העבירו בקפריסין וביוון, שם התרגלו לחיים במים. "כל דבר שנראה מובן מאליו בחיים ביבשה, מתערער וגורם להעריך אותו יותר כשאת נמצאת בים", מציינת ברקאי, ופילקביץ' מוסיף: "יש תלות מלאה בכיוון הרוח ובעוצמתה כדי לנוע קדימה, ותלות מלאה במזג האוויר בכל מה שקשור לאספקת חשמל. לא היה לנו גנרטור ו-95% מהאנרגיה הפקנו מגנרטור רוח ומפאנלים סולאריים. כתוצאה מכך, לומדים לחיות בצמצום. ביום שמשי ומלא ברוח אפשר להדליק אורות, להטעין את המחשב ולשמוע מוזיקה. ביום גשום וחסר רוח אתה מוצא את עצמך בערב קורא ספר בעזרת עששית".

בהמשך, הפליגו לאיטליה, סיציליה, סרדיניה, האיים הבלאריים (הכוללים את איביזה ומיורקה) ומצר גילברטר המקשר בין הים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי. בתקופה הזאת המשיכו לצבור ניסיון וביטחון: "בדיעבד, הים התיכון היה פחות צפוי מהאוקיינוס. מערכות מזג האוויר פחות גלובליות, יותר מקומיות ושינויים קורים מהר. רגע אחד הרוח והגלים מגיעים מצפון, ומיד אחר כך מדרום. הימאים קוראים לזה ים מבולבל וזה הים הכי פחות נוח להפלגה. חלק מהשיעורים שלמדנו הגיעו בדרך הקלה וחלק בדרך הקשה".

כשהגיעו למקום חדש, הטילו עוגן, עלו על סירת גומי קטנה והגיעו לרציף כדי לטייל עם אופניים מתקפלים שהביאו עמם. לעיתים שכרו רכב. הם עלו לתצפיות בגבעות, שוטטו באיים, בכפרים ובערים וביקרו בחופים מיוחדים, שם גם צללו וגלשו. בין היתר, ביקרו באי וולקאנו באיטליה ובחוף פורמנטרה, שמככב בדירוג החופים היפים באירופה. "לכל מקום הריח, התרבות, האוכל והייחודיות שלו", כך ברקאי. "הדבר שהכי מצא חן בעיניי היה שינוי השפה שהיה מתרחש לנו מתחת לאף לפעמים אפילו בלי לשים לב".

את האוכל - מעט מאוד ארוחות בחוץ ובעיקר בישול בסירה - הם מתארים כחוויה בפני עצמה. את הקניות ערכו בסופרים מקומיים, מים מילאו בחינם במקומות שאפשרו זאת והמנה העיקרית הגיעה ממעמקים. "הכול תפסנו בעצמנו", אומרת ברקאי, "דגים, פירות ים, תמנונים, צדפות, קלמארי. בים לא צריך יוטיוב כדי ללמוד איך לפלט דג, ימאים אוהבים להראות את הביצועים שלהם, צריך רק להסתכל". כשאני שואלת מהו הדבר החשוב ביותר שנפל להם לים, התשובה המיידית היא סיר לג'חנון שלקחו מהבית, שבו בישלו פשטידות ועוגות, ונשמט למימי האוקיינוס.

- איך מסתדרים בלי מקלחת?

ברקאי: "מתקלחים בים ואחר כך נשטפים במים מתוקים. אופציה אחרת היא לתפוס טרמפ על ענן גשם. כשרואים אותו מתקרב, לובשים מהר בגדי ים, לוקחים סבון ועולים על הסיפון בתקווה שנקבל מקלחת טובה".

בשלב מסוים במסע הגיעו גם התקלות. המנוע של הסירה הקשישה נדרש לשיפוצים גדולים, וגם את התורן נדרשו להחליף. גם סכנות התרגשו עליהם די מהר: הסערה הראשונה פקדה אותם כשיצאו להפלגה בת יומיים מיוון לאיטליה. למרות התחזית הרגועה בבוקר, לקראת החשיכה הכול התהפך.

"טבעת עננים רדפה אחרינו וסגרה עלינו, החושך ירד והפחד הגדול שלי היה שברק יפגע בתורן, שעשוי מאלומיניום. הייתי חרדה לחיי וזאת הפעם הראשונה שהרגשתי כך", מספרת ברקאי. "הלילה היה מלווה בגשמים, ברקים ורעמים. הכול בסירה רעד. ישבנו מכונסים עם מעילים מתחת לגגון ולא יכולנו לעשות הרבה. בהתחלה אמרתי לעצמי - למה אני צריכה את זה, אני אשקול את צעדיי הלאה. אבל אז המצאתי שיר ושרתי אותו כל הלילה ומתוך יממה של חרדה וכאבי בטן, זה זכור לי כחוויה עוצמתית. זו לא הייתה הסערה הכי קשה שעברנו, אבל אחריה ידעתי להתמודד טוב יותר עם מצבים לא נעימים כאלה".

אחרי חצי שנה בים התיכון, הגיעו לפורטוגל ולאיים הקנריים, לקראת חציית האוקיינוס - 18 ימים, מלווים ברוחות הסחר. "זו חוויה עצומה מבחינה רגשית, בכל היבט", אומר פילקביץ'. "ההרגשה, הריח באוויר, גובה הגלים, החיות, צורת העננים. הכול אחר. זה כמו לעלות על רכבת שלא עוצרת לרגע. אומנם לא מפליגים מהר במיוחד, אבל מתקדמים בקצב קבוע ובטוח".

 עמית ברקאי וארטור פילקביץ / תמונה פרטית

- יש גם פחדים?

ברקאי: "כמובן. בים התיכון את מדמיינת שאת נקודה בתוך שלולית ואם קורה משהו, נסחפים לשוליים, לאחת המדינות. באוקיינוס יותר בעייתי לצאת מפלונטר. מהרגע שיוצאים לדרך, הסבירות לראות משהו שהוא לא דולפינים או ציפורים נמוכה מאוד. טווח הקשר הימי הוא באזור ה-60 ק"מ (בערך כפול מטווח הראייה), הרוחב של האוקיינוס הוא כ-4,000 ק"מ. אין עם מי לדבר בימים האלה. על התחזית התעדכנו דרך טלפון לווייני ולהורים שלחנו בכל יום את ה-נ.צ (נקודת ציון) העדכני שלנו, כדי שיידעו איפה אנחנו אם יתנתק הקשר. אבל עם כל החששות, זו ההפלגה הכי מהנה שהייתה לנו. הרוח הייתה קבועה ואמינה והתמזל מזלנו למזג אוויר נוח. את הזמן העברנו בקריאת ספרים, צפייה בסרטים, ישיבות ארוכות על מה בא לנו לבשל ובשיחות נפש שאפשר לנהל רק באמצע האוקיינוס. כל כמה ימים קפצנו למקלחת התרעננות בים, ואפילו השלמנו פרויקט נגרות של שולחן מתקפל למרפסת היאכטה".

בתום החצייה הגיעו לברבדוס שבקאריביים. "זו הייתה הגשמת חלום, שנתנה לנו תחושה מדהימה. בקאריביים האווירה שונה בתכלית: הכול קורה לאט יותר וגם קצב ההתקדמות שלנו הוריד הילוך", כך ברקאי. "בילינו בקאריביים שנה וחצי וזה אומר שהספקנו לחוות גם את העונה היבשה וגם את הרטובה, שבמהלכה נמלטנו בזמן מההוריקן מת'יו".

את התמונה שעולה בראש כשחושבים על קאריביים - מי טורקיז, חול לבן, עצי קוקוס ושחייה בחברת צבי ים - מצאו השניים, בין היתר, באיי טובגו, שם גם התפנקו בארוחת ערב של לובסטרים, שהמקומיים מציעים לקרוזרים ב-30 דולר למנה ("זו הייתה הוצאה גדולה מאוד עבורנו, אבל פנטזנו עליה בכל ימי החצייה").

על התקופה בקאריביים הם מספרים: "בחלק מהמקומות טיילנו ביערות ובחלקם בילינו בלגונות האינסופיות. האיים שונים אחד מהשני באופי האנשים, בתרבות ובטופוגרפיה. אי בשליטת צרפת שמרגיש כמו אירופה במצב צבירה טרופי עם באגטים וקרואסונים בשפע, שונה בתכלית מהאי השכן לו, שקיבל עצמאות מהבריטים לפני מאה שנה ונחשב כמדינת עולם שלישי שבה בקושי אפשר למצוא חפיסת שוקולד. אהבנו במיוחד את האי דומיניקה שבמזרח הקאריביים, הספקנו לבקר בו לפני שסופת ההוריקן מריה פגעה בו קשות בספטמבר האחרון. בקאריביים השלמנו עוד כמה חלומות קטנים כמו דיג לובסטרים בברבודה, הכנת שוקולד ביתי מאגוז קקאו, צלילה על ריף בשם סוף העולם באמצע הים וגלישת קיט במקומות אקזוטיים".

פילקביץ' מספר שסימן שיא נוסף: בניית גלשן במהלך השיט. "הטרנד כיום הוא ריחוף מעל המים בעזרת כנף שמספקת את התחושה הזו. העניין הזה יקר מאוד, אבל אחרי מחקר ועבודה הצלחתי לבנות גלשן מהיירופוייל. היום אני עובד על מיזם של מוצר שאני מפתח בתחום".

מפגשים אנושיים, מספרים השניים, הם חלק גדול מהחוויה. בני המשפחה הצטרפו לכמה ימי שיט, והזוג פגש גם חברים, טרמפיסטים שמבקשים להצטרף להפלגה ולהרפתקה לזמן-מה ובעיקר קרוזרים שפגשו בדרך. "בארצות הברית, צרפת, אנגליה ואוסטרליה, חציית האטלנטי זה ממש חלק מהתרבות. לא חייבים להיות ימאים או מחוברים לטבע בשביל מסע כזה וישראלים לא צריכים להירתע מחוסר הפופולריות של שיט בארץ. ממש כמו עם קרוואן, אפשר לטייל בעולם עם סירה".

- יש מכנה משותף לקרוזרים שפגשתם?

ברקאי: "אלה אנשים מכל קצות הקשת, שהחליטו לעשות שינוי בחייהם. כולם השאירו משהו גדול מאחוריהם או התנתקו לגמרי, מכרו או השכירו את הדירה, הרכב והרהיטים. הם הציבו את החלום לפני הכסף, את החזון לפני הנוחות. החל מאדם בודד על סירת עץ באורך של שישה וחצי מטרים ועד לזוג מיליונרים על קטמרן יוקרתית".

- הדינמיקה הבינאישית שונה כשחיים על המים?

"מאוד. קל מאוד להכיר את אנשי הסירות, ללא השפעה של מקצוע, גיל או מעמד כלכלי. הסירות קטנות ואינטימיות, וכשאנשים יוצאים לים, הם משאירים את המסכות מאחור. הטבע מסביב גורם לך להיות משוחרר. כולם לבושים בפשטות, יחפים, לא מנסים להרשים ולאף אחד אין אינטרס חוץ מהעברת הזמן בנעימים. אין שום לחץ לסיים את המפגש והפתיחות ושיחות הנפש מגיעות מהר. צריכות להיות נסיבות מאוד עוצמתיות בשביל להגיע לכזאת היכרות ואינטימיות בקשר".

בחצי השנה האחרונה של המסע החליטו לעבוד על קטמרן בקאריביים, המיועדת לתיירים. הוא היה סקיפר, היא הייתה אמונה על ארוחות השף. את היאכטה שלהם החליטו למכור. "העבודה הייתה בעיקר בשביל החוויה. הכרנו תיירים מכל העולם", מפרט פילקביץ'. "היה מעניין לראות את הסיטואציה של אנשים שמתרגלים לחיים בסירה. אלה אנשים מבוססים שהגיעו לחוויה יקרה, כמו עורכי דין ורופאים בכירים. פתאום אין פרטיות, לא תמיד זה נעים ונוח. בהתחלה מגיעים עם מאצ'ואיזם וסגירות, אבל אחרי כמה ימים, קצת סערות וכמה דברים שנופלים לים, הקליפות נושרות".

בחודשים האחרונים היו "די להוטים לחזור הביתה", הוא מספר. "הבנו טוב מה דוחף אותנו ואיך אנחנו רוצים לבלות את המשך החיים". במאי 2017 חזרו בטיסה לישראל. החוויה גרמה להם לשנות מסלול לימודים: ברקאי כבר נרשמה ללימודי פיזיותרפיה, ובמקום זאת החלה ללמוד מדעי הים במכמורת. היא שואפת להיות ביולוגית ימית ולחזור כבעלת מקצוע למקום אקזוטי בקאריביים. פילקביץ' רצה להיות סקיפר מקצועי, אבל כעת בחר בלימודי הנדסה באוניברסיטה הפתוחה.

- והזוגיות?

ברקאי: "זאת הייתה חוויה עוצמתית וגם מבחן חשוב. זה דרש מאיתנו לחיות ולעבוד ביחד, להיות המעגל החברתי היחיד במשך תקופות ארוכות. היינו שם אחד בשביל השני וזה אומר שלא תמיד יש איך להתאוורר. צריך לאכול אחד את השני גם כשכיף וגם כשפחות".

הם חזרו היישר לשגרה קדחתנית וליוקר המחיה (היום הם מתגוררים בשכירות בגבעת אולגה), ולאחרונה החלו להעביר הרצאות על המסע (בין היתר, דרך אתר פאנזינג). על החוויה עצמה הם מתכוונים לחזור שוב - בעוד עשר שנים: "אנחנו הרפתקנים", הם אומרים, "וזה לא משהו שצפוי להשתנות".