דעה: בעשירון העליון - ומתחת לקו העוני; איך זה ייתכן?

ישנן בעיות רבות במתודולוגיה ובהתייחסות התקשורתית למדד העוני של הביטוח הלאומי, שפורסם השבוע. הבעיה הגדולה ביותר היא, ככל הנראה, הספירה של מספר הילדים העניים - שקרובה יותר לשקר סטטיסטי מאשר לנתון שיכול ללמד אותנו משהו מועיל.

בעשירון העליון - ומתחת לקו העוני

את כמות העניים הביטוח הלאומי מודד כך: קודם כל, מחשבים את השכר החציוני במשק, שהוא השכר שחצי מהאוכלוסייה מרוויחים יותר ממנו וחצי מרוויחים פחות ממנו (השכר המדווח, כמובן, לא כולל הכנסות "בשחור"), וקו העוני מחושב כמחצית מהסכום הזה. בישראל, כעת, מדובר על קצת יותר מ-3,200 שקלים בחודש.

הקוראים מביטים בסכום הזה, ומזדעזעים מכמות האנשים שנחשבים עניים לפי המדד. אבל למעשה, עוני בישראל נמדד לפי משק בית, כשסף העוני משתנה מאוד לפי גודל המשפחה.

כך למשל, משפחה עם 5 ילדים, מעט יותר מהממוצע, תיחשב ענייה אם היא מכניסה פחות מ-12,300 ש"ח בחודש. עם 7 ילדים הסכום הזה מטפס ל-14,600 ש"ח בחודש. זה בהחלט לא עושר גדול, אבל האם מי שמכניס פחות מזה הוא בהכרח עני שמחטט בפחים כדי לחפש אוכל? רחוק מכך. למעשה, עם מספיק ילדים, יכולה להיווצר הסיטואציה האירונית בה מישהו יכול להיחשב גם בעשירון העליון וגם מתחת לקו העוני בו זמנית.

על נפשות תקניות ועיוותים סטטיסטיים

למרות שעלות גידול הילדים בישראל נחשבת גבוהה, ככל שיש יותר ילדים כל ילד נוסף מטיל פחות נטל כלכלי על המשפחה.

כדי לפצות על כך, ישנה שיטה שנקראת "נפש תקנית". במדינות ה-OECD, מספר הנפשות התקניות במשק בית מחושבת כשורש הנפשות באותו משק בית. כך משק בית של אדם אחד נחשבת כנפש תקנית אחת, ארבעה אנשים נחשבים כשתי נפשות תקניות, 9 אנשים (שני הורים ו-7 ילדים) נחשבים כ-3 נפשות תקניות וכן הלאה.

בישראל קיימת ועדה הקובעת את ההגדרה לנפש תקנית, ואין לה שום חוקיות או קו מנחה בפועל. כך למשל, משפחה של 9 נפשות (3 נפשות תקניות ע"פ ה-OECD) נספרת בישראל כלא פחות מ-5.6 נפשות תקניות.
כלומר, הביטוח הלאומי מנפח - הרבה מעבר למקובל בעולם - את משקלן של המשפחות מרובות הילדים, וכך מכניס הרבה יותר משפחות אל מתחת לקו העוני.

למעשה, כל השוואה בינלאומית בין מדד העוני של ישראל למקביליו בעולם היא השוואה שגויה ומעוותת בשל ההגדרות השונות, עיוות שרק גדל עקב המספר הרב של משפחות מרובות ילדים בישראל ביחס למדינות ה-OECD.

באותן משפחות מרובות ילדים, כל הילדים נספרים בסטטיסטיקות כ"ילדים עניים". כלומר, המדד מוטה מאוד לייצוג חסר פרופורציה של ילדים עניים, מה שבהחלט מסביר את הכמות האדירה שלהן בסטטיסטיקות.

חשוב לשים לב גם להשלכות המדיניות של זה: הדרך הכי קלה לצמצם את מדד העוני בטווח הקצר היא ניפוח קצבאות הילדים, כך שמשפחות מרובות ילדים יעלו ברמת ההכנסה שלהן. הביטוח הלאומי, שעורך את המדד העוני, מחלק גם את הקצבאות. ככל שהן גדלות, נפח הכספים בהם הוא מטפל גדל גם הוא.

בנוסף, נשאלת שאלה ערכית: האם משפחה שמרוויחה הרבה כסף, אבל חיה בצמצום בשל הבחירה שלה להוליד הרבה ילדים, צריכה להיחשב "ענייה"? האם זה מה שאנחנו מדמיינים כשאנחנו שומעים על נתוני העוני בישראל? האם זו תפקידה של מערכת רווחה, או שאולי עדיף למקד את המשאבים שלנו במי שבאמת מרוויחים מעט וחיים בדוחק בלי קשר לבחירות שלהם?

אין ספק שיש עוני בישראל - ושראוי לפעול למען שיפור מצבם של החלשים ביותר בחברה. בלי לדעת ולמדוד עוני כראוי, לא ניתן לטפל בו. ראוי לנסח מדד עוני שבאמת יוכל למדוד את הבעיות שקיימות בישראל, כי כל קשר בין מדד העוני של ביטוח לאומי לבין עוני הוא מקרי בהחלט. הגיע הזמן להפסיק עם השקרים מונעי האינטרס של דו"ח העוני, ולהתחיל להתמודד עם הבעיות האמיתיות של החברה הישראלית.

■ הכותב הוא פעיל בתנועת "חופש לכולנו" וחוקר ב"תחרות - העמותה לחירות בתעסוקה"