עוגן להיאחז בו

כמה סבל עובר על אנשים שקוראים על נשים כמותה, ומרגישים כישלון גמור. מגזין "ליידי גלובס" - טור העורכת

ורד רמון ריבלין / צילום: רמי זרנגר
ורד רמון ריבלין / צילום: רמי זרנגר

אני יושבת עם הילה פז בקפה השכונתי. היא עוד אפופה בריגוש של הגיליון האחרון, שעל השער שלו התנוססה תמונתה. היזמית המחוננת שהקימה סטארט-אפ מהפכני, נדחקה החוצה על ידי השותפים שלה תמורת 3 מיליון שקל, ואז הקימה סטארט-אפ חדש בתחום הסייבר. רק בת 27 והספיקה להקים ולהקים.

"אם הייתי קוראת את הכתבה על עצמי כשהייתי בת 17, זה היה חוסך לי כל-כך הרבה סבל", היא אומרת לי עכשיו, כשהגיליון מונח על השולחן.

"איזה סבל?", אני שואלת.

לאדם רגיל יש מסלול ברור: לימודים, צבא עוד לימודים ואחר-כך עבודה. אבל היא, שסיימה תואר ראשון בגיל 17, אצלה הייתה סטיית תקן מדהימה. "כשהייתי קטנה לא היה לי מסלול מוגדר, ולא היו לי נקודות ציון שאני יכולה להשוות אליהן. לא היו לי מודלים נשיים לחיקוי", היא מסבירה, "לא ידעתי כמה אני צריכה להשקיע כדי שזה יהיה מספיק. אם אני לומדת 18 שעות ביום, זה מספיק או מעט מדי? אם אני ישנה יותר מ-5 שעות בלילה, זה מספיק או יותר מדי? לא היה לי מול מי להשוות".

עד היום היא בקושי מרשה לעצמה לישון בלילה, כי חבל על כל שעת עבודה. כל זה הכניס אותה למתחים עצומים, לסבל בל-יתואר. שמחת חיים, מיותר לציין, לא הייתה חלק מהקונספט.

קיראו עוד ב"גלובס"


"כל הזמן מתחתי את היכולות שלי", היא מתארת, "לקח לי 4 שנים לעשות את התואר הראשון, והיו לי רגשות אשמה. רציתי לסיים דוקטורט בגיל 20 ולא הצלחתי להגיע לזה. גם זה גרם לי להתייסר".

מהמחוננת שלה היא תבעה יותר. היא הציבה לעצמה יעדים לא הגיוניים, וכשלא עמדה בהם, הייתה בטוחה שהיא כישלון, שאין לה את זה. קורי העכביש התודעתיים נכרכו סביבה. דווקא נתוני הפתיחה החזקים שלה שלחו אותה למקום משוסע, פגיע, שברירי.

"מה היה קורה אם היית קוראת את הכתבה על עצמך אז?", שאלתי.

"הייתי שמחה לדעת שאפשר להצליח בסוף. גם אם אתה נכשל בדרך, אתה עדיין יכול להגיע רחוק, ויכול להיות לך טוב".

תחשבו על הציפיות שהיו ממנה כילדה מחוננת, תחשבו על הציפיות שלה מעצמה. כשלא הרגישה שמיצתה את מה שחשבה שאפשר, נשארה רק עם חמיצות ותסכול. 'למה אין לי ממוצע 001? איך לא הצלחתי לעשות אקזיט?'. היא יכולה להיות דוגמה מעולה למתאם ההפוך שהוכח בין גובה האינטליגנציה לבין רמת האושר.

היא רק בת 27 והספיקה מה שרוב האנשים, גברים ונשים, לא חלמו לעשות. עניין אותי להבין מה גילתה על עצמה בדרך: "היום אני לומדת לקבל את עצמי, לעשות את המקסימום שאני יכולה. ואם אני לא יכולה להגיע למשהו, לחיות עם זה בשלווה".

מתחילת הדרך היא בראה בעצמה את מקום העבודה שלה, ועשתה את זה במעוז טכנולוגי גברי. אנחנו מזהים בזירה הזו יותר ויותר נשים, שמייצרות לעצמן תפקיד שלא היה קיים קודם. לרוב בתוך סטארט-אפ משל עצמן. ובגלל שהן חלוצות במעוז הגברי הזה, הן נלכדו בספוט של ההיסטוריה. הן קורעות עצמן בעבודה מאומצת ויצירתית ונחבטות בהרבה קירות, אבל לפעמים מצליחות להבקיע את הקירות כמו עליסה אחרי לגימה מהבקבוק הנכון. שם אנחנו מחכים להן.

הילה פז / צילום: איליה מלניקוב
 הילה פז / צילום: איליה מלניקוב

מרתק אותי לראות אנשים שממציאים את התפקיד שלהם. תקראו לזה איך שתרצו, בסוף אנחנו מדברים על מימוש עצמי, הנושא הגדול של העת החדשה.

ועכשיו, יותר מאי-פעם, אחרי שנזרקנו לתוך מהפכה על סטרואידים, כולנו נזדקק נואשות לשריר הזה, של היזמות, שכדאי להתחיל לאמן. כבר היום, אחרת נהפוך לבשר התותחים של עידן האקספוננציאליות.

במהפכה הזו כל-כך הרבה ממה שאנחנו מכירים עומד להיכחד. ענפים שלמים, מקצועות שחיינו עליהם, מוצרים שהיו חלק בלתי נפרד מחיינו. הבינה המלאכותית מאיימת להעלים אותם, וזה לא מחכה שנתרגל לזה לאט, זה יורה בצרורות.

וקחו לדוגמה את תעשיית התוכן. מי שחשב בהתחלה שזו רק בעיה של שוק המוזיקה, גילה מהר מאוד את עומק התחתית. המודל של הטלוויזיה וגם של הקולנוע נחבט אנושות, וכמותם כל התעשייה. כל דבר שניתן לקבל חינם באינטרנט - דינו לחטוף קשות, אם לא לקרוס.

הפצצת החדשנות הטכנולוגית מחייבת אותנו לסוג אחר של חשיבה: הרבה יותר המצאתית. בקלות נוכל לגלות שהמקצוע ששירת אותנו עד עכשיו ושהביא אותנו עד הלום, התפייד ואין בו עוד צורך.

אפילו המנכ"לים של הבנקים הגדולים לא בטוחים שיהיו פה מחר, כשמהפכת הבלוקצ'יין תעלה הילוך, ותשמוט את הקרקע תחת כל המוסדות הפיננסיים כמו שאנחנו מכירים אותם, תבטל את רעיון התיווך.

אין כמעט אדם שאני מדברת איתו שלא חושב על התפקיד הבא שלו. כולם מוטרדים, כולם מבררים עם עצמם, חלק כבר בונים כל מיני ישויות עסקיות שמזרימות להם פרנסה ומקטינים את התלות במעסיקים. וזה רק ילך ויתעצם.

אם יש משהו שלמדתי בשנים של עיסוק במנהיגות, זה שהנכס הכי גדול של האנשים מהסוג הזה הוא הגישה. יש צורות חשיבה שמייצרות התקדמות: אנשים שמתפתחים באופן תמידי מתודלקים בדחף אדיר ללמוד. יש להם גמישות מחשבתית, ותכנון הוא חלק בלתי נפרד מההתנהלות שלהם, עד רמת הדקה, לפעמים. הם מטפלים במשימה עם אפס דחיינות, מיישבים בעיות בדרך של דיאלוג בונה. והסוד שלא מדברים עליו: יש להם יתרון פיזיולוגי. לא יעזור כלום, בשביל אנרגיה צריך עמידות גופנית. יכולת לתפקד בלי יותר מדי שעות שינה, נפח מנוע גדול להרבה משימות בו זמנית.

הילה פז מדברת על סבל? יש לכם מושג כמה סבל עובר על אנשים שקוראים על נשים כמותה, ומרגישים כישלון גמור לעומתן? זה סבל שמשוטט ללא קולר במרחב הציבורי, מזין את עצמו משני הכיוונים. אפשר להיות בו זמנית גם מגדלור, אבל גם אבן-ריחיים. אז למה שאנשים יקראו סיפורים כאלה, אם בסוף נותרת חוויה מעיקה? אולי כי לב-ליבו של הסבל האנושי הוא המאבק בדחף. יש מי שקורא על הנשים האלה, וממש מרגיש שאנחנו מושכים אותו בציצת ראשו למעלה, נותנים לו עוגן גבוה יותר להיאחז בו.

בינתיים, את הגביע הקדוש משיגים בעיקר היזמים. הם אלה שמובילים את העלילה, עצמאיים, גיבורי תרבות, שועטים אלי אקזיט. ועד שלא נזיז את המחט, הם ימשיכו להיות, איך נגיד את זה, לא אנחנו.

vered-r@globes.co.il