השמועות על מותה היו מוקדמות מדי

למרות ההספדים לדמוקרטיה, לי היא נראית חיה ותוססת ■ אנשי השנה של "גלובס"

ההפגנה ברוטשילד / צילום: שלומי יוסף
ההפגנה ברוטשילד / צילום: שלומי יוסף

אני מנסה לחשב בכמה הפגנות הייתי ב-2017. זה לא קל; מחאת הנכים, הפגנות החרדים, מאבקי עובדים, חקלאים, אתיופים. הפגנות שמאל והפגנות ימין. הפגנות נגד נתניהו והפגנות בעדו. הפגנות של טבעונים והפגנות של תושבי דרום תל-אביב. הפגנות נדל"ן והפגנות לגליזציה. הפגנות בעד אזריה ובעד מנגיסטו. הפגנות שקטות והפגנות אלימות, הפגנות קטנות והפגנות גדולות, הפגנות מוצלחות והפגנות כושלות, מפגני עוצמה ועצרות זיכרון.

צעדתי ברחובות, עמדתי בכיכרות, חסמתי כבישים וישבתי במאהלים. האזנתי לנאומים, שמעתי קריאות, קללות, צפירות, ועימותים. הייתי בהפגנות למען הזכות להפגין ובהפגנות נגד הפגנות אחרות. ראיתי - כמעט תמיד מהצד - את השיח הציבורי בישראל מחוץ למשכן הכנסת, ולמרות ההתרעות החוזרות ונשנות שהדמוקרטיה מתה, לי היא תמיד נראית חיה ותוססת, בוערת באש תמיד. רוב הישראלים אמנם מעדיפים להישאר בבית מול הטלוויזיה, אבל אלה היוצאים לרחובות שומרים על כבוד כולנו - ואלה היוצאים לרחובות מצוידים בשלטים שהכינו בעצמם בבית, שומרים על כבוד אלה שבאו כמו שהם. ואות כבוד מיוחד שמור להפגנות היחיד. אדם לבדו, מניף שלט. כוכב אחד לבד. אני לא הייתי מעז, ואני בעצם לא לבד כמו שכתב נתן זך.

לא מסוכן ללכת לרוב המוחלט של ההפגנות בישראל - וישראל בהקשר הזה היא של גבולות 48'. אם הפגנה מסלימה אפשר לראות את זה מגיע מקילומטר. גם מהמשטרה אין מה לפחד מי יודע מה - לא שאין תקריות של אלימות משטרתית, יש יותר מדי, אבל קחו את המילה שלי: מפגין שרוצה להפגין בלי להסתבך עם המשטרה - 99% שלא יקרה לו כלום. אלא אם כן הוא חרדי (עדיפות לירושלמי) או ערבי, ואז זו סטטיסטיקה אחרת לגמרי. גם שאר המגזרים חטפו את שלהם, אבל במידה פחותה. לערבי ולחרדי נותנת המדינה יחס מיוחד ופינוקים כמו סוסים, כדורי גומי וזרנוקי מים מסריחים שקיבלו את השם המשטרתי המלבב 'בואש'.

אם בכל זאת צריך לתת סימנים בהפגנות של 2017, הרי שהייתה זו שנתו של המפגין המבוגר. חלק מהמאבקים היו של מבוגרים במובהק, לפעמים באין ברירה אחרת, כמו מחאת הנכים או עובדי נגב קרמיקה, אבל גם בהפגנות המצוקה וההפגנות הפוליטיות יותר - המבוגר בא קודם השנה. הצעירים, אם הגיעו, הגיעו מאוחר יותר. אנחנו כבר מזמן לא ב-2011 פה. בניכוי החרדים והערבים (שוב הם!), אם לצטט את המנהיג, בכל הפגנה בישראל מתרחשת כמעט אותה התנגשות קבועה בין היות הנוכחים מיעוט נרדף, מגזר דפוק אך צודק, לבין היותם רוב העם, או לכל הפחות העם האמיתי. לכל אנחנו יש הם, וההם תמיד נגדנו. כל הפגנה היא תמיד גם הפגנה על המדינה; למי היא שייכת, מי גונב אותה. את החרדים ואת הערבים זה לא מעניין.

מנהיגים? לא בהפגנות

בראש כל הפגנה כזו, או מאחוריה, עומדות ועומדים מנהיגות ומנהיגים, מארגנות ומארגנים. הקשר ביניהם למפגין שיוצא מהבית ולא נמנה עם המעגל הראשון או השני של המארגנים לא תמיד חד-משמעי - המפגין הישראלי לא יוצא מהבית כי הוא נוהה אחרי איש זה או אחר, לרוב הוא בא כי הנושא חשוב לו. רבים מההולכים להפגנות נגד נתניהו, לדוגמה, מסתייגים ממני נפתלי. רובם המוחלט לא רואים בו את מנהיגם. הם באים למרות נפתלי, לא בשבילו. גם הבאים להפגנות של תושבי דרום תל-אביב היו מעדיפים מנהיגה אחרת מאשר שפי פז. בכלל, המפגין הישראלי נוטה לחשוד בזה שעומד וצועק ברמקול יותר מדי פעמים: עוד אחד שבא לעשות עלינו סיבוב בדרך לפוליטיקה. ישראלים, בצדק או שלא, משוכנעים שהם מריחים קומבינטורים.

קיראו עוד ב"גלובס"


חלק מאותם מארגנים ומנהיגים, במיוחד אם מדובר במחאה קבועה ומתמשכת, נוטים לשכוח את העובדה הזו, נבלעים בלהט האירועים ובאדרנלין המטורף ששוטף אותם. אף אחד לא נולד עם מגפון, אף אחד לא נולד כשהוא מונף על כתפיים, צועד בראש תהלוכה של אלפים או עומד בראש צבא קטן ונחוש. אתמול היית אדם רגיל, היום אתה מרואיין מבוקש, סביבך מתהווה פתאום חצר. יש לך יועצים. אפשר להתרגל לזה במהירות רבה ובקלות יתרה. הימים בין הפגנה להפגנה הופכים אפורים יותר ויותר. אתה מכור. משהו בוער בך, ופתאום אתה מוצא את עצמך עובד בזה.

זה לא נאמר בזלזול, חס וחלילה. ההפך הגמור הוא הנכון. לפעמים זה קרה להם במקרה, לפעמים הם חתרו לשם - אבל כך או כך, אלה האנשים ששוכבים על הגדר. הם הראשונים שיצאו. אלה לא הייתם אתם, נכון? הם התגברו על המבוכה - אתם יודעים כמה מביך זה לצעוק במגפון? לנטוש את המודעות, לזנוח את האירוניה ופשוט לצעוק במגפון? הם התמסרו לרעיון, ולא פחות מכך - למימושו.

ברבים מהמקרים, מארגני ההפגנות (במיוחד הפוליטיות) סופגים כמות נכבדה של אש ומשלמים מחיר כבד ביותר - חייך אינם חייך יותר ודמך (המטפורי) מותר על-ידי אנשי המחנה הנגדי, שישמחו לגרור את שאריות שמך הטוב בבוץ וברפש. הרבה פעמים כל זה קורה דווקא על-ידי טהרנים בתוך המחנה שלהם - כולנו ראינו את ההסתערות של תומכי נתניהו על יועז הנדל שארגן את הפגנת הבעד בכיכר ציון בירושלים (קונספט משונה, "הפגנת בעד", אבל זה לפעם אחרת), על מי שבא לנאום בהפגנה כמו גם על כל דובר ימני שהשתתף בהפגנות נגד נתניהו. פתאום הם מוקאים אל מחוץ למחנה, מוקעים כבוגדים. מימין לגלגו גם על הפגנת הבעד שארגן יועז הנדל בכיכר ציון בירושלים בטענה שלא הגיעו לשם הרבה אנשים. אני מהמר שמי שצחק, מעולם לא ארגן הפגנה. אתם לא יודעים כמה זה קשה להוציא מאות אנשים מהבית, בטח בפעם הראשונה. כולנו זוכרים שדוד ביטן (זוכרים?) היה צריך לשלם על אוטובוסים להפגנות בעד נתניהו, ולמרות זאת איש כמעט לא בא. אם זה לא אותנטי, אנשים לא באים. גם את זה מריח הישראלי. תסתכלו על ההיסטוריה שלנו; אין מחאה ממומנת ומתוכננת שסחפה המונים. אם זה הצליח להתפשט, סימן שזה התחיל אמיתי. זה הדבר שמחבר בין מנהיג י המחאות השונות, האש - ותהא אש של נקמה, כאב או חזון - בוערת בהם חזק מספיק כדי להצית לבבות אחרים. מכל הנאמר לעיל אבקש להחריג את אלדד יניב. פשוט נראה שהוא נהנה מזה הרבה יותר מדי.

מנהיג מחאה חייב להיות גמיש מחשבתית. אם באו הרבה אנשים, המספרים מדברים. אם באו מעט, זה בכלל לא עניין של מספרים. בכלל, המספר - כמילה המשמשת לציון כמות מוחלטת ומוסכמת - איבד מערכו. מאה זה אלף, אלף זה מאתיים, עשרים אלף זה ששת אלפים, ועשרים זה מאה. הכל תלוי באיזה צד אתה. מנהיגי מחאה חושבים שמישהו מקשיב לנאומים שלהם. זו חצי טעות. מי שמקשיב זה מי שנשאר בבית וניזון מהתקשורת. בהפגנה, אף אחד לא מקשיב לנאומים, חוצבי להבות ככל שיהיו.

בנוסף לכל הלחץ על זה שעומד בראש ההפגנה, הוא צריך לחשוש מהמקום השני, מהנואם הבא, מאובדן שליטה. מתי בפעם האחרונה ראיתם מישהו מוותר על כבוד? מחאות נוטות להסתבך בקרבות של מנהיגות ואגו. כולנו זוכרים לרעה את מנהיגי מחאת הנכים מתקוטטים ביניהם בכנסת. מהמחזות היותר עגומים של השנה האחרונה, והייתה תחרות קשה.

לכתבה הקודמתהספירה לאחור