עוה"ד בתיק דסק"ש-מעריב: "לפרגן לנו מקסימום שכר-טרחה"

האם רבע מסכום הסדר פשרה מהווה שכר-טרחה ראוי לעורכי דין בתביעה נגזרת? דרישות השכר שהציגו בשבוע שעבר עורכי הדין של התובעים הנגזרים בתביעה הנגזרת שניהלו בפרשת "עסקת דסק"ש-מעריב", מעלה שוב אל קדמת הבמה את שאלת מיליון השקל או 25 מיליון השקל: האם ראוי שעורכי דין ידרשו שכר של עשרות מיליוני שקלים על עבודה של מספר שנים? האם ראוי לגרוע מנושים או מאלה הזכאים לפיצוי סכומי-עתק לטובת עורכי הדין?

הוויכוח התעורר בשנים האחרונות לרוב על רקע שכר-הטרחה-העתק שאותו דורשים נאמנים, כונסי נכסים ומפרקים בתיקי פירוק. אלה עולים לכותרות, וזוכים לביקורת ציבורית, בכל פעם שסכום גבוה במיוחד מזדקר לעין. בתקופה האחרונה נמצאים על "המוקד" נאמני מגה, שדורשים שכר-טרחה הנע בין 60 ל-99 מיליון שקל. אך כונסת הנכסים הרשמית (הכנ"רית) עו"ד סיגל יעקבי, חושבת שעליהם להסתפק ב-28 מיליון שקל "בלבד".

הכנ"רית אף הכריזה עם כניסתה לתפקיד לפני מספר חודשים, כי היא תפעל לצמצום שכר-הטרחה של בעלי תפקידים, וההמשך עוד יגיע.

נוסף למפרקים ולכונסי הנכסים שנמצאים על המוקד - לעיתים קשה לעכל ציבורית גם את שכר-הטרחה שנפסק בתביעות ייצוגיות, ושנוגס נתח של מיליונים מהפיצוי שנפסק, או שהוסכם, בהסדרים לטובת הציבור המיוצג.

25%-30% מהפשרה

אבל שכר-הטרחה שהדליק את הנורות האדומות הפעם, נמצא בזירה שונה לחלוטין. מדובר בזירה של התביעות הנגזרות, שם אין נושים שמחכים לנתח שלהם מהכספים שהמפרק יצליח לחלץ מחברה קורסת, ואין ציבור נפגע שזכאי לפיצוי.

בתוך תמונת המצב הזו, ביקשו בשבוע שעבר עורכי הדין רונן עדיני ורם דקל, כי בית המשפט יפסוק להם שכר-טרחה בהיקף של 25 מיליון שקל - רבע מסכום הסדר הפשרה בסך 100 מיליון שקל, שאישר בשבוע שעבר בית המשפט המחוזי בתל-אביב ב"פרשת דסק"ש-מעריב".

את התביעה הנגזרת הגישו לפני מספר שנים לבית המשפט בעלי מניות מיעוט בחברת דיסקונט-השקעות (דסק"ש) - באמצעות עורכי הדין עדיני ודקל - נגד בעל-השליטה לשעבר בדסק"ש, נוחי דנקנר, ונגד דירקטורים אחרים, שהחליטו ב-2011 על רכישת עיתון "מעריב" שגסס אז, בהשקעה של 147 מיליון שקל.

בשבוע שעבר אושר הסדר פשרה שהושג בפרשה, הסדר שאליו התנגדו תחילה עורכי הדין עדיני ודקל, אך משאושר הם הגישו לבית המשפט את דרישת שכרם.

בבקשה הסבירו עורכי הדין כי העבודה על התיק בחמש השנים האחרונות, הייתה מרובה, ההחלטות בו יצרו תקדימים משפטיים חשובים, וכן טענו כי יש לאמץ את הסטנדרט האמריקאי של שכר-הטרחה במקרים דומים - בין25% ל-30% מהסדרי הפשרה.

עורכי הדין עדיני ודקל לא תמימים. הם צופים מראש את גל הביקורת שיעלה בעקבות הדרישה לכמעט 30 מיליון שקל מסכום הפיצוי (שכ"ט כולל מע"מ). בימים הקרובים עתידים החברה והבכירים הנתבעים בפרשה, להגיש לבית המשפט את עמדתם בנוגע לשכר-הטרחה, והם צפויים לבקר בחריפות את דרישתם של עורכי הדין של התובעים. לפני מספר חודשים כבר הועלו טענות נגד מייצגי התובעים בקשר לשכר-הטרחה. בין היתר, נטען כי עורכי הדין מתנגדים להסדר הפשרה המתגבש, כיוון שהם מעוניינים בהגדלת שכר-הטרחה שלהם.

רגע לפני שגל הביקורת הזה הופך אולי לצונאמי, מבקר אחד ממייצגי הנתבעים בנגזרת דסק"ש-מעריב, עו"ד רם דקל, את החברה והתקשורת בישראל, אשר לטענתו לא יודעים לפרגן לעורכי דין על עבודתם. "יש קטע מוזר בעיניי ולטעמי מאוד לא מפרגן בקרב רוב העיתונאים, בכל מה שקשור לשכ"ט של עו"דים. זו תכונה ישראלית, אולי אנושית גלובלית, שאני מאוד לא מעריך - של להסתכל כל הזמן בכיס של השני ולעשות את החשבון שלו.

"בעיתונים נכתב שעורכי הדין 'גרפו' כסף, 'התעשרו', ולא שהם עבדו והשתכרו, לקחו סיכון עצום, וקיבלו תמורה ראויה. זו הטרמינולוגיה וזו התפיסה. זה לא בא ממקום מפרגן - על אף שכאן ספציפית לא מדובר בתביעה ייצוגית, שבה שכה"ט בא כביכול על-חשבון הציבור או הקבוצה. כאן זו תביעה נגזרת לטובת חברה אחת, דסק"ש, שמאז שהחברה-האם שלה אי.די.בי מכרה מניותיה לאדוארדו אלשטיין, היא כמעט חברה פרטית. דסק"ש גם לא רצתה בתביעה והתנגדה להגשתה. הבאנו לחברה כסף, שכל מה שלא נקבל ממנו ילך לאלשטיין, לא לציבור".

לטענת דקל, המצב צריך להיות הפוך. "צריך לפרגן למקסימום שכר-טרחה, כדי לתמרץ תביעות כאלו ולהעריך את הסיכון שלקחנו על עצמנו. בארה"ב הממוצע הוא בין 25% ל-30%, כדבר שבשגרה. למה כאן בישראל כולם מרגישים כאילו זה מהכיס שלהם?".

תביעה נגזרת היא כלי עבור בעל מניות מיעוט בחברה לתבוע את נושאי המשרה שהזיקו לה לכאורה, במקרה שהחברה עצמה לא מעוניינת לתבוע אותם. התביעה הנגזרת, בסך 370 מיליון שקל, הוגשה ב-2012, תוך התנגדות של החברה להגשתה. אולם במקרה של דסק"ש-מעריב חלה תפנית בגישת החברה.

לפני מספר חודשים התברר כי חרף התנגדותם של התובעים הנגזרים ובאי-כוחם להסדר הפשרה שהתגבש בהליך הגישור (100 מיליון שקל), גישור שעל כישלונו הודיעו הצדדים לבית המשפט - הגיעו הדירקטורים בדסק"ש להסדר פשרה עם הנתבעים "מעל ראשם" של התובעים הנגזרים. בסוף השבוע שעבר אישר השופט עופר גרוסקופף את הסכם הפשרה; וכעת נותר רק להכריע מהו סכום שכר-הטרחה והגמול שישולם לתובעים הנגזרים.

ואם הייתי מפסיד?

לטענת עו"ד דקל, כאשר משקללים את שכה"ט שנפסק בתיקים אחרים; את העובדה שהחברה התנגדה להגשת התביעה; ואת הרצון לתמרץ תביעות נגזרות מסוג זה, השכר המבוקש יותר מראוי. "הציבור צריך להוקיר את עורכי הדין האלה שלקחו סיכון, שהשקיעו לילות כימים, ובסופו של דבר הצליחו. זה נכון גם לתביעות ייצוגיות וגם לתביעות נגזרות, ולכל תיק שעורכי הדין עובדים ללא שכר, אלא רק עבור הסיכוי הקטן שיצליחו בסוף. אין אפשרות אחרת. לא מסוגל להבין את חוסר הפרגון".

עוד מוסיף דקל: "למה זה בסדר שדסק"ש, שלא רצתה בכסף - תתעשר ו'תגרוף' אותו, אבל זה לא בסדר שמי שלקח את הסיכון בשבילה, ותבע עבורה נגד רצונה - יקבל שכר גבוה? אם היום תבוא אליי חברה ותבקש שאייצג אותה בתביעה כלשהי בלי כסף, רק תמורת אחוזים - היא תשלם לי בין 20% ל-30%, כי ככה זה בתיקי סיכון-סיכוי. אז מה ההבדל? כאן זה צריך להיות אפילו גבוה יותר, כי כאן החברה התנגדה".

דקל מתאר כיצד החל ההליך, וכיצד הוא ייצג לאורך שנים את התובעים ללא שכר. "לפני חמש שנים, חשבתי שזה יהיה נכון לדרוש מדסק"ש להגיש תביעה נגד הדירקטורים שלה בעניין 'עסקת מעריב'. אף אחד אחר לא חשב על זה, ואיש לא בחר להרים את הכפפה. אני כן. החברה שכרה עורכי דין כדי להילחם בי. אני עבדתי בחינם. אם הייתי מפסיד, אף אחד לא היה משתתף בצערי ולא היה מחזיר לי את ההוצאות. שותפי לתביעה עו"ד עדיני ואני, השקענו יחד אלפי שעות עבודה שיכלו לרדת לטמיון אם היינו מפסידים.

"בסופו של דבר ואחרי מלחמה קשה ביותר - זה הצליח. החברה שלא רצתה בתביעה והתנגדה לה - מקבלת עשרות מיליונים. כמה תיקים נגמרו בישראל בתשלום של מאה מיליון שקל? אפשר לספור אולי על כף יד אחת".

לסיכום אומר עו"ד דקל: "אז אולי אני נאיבי שאני מצפה לפרגון. 30 שנה אני עורך דין ועוד לא ראיתי פרגון, ועדיין לא התייאשתי. אבל העיסוק האובססיבי הזה בשכ"ט ותמיד מזווית לא מפרגנת - זה פשוט לא נתפס בעיניי".