הנקראות ביותר

עובדים חסרי גבולות: סיפור הצלחה או אנשים כוחניים

איך מתמודדים עם אנשים שהם חסרי גבולות לחלוטין, ו'לא רואים בעיניים' בדרך למטרה ■ הפסיכולוג הקליני ד"ר דני חורש מנתח: "אנחנו חיים במערב פרוע של גבולות" ■ מיוחד ל"ליידי גלובס"

דני חורש / צילום איל יצהר
דני חורש / צילום איל יצהר

היכולת להיות אמפתי לזולת היא תכונה מוערכת מאוד, אבל היא גם עלולה להתגלות כסוג של חרב פיפיות. "אנחנו הפסיכולוגים קוראים לזה הבוץ האמפתי", מספר הפסיכולוג הקליני ד"ר דני חורש, מרצה בכיר במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. "בתנאים מסוימים הזדהות יתר עם כאבו או רצונו של הזולת עלול לסבך אותנו, להכניס אותנו לתוך 'בוץ' רגשי שיהיה קשה לצאת ממנו. האחר נכנס אלינו ואנחנו נכנסים לתוכו.

"כשאתה מעמיד את עצמך לרשות האחר באופן אבסולוטי, נוצר תהליך של התרוקנות עצמית. אתה עלול לא להשאיר מספיק מקום לעצמך, להיות מתוסכל, ובסופו של דבר גם להתאכזב ולהעניק פחות. חשוב לשמור על המשאבים האישיים, להציב גבול ולא להיכנע".

להציב גבול לעצמנו או לצד השני?

"לפעמים צריך להגיד לאחר 'סטופ', אבל ברוב המקרים זה לשים גבול לעצמנו, לתת לעצמנו לגיטימציה לקחת צעד אחורה, לתדלק ואז לחזור. אחד המונחים המסקרנים בפסיכולוגיה הוא 'חמלה עצמית' - זו היכולת שלך להיות אדיב ורך כלפי עצמך, בהקשרים האלה. זה המקום שבו אתה אומר 'ומה איתי? הקשבתי והזדהיתי, אבל יש גם אותי בתמונה. מותר לי לקחת זמן לעצמי, להתמלא לפני שאני ממלא'".

הפסיכולוגיה המודרנית עוסקת בשאלת גבולות בהיבטים רבים - מול הסביבה, מול בן/בת הזוג, ברמה האינדיבידואלית וגם ברמת המשפחה. "הרבה פעמים המשפחה מציבה גבולות מול העולם החיצוני, יותר נוקשים או יותר חדירים, זה אנחנו מולם, יש סודות או אין סודות. לכן, גבולות גמישים הם מדד נורא חשוב - לדעת להיכנס, אבל גם לצאת, לדעת להיות מעורב, אבל גם לשמור על עצמך ועל הקשר. מובן שהכלל הזה הולך ונעשה יותר נכון ככל שהצד השני יותר כואב או יותר תובעני. שם הגמישות משחקת תפקיד חשוב במיוחד".

קיראו עוד ב"גלובס"


איך מייצרים גבולות גמישים?

"לכל אחד יש גם גבולות חיצוניים וגם גבולות פנימיים, שחוצצים בין חלקי האישיות השונים של העצמי, וחשוב מאוד שהגבולות האלה יהיו גמישים. זה לא אומר שהם צריכים להיות רכים, אלא שנדע לנוע בין הצבת גבולות, ואפילו נוקשים, כי צריך, לבין היכולת לטשטש אותם. זה לא שצריך תמיד להציב גבולות לא חדירים או שתמיד צריך להגמיש אותם. צריכה להיות לך יכולת לעשות אדפטציה של הגבולות.

"הפייסבוק, למשל, הוא מקום מאוד משחרר, כי יש בו אפקט אשלייתי של הגמשת גבולות - אנשים שבקשר אחד על אחד יהיו עם גבולות מאוד נוקשים, באשליית האנונימיות מאוד גמישים. זה גם מדיום שנותן מקום לנטייה הנרקיסיסטית. אתה רוצה פידבקים והתפעלות, ולא שם לב ששמת את עצמך במקום נורא חשוף. זה מערב פרוע של גבולות".

מה השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בהצבת גבולות?

"חשוב שאדם ידע מדוע הוא מציב גבולות. צריך לפעול לא ממקום הגנתי וריאקטיבי, לא ממקום שאני מפוחד ממה שיש בחוץ, אלא מתוך הבנה פנימית של למה אני עושה את זה, מה הרציונל, למה זה טוב לי. כל אחד צריך לשאול את עצמו את השאלה הקריטית, האם אני מציב את הגבול מתוך פחד או מתוך דאגה בריאה לעצמי ולקשר, וגם: האם הצבת הגבולות מוכיחה את עצמה? האם היא עושה משהו טוב לנו ולקשר עם האדם שמולנו, או שהיא מרחיקה ופוגעת ביכולת שלנו לתקשר עם האחר.

"למשל, הרבה פעמים במערכות יחסים אנחנו עושים שחזורים, ונכנסים לאותו דפוס של הצבת גבולות נוקשים או אי הצבת גבולות, במקום לבדוק את מערכות היחסים לגופן, ולהגמיש את הגבול כשצריך. לפעמים הגבולות לא מספיק קשוחים, ואז נפגעים שוב ושוב".

אפשר להגדיר גבולות כרכוש פרטי?

"אם נגיד זאת כך, נלך רחוק מדי לעבר הסגירות. להרבה אנשים יש גבולות חזקים מדי א-פריורית, והם צריכים לעבור תהליך הפוך, להגמיש אותם קצת. זה אולי אפילו יותר קשה. אם יש לך מושג למה אתה מציב ככה את הגבולות, פתרת 50% מהמצב".

איך אדם נוקשה גבולות יכול להגמיש אותם?

"לכל אדם יש סיבות ספציפיות לכך שהוא בנה לעצמו גבולות נוקשים - אנשים יכולים להציג אותו סימפטום, אבל הוא יגיע ממקומות שונים ובעוצמות משתנות. אצל אדם אחד זה יהיה קשור ליחסים מוקדמים, אולי היו לו הורים פולשניים והיום הוא מאוד שומר על הגבולות שלו. אצל אדם אחר זה נובע מחרדה חברתית מאוד גדולה, יש לו פחד מביקורת והוא שם על עצמו מעטה קשיח".

הצבת גבולות היא מיומנות שמתפתחת?

"זה סוג של שריר שאפשר לאמן - צריך להתבונן על הגבולות ככלי שמותר לנו להשתמש בו, לפתח אגוצנטריות בריאה, שמווסתת את הקשרים הבינאישיים. הספקטרום ההתנהגותי נע מהצבת גבולות גמישה בצורה אדפטיבית טובה, לגמישות שבאה ממקומות לא מעובדים ומאוד קמאיים, מקומות של פחד וחשש בגלל טראומות עבר".

דני חורש / צילום איל יצהר
 דני חורש / צילום איל יצהר

המוטיבציה של הריצוי

לעתים ישנם מעברים חדים בין הצבת גבולות נוקשים לגבולות גמישים, מהיות חדיר להיות הודף. "התנודתיות הזו עלולה להיות בעייתית, כי היא גם גורמת סבל לאדם עצמו, וגם לא מאפשרת לסביבה לקרוא אותו נכון. כשזה מאוד תנודתי וחד, הקושי גדול עוד יותר".

הרבה אנשים נמנעים מהצבת גבולות בגלל חוסר נעימות או תחושות אשמה. מה הדרך להתמודד?

"אדם צריך לשים לב לדפוסי ההתנהגות שלו - אתה צריך לחפש איזו תבנית שקורית לך שוב ושוב. תמיד לשאול מאיזה חלק של הבטן אנחנו פועלים, אם זה בהלה ופאניקה או כבוד לעצמנו. ברגע ששמים לב שבכל פעם הפגיעה מגיעה מאותו מקום, שקל לעורר בנו את רגשות האשמה, כבר מתחילה ההתמודדות.

"השלב הבא הוא לעשות ניסיונות קטנים כדי לצאת מהתבנית. אחרי כל ניסיון אנחנו צריכים לבחון את עצמנו: האם הוא הניב עבורנו תוצאה טובה? האם חווינו חוויה אחרת בזכות הצבת הגבולות? כשאנחנו חושבים על האפשרות לאזור אומץ, להציב גבול ולראות מה קורה, לרוב אנחנו מדמיינים נרטיב שלם של דרמה: לא יאהבו אותנו, לא יבינו מאיפה זה בא לנו - אבל אנחנו עשויים לגלות שלא כצעקתה. הרבה פעמים אנשים שהרשו לעצמם לענות פעם אחת לבוס, למשל, רואים שהתסריט הקטסטרופלי שהם כתבו לעצמם בראש לא התממש".

ריצוי אחרים נובע מהיעדר גבולות?

"השאלה היא מה המוטיבציה הפנימית שעומדת מאחורי הריצוי. ברור שהרצון לעשות טוב עבור אדם אהוב או קרוב איננו בהכרח שלילי. ריצוי הופך בעייתי כשאדם נושא את עיניו החוצה יותר מדי במקום פנימה, כשהוא עסוק מאוד בשאלות כמו 'מה מצפים ממני?', 'מה יגידו אם לא אעשה את זה?', 'לא נעים לי לאכזב'.

"ויניקוט דיבר על 'עצמי כוזב' מול 'עצמי אמיתי'. העצמי הכוזב מתפתח כאשר האדם (הילד) עסוק מדי בשאלות שקשורות למציאות החיצונית - ציפיות האחרים, כאבם של אחרים, רצונם של אחרים (ולא שלי) - הוא כזה שעלול להוביל לריצוי יתר, ולהעדפת רצונם של אחרים על פני הרצון האותנטי שלו (לעתים הוא כלל לא מכיר את רצונו שלו, מרוב שנשא את עיניו החוצה)".

מה הגילוי שהכי מפתיע אנשים אחרי הצבת גבול?

"שהרבה פעמים אנשים מכבדים הצבת גבולות, גם אם הם כועסים עלינו. יש משהו באדם שיודע את הגבולות שלו שמעורר הערכה. יש בזה גם משהו שמלמד את הסביבה איך היית רוצה שיתייחסו אליך. זה תהליך הדדי: הסביבה לומדת משהו חדש עלינו, וצריכה להתמקם מולנו באופן קצת שונה.

"אפשר גם להיות אמפתיים לתגובות הסביבה - אם תמיד היינו תמיד מגמישי גבולות, אפשר להיות סובלניים לאופן שבו הצד השני מגיב להתנהגות החדשה שלנו. עם זאת, כמובן שצריך לדבוק בהצבת הגבולות, לא לסגת. זה תהליך, מסע שצריך לעבור".

חיים ללא גבולות

כמעט כולנו נתקלנו בהם: חסרי הגבולות, שלא יודעים מתי ואיפה לעצור. "זה קורה אצל אנשים שנתקעים התפתחותית בשלב מוקדם. זה פוגע בעיקר ביכולת שלהם להיות עצמאיים, ולגלות מה הם רוצים. ויסות נכון של גבולות עוזר לך לשאול את השאלות החשובות, מה אני רוצה ומה רוצים בשבילי".

איפה חוסר הגבולות משרת אנשים, ואיפה זה פוגע בהם?

"יש מקצועות כמו פוליטיקה, עריכת דין בבית משפט או פיננסים, שבהם אדם שלא יודע גבולות יכול להיות גו גטר, ולהגיע להישגים. אנשים אומרים עליו בקריצה 'כל הכבוד לו, לא עוצר באדום, בולדוזר, משיג את מה שהוא רוצה', אבל הרבה פעמים הם גם יגדירו אותו כאדם כוחני מדי, ש'לא רואה ממטר' ושלא נעים לעבוד איתו".

איזה נזק אדם כזה גורם לעצמו?

"במקום העבודה יש לא רק מישור מקצועי, אלא גם בינאישי. ושם, לעתים קרובות, לאנשים יש ציפיות אחרות: שתהיה אדם עם טאקט, שתדע לכבד את הגבולות של העובדים שלך (למשל, בוס שנחווה כמאוד פולשני, ולא מאפשר לעובדיו אוטונומיה או פרטיות), שתהיה אדם נעים לבריות. אלו תכונות חשובות מאוד, וגם הן מבטאות הצלחה, אולם הן לעתים לא עולות בקנה אחד עם סגנון עבודה/ניהול כוחני".

מתי זה יכול להגיע למקומות קיצוניים?

"יש פסיכופתולוגיות והפרעות שמאופיינות בתנודתיות גדולה, הידועה שבהן היא הפרעת אישיות גבולית שמתאפיינת ביחסי קרבה-מרחק לא מווסתים. אדם יכול לעבור מהר מרצון בסימביוזה וחרדת נטישה, מקום שבו הגבולות מאוד מטושטשים ופלואידים, לדינמיקה הפוכה של קושי מאוד גדול להיות באינטימיות ורצון להתרחק, אפילו להיות הנוטש".

לכתבה הקודמת"ארגון חייב לכבד את הגבולות של עובדיו"