חודש הקרנבלים הוא הזמן לביקור בנשף המסכות של סרדיניה

נשף המסכות הזה היה שונה. רחוק מאוד מנשפי המסכות האלגנטיים של קרנבל ונציה, שם רוקדים עוטי המסכות בשמלות משי ובגלימות קטיפה. על אף שגם הוא התקיים על אדמת איטליה, ואפילו בערך באותו זמן של הקרנבל הוונציאני, כאן עטו הרוקדים עור כבש ומסכות עץ כהות, וצלצול פעמונים כבדים, מהסוג שקושרים לצווארי הפרות, ליווה את ריקודם.

סביב הרוקדים בתהלוכה נעו דמויות במסכות לבנות ובגלימות אדומות, מנסים "לתפוס" עוברי אורח בחבלים שהחזיקו. עוברי האורח לא התנגדו, להיפך. להיתפס בידיהם של ה"איסוהדורס" (Issohadores) נחשב לסגולה למזל טוב. הרבה יין מקומי נשפך כאן לגרוננו, המוכר שבהם הוא יין הקנונאו (Cannonau) בעל האופי המחוספס, כמו הרוקדים, המכונים ממוטונס ((Mamuthones, כמו האי סרדיניה כולו.

הפסטיבל שצפינו בו - אירוע בועט, מרגש, מלא תשוקה - בכפר ממויאדה (Mamoiada), הוא אחד מרבים המתקיימים בחודש פברואר באי, חודש הקרנבלים. לכל עיר וכפר טקסים, אירועים, תהלוכות ומסיבות משלהם. מסכות, תחפושות מפחידות, ריקודים ושירים מאפיינים את החגיגות, שמהדהדים בהן עדיין מקורותיהם המסתוריים של הטקסים הפגאניים העתיקים, הרבה לפני בוא הנצרות לאי.

כנסיות ומקדשים רבים נבנו על אתרי פולחן ובארות קדושות. עמקים וגבעות עם שמות מתקופת הברונזה הוקצו מחדש למריה. אירועי פולקלור עתיקים, המייצגים טקסים פגאניים בני אלפי שנים לפיוס רוחות החורף, עדיין נערכים כאן באירועים מקומיים אותנטיים, ויש להם אופי אפלולי ואף מעט מפחיד.

הטקס בכפר ממויאדה, למשל, מהדהד מסורת קדומה של חברות רועים חקלאיות, טקסי פולחן שנועדו לפייס את הרוחות הרעות, וכללו מן הסתם חגיגות יצריות עם הרבה יין, בשר, ריקודים והקרבת קורבנות. עם הזמן התעדנו הטקסים. מקורבן אדם, לקורבן חיה, וממנו, לקורבן סמלי בתחפושת של חיה. לבושים בעור חיה ונושאים על גבם פעמוני בקר, פניהם מושחרות ומוסתרות תחת מסכה בדמות חיה - מובלים הקורבנות לקראת "מותם", בעוד הדמויות שסביבם מונעות מהם להימלט מגורלם.

בכפר ממויאדה ניתן לבקר במוזיאון המסכות הים-תיכוני (Museo delle Muschere Medierranee) המעניין, המציג את הווי החיים המסורתיים והאמנות העממית באי, ואת הדומה והשונה בין אלו לבין אזורים אחרים סביב אגן הים התיכון. החלק המעניין ביותר הוא זה המוקדש למסורות הפגאניות. תקופת הקרנבל, שבה המסורות הללו מרימות ראש, היא הזדמנות נפלאה לבקר באי היפה והמרתק, הבתולי והפראי.

מחוץ לזמן ולהיסטוריה

האי האיטלקי הנידח והקצת נשכח הזה, אף שהוא השני בגודלו בים התיכון (אחרי סיציליה) ושטחו דומה לזה של מדינת ישראל, שוכן לצד ים בצבע טורקיז ועשיר בנופים בתוליים ופראיים. הוא מבודד ומסוגר משהו, ותרבותו שונה ומיוחדת. לפני שנים רבות התאהבתי בו ובגישתם של תושביו, הסרדים, לחיים. רבים מהם מתגוררים בכפרים קטנים ועובדים בעבודות כפיים. כמיליון וחצי איש מגדלים כ-3 מיליון כבשים במרעה פתוח וחיים חיי קהילה פשוטים ושמחים. הם נראו לי חביבים במיוחד ובעלי צניעות נדירה, כבוד, חיוניות ומרץ. לא במקרה סרדיניה היא אחד המקומות הבולטים בעולם באריכות החיים של תושביו.

להיסטוריה של סרדיניה קשר הדוק למיקומה האסטרטגי במרכז מערבו של הים התיכון והיותה בסיס לקשרים בין הארצות השוכנות סביבה, שהשפיעו על תרבותה. האי היה מיושב עוד בתקופה הפרהיסטורית, ובין העמים שחיו בו בהמשך היו השרדנה (שיש המזהים אותה עם אחת מקבוצות גויי הים המוזכרות בתנ"ך), הפיניקים, היוונים, הרומאים, הספרדים ולבסוף האיטלקים.

אף שסרדיניה היא חלק מאיטליה, היא שונה מאוד ממה שרובנו מדמיין כאיטליה, ולא סתם יש לה מעמד מיוחד של מחוז אוטונומי בשל התרבות והמאפיינים האתניים והלשוניים הייחודיים. היטיב לתאר זאת הסופר הבריטי ד.ה לורנס שכתב כבר ב-1921: "סרדיניה שונה לחלוטין מאיטליה. האי רחב יותר ופשוט יותר. שום דבר לא גמור, שום דבר לא מוחלט. זה החופש עצמו". במקום אחר כתב: "סרדיניה נשארה מחוץ לזמן ולהיסטוריה".

באותו אופן, אף שסרדיניה היא חלק מאיטליה הקתולית, וחוגגת את הקרנבל המסורתי כמו כל העולם הנוצרי, היא עושה את זה קצת אחרת. בכל רחבי אירופה (ובמושבות שלה מעבר לים) חוגגים בתקופה זו של השנה את הקרנבל. המילה "קרנבל" משמעותה "סילוק הבשר" או "פרידה מהבשר" (מלטינית: = Carni בשר, = Vale פרידה). והיא מתייחסת לצום הלנט, שבמהלכו מתנזרים הקתולים מבשר ומכל הנאה גופנית אחרת במשך 40 יום, שישה שבועות לפני חג הפסחא, כהזדהות עם סבלו של ישו. אלא שלפני צום הבשר התקיימו חגיגות זלילה ופריקת עול, שהתחברו עם מסורות של חגי החורף העתיקים.

פריקת העול הקרנבלית בולטת במיוחד בחברות שבהן הפיקוח החברתי היה חמור מאוד והסדרים החברתיים נוקשים כמו החברה הפיאודלית של ימי הביניים. הקרנבל היה אחת ההזדמנויות המועטות לפורקן כזה. הקרנבל שימש מעין שסתום לחץ חברתי, יציאה מהמסגרת לזמן קצוב, המאפשרת לבני המעמדות הנמוכים לפרוק מתחים ולבטא מאוויים, להתחפש ולהחליף תפקידים, ואז לחזור לשגרה ולהמשיך לשרת את המעמד השליט.

לשפד כוכב של כסף

בשנה שעברה הובלתי קבוצת מטיילים להשתתף בחגיגות בעומק סרדיניה, בחבלי ארץ יפהפיים שכמעט ואינם מאוכלסים או מעובדים. נסענו בין כבישים ושבילים בחבל ארץ הררי, פראי, אותנטי ושומם במרכז האי. האזור ההררי מציג פנים אחרות של סרדיניה, קשוחות יותר ומעניינות יותר מאלה שרואים לאורך רצועת החוף. האזור מאוכלס בדלילות בכפרים וביישובים קטנטנים. רבים מתושביהם הם בעלי חוות לגידול צאן וייצור גבינות זה דורות רבים. המקומיים טוענים שחשוב לאכול רק אוכל שאתה מגדל בעצמך, טבעי ובלי כימיקלים.

במאפייה מקומית קטנה למדנו את סוד אפיית לחם הקאראסאו (Pane carasau) ששימש את רועי הצאן, שנהגו לצאת למסעות רחוקים מהבית ונזקקו למזון יבש שיהיה עמיד לאורך זמן. הבחנו שרוב הצעירים עזבו כדי לחפש פרנסה במקומות אחרים, מעבר לים, ורוב הגברים השוהים במקום הם קשישים. הם נראו לנו כמשפחה מלוכדת ושמחה, שומרים על קשר הדוק זה עם זה ומפגינים אהבה רבה איש לרעהו. חוקרים רבים מנסים לפענח בשנים האחרונות את סודות אריכות הימים באי, אולי כאן התשובה.

פגשנו באזורים שונים ברחבי האי מקומיים החוגגים בדרכים שונות עם מסורות שונות ומסקרנות. אחד מהם היה קרנבל ססגוני המתרחש מדי שנה ביום ראשון האחרון לפני הלנט, בעיר אוריסטנו (Oristano) במערב האי. המסורת כאן היא של אירוע רכיבה ייחודי ומרהיב בשם סרטיליה (Sartiglia). חוקי המשחק פשוטים למדי: בעלי הסוסים דוהרים ברחובות הצרים של מרכז העיר, ומנסים לשפד בחרבותיהם כוכב כסף שנתלה בנתיב שלהם.

הרחובות זרועי הפרחים קושטו באריזות של חציר וקש, התושבים עטו תלבושות מסורתיות - אדום, לבן, שחור, רקמות פאר מוזהבות, חפתים וצווארונים מעומלנים.

המקצבים הרועמים של פרסות הסוסים הדוהרים השתלבו בנקישות התופים, בתרועת החצוצרות ובשאגותיהם ותשואותיהם של אלפי מקומיים ומבקרים שזרמו אל מרכז העיר אוריסטנו, המנומנמת בדרך כלל. מרשימות לא פחות היו שתיקות פתאומיות של ההמונים ברגעים של מתח ויראת כבוד.

בהמשך, צפינו בעוד מופעים - אקרובטיקת רכיבה; קבוצות של מציגים מופעים מרהיבים על סוסים בפרשות מעולה. הגיבור הראשי והדמות המרכזית של הטקס, סו קומפונידורי (Componidori אלוף, בסרדינית) הוא פרש הלבוש באופן ססגוני. זה מייצג את הנסיך של מאי, מלך האביב, מלך החגיגה. האנשה של האביב המחכה מעבר לפינה, אות לצמיחה חדשה, לפוריות, ליבול משביע רצון, זרע האל.

הגיבור הראשי מופיע רק בתחפושת, מסתתר מאחורי מסכה לבנה; כיסוי ראש המזכיר הינומה, שנרקם במיוחד על-ידי אישה, מכסה את ראשו. פרח קמליה אדום מוצמד לחזהו. הוא חובש מגבעת שחורה, עוטה כפפות לבנות ונושא שתי חרבות ומקל. הוא מייצג בו זמנית איש ואישה, משרת ואציל, אזרח כפרי, פרחח ובן אצולה, עתיק ומודרני, פגאני ונוצרי, רציני ומגוחך - כפל תפקידים שכה אופייני לקרנבלים.

המוזיקה היא המסכה

קרנבל אחר היה בכפר גאבוי (Gavoi), כפר בינוני בגודלו המונה כ-3,000 תושבים בחבל ארץ שנקרא הבארבאג'יה (ארץ הברברים). ההיבט המיוחד של הקרנבל כאן הוא העובדה שכולו מתמקד בצליל ובקצב. בכפר זה המוזיקה היא השולטת בסצנת הקרנבל המקומי, שהוא ממסורות סרדיניה העתיקות ביותר. כאן התלבושת אינה חשובה, והמנגינה היא המסכה האמיתית ומוקד החגיגות.

בימי הקרנבל, רחובות גאבוי מונפשים על-ידי נגנים המתופפים כמו אחוזי טירוף. התוף המקומי עשוי עבודת יד מעור כבשים, תבניות גבינת הפיקורינו המקורית, דליי חליבה העשויים שעם מקומי, כלי קיבול לאגירת חיטה או נפות קמח. הנקישות מתערבבות עם משרוקיות, משולשי ברזל וכלי מיתר מקומי לכדי תזמורת תוססת.

קצב התופים והכלים השונים המלווים אותו, לא נפסק עד הזריחה של היום האחרון, המכונה "יום רביעי של האפר", ובו אנשים מיוחדים מציירים צלבים על מצחי המשתתפים באמצעות פקקי שעם שרוף. החגיגה מסתיימת עם שריפת הבובה הקרנבלית של המלך זיזארונה, מלך החגיגות. זו עוברת ברחובות העיר, עד שהיא נשרפת כליל, ובכך מושב הסדר על כנו לקול פעמוני הכנסייה המסמנים את סופו של הקרנבל ותחילת הצום.

מפגש מרגש במיוחד ומקרי לחלוטין הפתיע אותנו טרם תהלוכת הקרנבל, כשביקרנו בטקס מיסה בכנסיית הכפר. כשיצאנו החוצה, ואני הסברתי בעברית לקבוצה הישראלית על הטקס הנוצרי, אישה זרה קטעה את דבריי בצורה די מוזרה וביקשה מאיתנו בהתרגשות להיכנס פנימה. אט-אט, הצטרפו מקומיים נוספים אל פנים הכנסייה ונראה שכולם הופתעו והתרגשו מאוד כששמעו שאנחנו דוברים עברית ובאים מישראל.

ואז הגיע תורם להפתיע אותנו, כשפצחו יחדיו בשירת "שמע ישראל" בקול גדול ומרגש ובליווי גיטרה. הם שרו בתזמון מרשים, בלי הכנה מוקדמת. היינו המומים. צמרמורת של ממש עברה בי וגם עיניהם של הטיפוסים הקשוחים והציניים שבינינו לא נותרו יבשות. התחבקנו כולנו, ישראלים ומקומיים כאחד, כמו משפחה אחת גדולה. הרגשנו שאלוהים אחד לכולנו, אחים אנחנו. התברר שהקהילה שייכת לזרם קתולי אוהב ישראל, שמרכזו שוכן על הר האושר ליד כורזים, מעל כנסיית הר האושר, ומשקיף אל חופה הצפוני של הכנרת. לזרם קשר עמוק אל ישראל ואל הדת היהודית, והוא שאב השראה משירתו החסידית של הרב שלמה קרליבך, המלווה בנגינת גיטרה, הבסיס למזמורי התפילה שלהם (כמו מזמור shema המדובר, השגור על פיהם).

לאחר השירה, הכומר הזמין את כולנו לביתו הצנוע, שבו נחשפנו למוטיבים יהודיים נוספים, כמו מנורה בת שבעה קנים המשולבת בצלב. מסתורית היא דרך האל למפגשים בין-תרבותיים. לפעמים נדמה לי שרק בשביל חוויות כאלה שווה לנסוע. הקשר והחיבור לקהילת המאמינים של הכפר חזק וש ריר עד היום.

מידע מעשי | קרנבל: השנה חלים הקרנבלים בתאריכים הבאים: בגאבוי (Gavoi) - ב-8-10 בפברואר; באוריסטנו (Oristano) - ב-11-13 בפברואר; בממויאדה (Mamoiada) - ב-13-15 בפברואר. החברה הגיאוגרפית מוציאה טיול מאורגן אל הקרנבלים ב-6 בפברואר בהדרכת הכותב.

הגעה: בתקופת הקרנבל אין טיסות ישירות מישראל לסרדיניה (בינתיים רק ביולי-אוקטובר). האפשרות המומלצת היא טיסה לרומא וממנה טיסת פנים לקליארי/ אלגרו/ אולביה.

לינה: באזור הברבאג'ה: מלון Euro בעיר נואורו, 3 כוכבים, לא מלון פאר, אך הטוב ביותר באזור.

מסעדה מומלצת: Ristorante Montiblu
Via Sebastiano Satta, 8, 08100 Nuoro
טל' 00390784231443

יקב מומלץ בממויאדה: Cantina Giuseppe Sedilesu
Via V Emanuele II 64 Mamoiada NU
טל' 00393473346296

יינות מומלצים:
Granazza, Bianco IGT Granazza
Sartiu, rosso DOC Cannonau
Mamuthones, rosso DOC Cannonau
Ballu Tundu Riserva, rosso DOC Cannonau