שכירות - תחום פרוץ שחייב הסדרה

כשנכנסתי לכנסת והגשתי לראשונה את חוק השכירות ההוגנת, הנחתי שאחרי המחאה החברתית והעובדה שרוב המפלגות הבטיחו טיפול בבעיית הדיור במסגרת הקמפיינים שלהן, לא נשמע התנגדויות לקידום חקיקה שתייצר, לראשונה, כללים בג'ונגל ששני מיליון שוכרים, ואני ביניהם, חיים בו. ציפיתי שההתעוררות הציבורית תביא להקשבה ולשינוי מדיניות. במציאות, עמדתי מול טיעונים של פקידים ושרים שנשמעו כאילו נהגו לפני 30 שנה ונעו בין התכחשות מוחלטת לבעייה לבין תיאוריות שנשמעו "כלכליות", אך התעלמו מהמציאות. הידיעה שפורסמה ב"גלובס" בשבוע שעבר וחשפה שמחירי השכירות גבוהים יותר ממה שהעריכה הממשלה - חשובה ביותר, ולא מפתיעה. ממשלת ישראל עוצמת עיניים בפני נתוני הדיור האמיתיים, רק כדי להצדיק היעדר מדיניות ויוזמה. כך לא פותרים אתגרים, אלא מעצימים אותם.

וכך, בסדרת דיונים שקיימתי השנה בוועדת השקיפות בכנסת, קראתי למשרדי הממשלה לחשוף אילו נתונים ידועים להם על שוק הדיור, ועל מה מתבססות התיאוריות. הדיון היה מטלטל: הסתבר שהממשלה מעולם לא טרחה לאסוף נתוני אמת לגבי שוק השכירות: לא על כמות הדירות להשכרה, לא על אורך החוזה ולא על המחיר.

בלמ"ס אמרו שחסרים המון נתונים כדי להבין את עליית מחירי השכירות. ברשות המסים הודו שהם יכולים רק לנחש כמה מס שכירות הם אמורים לגבות, ושאין להם צפי גבייה עתידי. בסקר היחיד שערכה הרשות ב-2014 בקרב כ-37 אלף בעלי דירות, התגלה ש-78% מהם השכירו דירות בלי לדווח. נציג נוסף של אחד הגופים הכלכליים הבכירים בממשלה אמר שהוא מכיר את שוק השכירות בעיקר מפי בנותיו שחיות בשכירות, ונציג משרד האוצר העז לנזוף בלמ"ס על כך ששיתפה פעולה עם שאלות הוועדה. בקיצור: הממשלה לא באמת רצתה לדעת מה קורה בשוק.

במקביל, בתגובות הרשמיות, אותה ממשלה טענה שהתערבות בשוק השכירות רק תפגע בו. זה מופרך: הממשלה מעורבת עד צוואר. ראו את המספרים: מעל רבע ממשקי הבית בישראל גרים בשכירות. אלה הם שני מיליון אנשים, שחיים בחוסר יציבות כלכלית. רובם המכריע שוכרים דירה ממשכירים פרטיים והיתר חיים בדיור ציבורי.

כאן מתחיל הסיפור שהממשלה לא רוצה שנדבר עליו. מתוך כ-590 אלף משקי-בית שגרים בשכירות פרטית, כ-180 אלף - 30% - מקבלים סיוע בשכר הדירה מהממשלה. מדובר במשפחות שבמצב נורמלי היו מתגוררות בדיור ציבורי, אך מאחר שהדיור הציבורי רוסק לחלוטין הן נזרקות לשוק הפרטי. הסכום שהמדינה מוציאה על הסיוע נשחק מול עליית מחירי השכירות, והתוצאה היא כשל הן בשוק הדיור הציבורי והן בשוק השכירות. כלומר - גם בזבוז כסף מבלי להגדיל את הדיור הציבורי, גם דחיפת מחירי השכירות כלפי מעלה בלי לייצר ביטחון לעשרות אלפי משפחות.

וגם - וזה החלק שצריך להטריד את הכלכלנים באוצר - תהליך שמביא לעליית מחירי הדיור, מאחר ששוכרים השייכים למעמד הביניים לא באמת יכולים להרשות לעצמם לרכוש דירה ללא חסכונות מההורים, פונים לרכישה, נכנסים לחוב, ומעלים את מחירי הדיור.

המדינה, שדוגלת לכאורה באי התערבות, נהנית מעליית המחירים וממסה עסקות מכר באגרסיביות. נוסיף לכך את העובדה ש-93% מהקרקעות בישראל בבעלות המדינה, ונבין כמה המושג "שוק חופשי" רחוק מהמציאות. ממשלת ישראל מתערבת בשוק הדיור כל הזמן - היא פשוט עושה התערבות רעה - שמביאה לתוצאה ההפוכה ממה שנדרש ומעלה את מחירי הדיור.

זה לא המצב בעולם. ברוב העולם המערבי ישנה רגולציה שמבטיחה כללי משחק בשוק השכירות, ואפילו פיקוח של ממש על מחירים ועלייתם. בהולנד, למשל, הממשלה קובעת את ההעלאה המותרת המקסימלית מדי שנה. בצרפת שכר הדירה עולה בצמוד למדד בלבד, וחוזה סטנדרטי נמשך שלוש שנים. גם בקנדה ובמדינות שונות בארה"ב יש פיקוח חלקי על שכירות.

מחקרי ה-OECD מוכיחים שרגולציה מאוזנת בשוק השכירות ועידוד שכירות ארוכת-טווח מורידה את הלחץ משוק הדיור ומפחיתה מחירים.

כל פתרון למשבר הדיור חייב להתייחס לשלושת הנדבכים בשוק: בעלות, שכירות - ודיור ציבורי. צריך להגדיל את היצע הדירות במגוון גדלים המתאימים לצרכים משפחתיים שונים, לספק תחבורה ציבורית, מגוון דירות שיתאימו לסטודנטים, למשפחות צעירות ולקשישים, עם תמהיל חברתי שכולל דיור ציבורי.

בלי כל אלה, הפתרון לא יגיע. כדי לעשות את זה - חייבים להפסיק לפחד מהעובדות לקרוא נתונים ולהסתכל למציאות בעיניים, בלי לפחד מהעובדות. השכונות שאנחנו בונים היום הן לא רק מקומות לישון בהן: הן קובעות איך ייראה עתידה של החברה הישראלית.

■ הכותבת היא חברת כנסת מהמחנה הציוני ויו"ר ועדת השקיפות בכנסת.