צעירים, נמאסתם: הגיע הזמן לחשוב מחדש על הגיל ויכולותיו

בשבוע האחרון ראיתי שני גברים בוכים. הם בני אותו גיל, כוכבי-על, ספורטאים, היו בשיאם באותו זמן, לפני כעשור, ועדיין הם רצים ובועטים, מתרגשים ובוכים. מפרידה ביניהם רק שנה אחת ויבשת אחת. רוג'ר פדרר, בן 36, זכה לפני שבוע באליפות אוסטרליה הפתוחה בטניס (גראנד סלאם 20 בקריירה), בערך חמש שנים אחרי שמיטב המומחים בעולם סברו שהיה עליו לפרוש מהמשחק הזה. הוא הניף את הגביע, ניסה לדבר מול איצטדיון מלא ועוד מאות מיליונים שצמודים למסכים ברחבי העולם והשתנק מבכי.

לא רחוק מכאן, עם תפאורה מעט שונה, ליוסי בניון, בן 37, גדול כדורגלני ישראל בכל הזמנים, סגרו את הדלת בבית"ר ירושלים, הראו לו את הדרך החוצה, והוא יצא. ישב ברכב, כמו אותו ילד שהגדולים לקחו לו את הכדור והעיפו אותו מהמגרש, ומירר בבכי. כן, גם לו המליצו יודעי דבר לפני חמש שנים לפרוש בשיא, או קצת מעבר לשיא, אבל הוא רוצה להמשיך לשחק.

נכון, למי שרוצה לעוף עם נשרים לא מומלץ לשחות עם ברווזים, אבל יוסי - שכבש את האי הבריטי (כיכב בליברפול, צ'לסי וארסנל) - הוא מדימונה, והוא רצה לחזור הביתה לסיבוב אחרון, להראות לנו את עצמו כאן בביצה. אפשר ללמד אותו שהזמן הכי טוב לחשוב על הפרישה שלך הוא רגע לפני שהבוס שלך מתחיל לחשוב על הפרישה שלך, וכשזה קורה - לבכות קצת ולעבור לבוס הבא.

מ.י.ק.י. ברקוביץ, גדול הכדורסלנים שצמחו לנו בישראל, נזרק ממכבי תל אביב, ביתו ומולדתו, כשהגיע לגיל שבו הוא והם חשבו לגביו דברים שונים. הם רצו לכבד אותו במשחק פרישה והוא רצה לשחק. הוא המשיך עוד חמש שנים ואולי קצת יותר, ברמה מעט פחות גבוהה, ובגיל 41, כן, גיל אגדי שבו מרבית הספורטאים כבר שכחו מתי פרשו, הוא רצה לשוב למכבי תל-אביב, לשנה אחרונה של מחיאות כפיים במגרשים, לחיות את החלום ולסיים כמו באגדות. גם זה לא התאפשר לו.

ואז, כשהוא לפני סיום, רגע לפני שהוא סוגר כבר את השער, הוא הרגיש שיש לו עוד כדור אחד בקנה, וחצה את הכביש לקבוצת הפועל תל אביב, היריבה המושבעת. כי אין מה לעשות איתם, הם רק רוצים לרקוד, או פשוט להמשיך לעשות מה שהם אוהבים לעשות, למרות התרעומת שלנו, פרשני הכורסה.

אנחנו בסלון רוצים אותם פורשים, מתקשים לראות אותם גרועים יותר מהתדמית שכישוריהם יצרו אצלנו, ובוודאי שברוח השיר "הרדופים" של נתן יונתן, אנחנו מאמינים "שלא נפרח כבר פעמיים". בגיל מסוים אתה מבין שלהגיע לשיא פעמיים זה כבר לא לגיל שלך, וזה קורה בדיוק בתקופה הזו, שבה העבודה פחות מהנה וההנאה דורשת יותר עבודה. אז מכיוון שאיננו מאמינים בשיא חדש, אנחנו רוצים אותם בבית, ויפה שעה אחת קודם. מקסימום אנחנו מוכנים לעשות מעט הנחות, ולהיות קצת פחות שיפוטיים, אבל זה בעיקר כלפי עצמנו, ורק בדוחק, וגם לגבי עצמנו, אנחנו מאמינים שהשיא האמיתי בקריירה עדיין תלוי, לא רחוק, בעתיד הקרוב, ורק ממתין שנטפס אליו.

אנחנו נוטים להתעדכן בגרסאות חדשות של אייפונים, ברכב מהמודל האחרון ובמילה האחרונה בתחום, כמעט בכל תחום, למעט ההתעדכנות לגבי הגיל ויכולותיו. כולנו שבים על המנטרה שפעם הסבתות נראו סבתות והיום הן חתיכות הורסות. ואם היום בנות 50 נראות מדהים (או שזהו סממן ראשון לזוקן הראייה שלי ולמיקום הלא מחמיא כרונולוגית שממנו אני בוחן כיום את העולם), אז מותר לאנשים להוסיף להיות כוכבי ספורט בגיל 40 ואף מאוחר יותר. הדעיכה של הספורטאים מעט אחרי גיל 30, היא בעיקר מנטלית, בעיקר כי הגיעו לגיל שמצופה מהם לחוות ירידה. מה שנותר, במעט עבודה קשה, הוא רק לשנות את תפיסת העולם שלנו ולהזיז את סרגל השנים מעט ימינה.

אלופי העולם בתחרות איש ברזל הם בני 40 ולעיתים מבוגרים יותר. אין ספק שהמאמצים בתחרות הזו (כ-4 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבת אופניים וכ-42 ק"מ ריצה) הם כבירים ואולי מעייפים יותר ממשחק כדורגל או טניס. פשוט בענף ההוא לא גילו להם, שהנורמה היא לפרוש בשנות ה-30 ולכן הם כובשים שיאים ומגיעים לשיאים - בגילאים מאוחרים יותר.

אף פעם לא ידעתי איך מנסחים נכון את המשפט "החמישים החדש הוא הארבעים של פעם" או להיפך, אבל מה שנותר זה רק ההתאמה המנטלית, שתיתן לכולנו עוד שנים ארוכות של שקט וביטחון שהטוב עוד לפנינו.

וכן, יש עוד דברים שהספורטאים הבכיינים הללו לא מגלים. פדרר נכנס עם אשתו פעמיים להיריון ורחמנא לצלן, קיבל פעמיים תאומים. הוא מטופל בארבעה ילדים קטנים. בניון ואשתו, לעומתם, עבדו אחד-אחד, ובעוונותיו נולדו להם חמישה ילדים. אתם באמת רוצים שהאנשים הללו יפרשו הביתה? אתם מבינים מה מחכה להם שם? איזה גבר בן 35 או 40 היה מוכן לפרוש בתנאים כאלה מעבודתו? אתם מבינים למה הם בוכים כל פעם שעולה אפשרות שיתלו את הנעליים והמחבט והאלטרנטיבה תהיה הסעת הילדים לחוג? כיצד אפשר להיות כה עז מצח ולהמליץ לאנשים שנקלעו למצב כה עדין לפרוש מעבודתם, עבודה שמספקת להם מפלט ומעט פסק זמן? נדמה לי שזו לא אופציה ריאלית מבחינתם.

לא לחינם גיל הפרישה הועלה ועוד יעלה לגיל שבו הסבירות לפרוש לפנסיה ולגלות לפתע ילדים משלך בביתך היא מינימלית. וכאן, ציבור שלם, קנאי ומתוסכל - שחי את חייו בחמישים גוונים של אפור - רוצה לדחוק אותם הביתה, אל חיקה החם של אישה ולאיזה ארבעה-חמישה ילדים, כדי שיצטרפו למאמץ הלאומי.

אז בואו נגלה עוד קצת איפוק, וניתן לגדולי הספורטאים שזכינו לראות, וגם קצת לעצמנו, עוד ארכה. נזכור שממילא יש להם ולנו עוד המון שנים בהן נזכה לא לעשות את מה שהם ואנחנו כל-כך טובים בו. ובינתיים שייהנו, שימשיכו, שידעכו בקצב שלהם, שייעלמו רק כשיתאים להם וימשיכו לבכות בשידור חי, כדי להזכיר לנו שההצגה עדיין נמשכת, וגם קצת חייבת להימשך.