תביאו עובדים ואז עבודה: תפקידן של ערים בהנעת חדשנות

הוא מתראיין לסטארט-אפים, מספרת לי אמא שלו. הוא מחפש אותם ברדיוס מסוים בתל אביב, כדי שלא יצטרך להחזיק רכב. דווקא יש אחד מעניין מהצד השני של האיילון אבל המיקום לא נראה לו, לא מאפשר לו ללכת ברגל לעבודה. השיחה הזאת שלחה אותי לבדוק למה בעולם שבו אנשים יכולים לחבור לעשייה משותפת מכל מקום הם בוחרים לעשות את זה באזור שבו שכר הדירה גבוה במיוחד. מה יש בהם, באזורים האלה, שמקדם את הפעילות היזמית התוססת?

בעבר, כדי ליצור מקומות עבודה הפכו קובעי מדיניות את המבט אל חברות גדולות, נתנו להן הטבות כדי לשכנע אותן להגיע לאזורים גיאוגרפיים מסוימים, מתוך מחשבה שמקומות העבודה יביאו איתם פעילות עסקית ואנשים. עם השינוי בעולם העבודה, משהו משתנה גם במודל הזה. היום הדבר שיביא לערים מקומות עבודה הוא דווקא המותג של העיר. ערים שיטפחות חוזקות ייחודיות ויספקו סביבה פורייה לעסקים ולחדשנות ימשכו כוח אדם יצרני. זו נקודת מבט הפוכה לזו שהורגלנו בה. במקום למשוך מעסיקים ולקוות שהעובדים יבואו בעקבותיהם, צריך למשוך קודם כול את העובדים שייצרו מאגר עבודה ולספק תשתיות שיאפשרו פעילות יזמית ויביאו גם את המעסיקים.

ראו לדוגמה את אמזון, שהוציאה בספטמבר האחרון מכרז להקמת אתר ראשי נוסף לחברה - אתר שכונה HQ2 והכה גלים ברחבי ארה"ב, בגלל ההבנה של מה יכולות לעשות השקעה של 5 מיליארד דולר ו-50 אלף משרות לכלכלה מקומית. אמזון קיבלה 238 הצעות ובחרה בינתיים את 20 המועמדים הסופיים. החברה ביקשה מהמועמדים לכלול בהצעותיהם פרטים על כוח האדם באזור כמו גם נתונים על תחבורה, פשיעה ופנאי.

אד גלזר, פרופ' לכלכלה מהרווארד וחוקר ערים, טוען שהמכרז של אמזון גרם לערים לחשוב איך לשפר את איכות החיים של תושביהן. בספרו Triumph of the City, הוא טוען שהעולם אינו שטוח, אלא סלול, שכן התנועה של האדם כיום היא בכיוון הערים ומחצית מהאנושות כבר גרה במקומות סלולים. לדבריו, זו מגמה חיובית, שכן הערים מעצימות את החוזקים שלנו, הן מעודדות חדשנות בכך שהן מזמנות לנו מפגשים פנים אל פנים, מושכות יכולות, מחדדות תחרות ומאפשרות שיפור של המצב החברתי-כלכלי. לדעתו, ככל שהעיר צפופה יותר כך טוב יותר, שכן החיכוך עם אנשים רבים הופך אותם ליצירתיים יותר.

קרן קאופמן, אחת המשקיעות הגדולות בקרנות הון-סיכון, סימנה בדוח שלה את הצפיפות כאחד מארבעה אינדיקטורים לפעילות יזמית עירונית, לצד מדדי נזילות, חיבוריות וגיוון, כהגדרת הקרן.

מדד הצפיפות מניח שבבסיס הפעילות הכלכלית של יזמות נמצאים היזמים עצמם, ולכן רוצים לבחון כמה יזמים יש בעיר באמצעות מדידה של מספר החברות הצעירות ביחס לאוכלוסייה ומספר המועסקים בהן. מדד הנזילות מתייחסת ליכולת של היזמים לפעול בעיר, לנגישות של המשאבים הנדרשים כולל משאבי אנשים, ייעוץ, הון, לקוחות. מדד החיבוריות מתייחס לצורך לעבוד בסביבה של רשתות עם פעילויות אחרות כדי לצמוח. ומדד הגיוון מתייחס לצורך במגוון תעשיות, שירותים, אנשים.

הרעיון הוא שערים או אזורים גיאוגרפיים יכולים להשפיע על קיומה של מערכת סביבתית שתומכת בפעילות הכלכלית החדשה, ולהפך. בשביל זה צריך לגבש מדיניות: אפשר להגדיל את מספר המיזמים, וכך להגדיל גם את היצע מקומות העבודה והמשרות; אפשר לעודד סוג מסוים של פעילות באמצעות יצירת מערכות תמיכה מותאמות, לדוגמה לתעשיות בתחום הרפואה או החקלאות; ואפשר גם לכוון את הפעילות לסוג אוכלוסייה מסוים, כמו יזמים מבוגרים, נשים או כל קבוצת אוכלוסייה אחרת.

ההבנה כיצד הכלכלה החדשה פועלת יכולה לשנות את מאזן הכוחות בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי ולאפשר לערים לפעול ללא תלות בהחלטות ברמה המדינתית. במיוחד כשרוצים לפתח אזורים מרוחקים מהמרכז, חייבים להבין שאנשים יעברו אליהם רק אם יידעו שאם משהו לא יסתדר, יש באותו אזור פעילות נוספת שרלוונטית להם.

הגל השלישי של האינטרנט

הדיון שעורר תהליך הבחירה של אמזון במקום נוסף למשרדיה הגביר את השיח על תפקידן של הערים ביצירת סביבה מאפשרת. כל ה-20 שהגיעו לשלב הסופי הן ערים גדולות, משכילות ועשירות. ברמת המדינה, זו שאלה מעניינת אם נכון לנו לרכז את כל הפעילות הכלכלית במספר מצומצם של מקומות, מאחר שזה מרחיב את הפערים ומעלה את יוקר המחיה, או שאולי היה עדיף לנצל את העובדה שעבודה היא כבר לא מקום ולהביא אותה אל האנשים.

השאלה הזאת לא כלכך פשוטה, כי גם בעולם שבו עבודה היא לא מקום, הפעילות הכלכלית היזמית דורשת אקו-סיסטם, מערכת סביבתית ענפה. בשנות ה-90 בארה"ב, לדוגמה, צמחו כחצי מהארגונים החדשים בכ-125 אזורים מוניציפליים, אבל בשנת 2010 המספר הזה כבר הצטמצם ל-20 אזורים. משמעות הנתון הזה היא שההזדמנות מתרחקת מרוב המקומות שבהם גרים אנשים ומוגבלת רק למי שגר ב"מקום הנכון". אותה תופעה רואים בארה"ב גם כשמסתכלים על מפת ההון, זה שמשקיע בארגונים החדשים. כשלושה רבעים מההון שמימן חברות סטארט-אפ הלך למסדרון בוסטון-ניו יורק-וושינגטון ולעמק הסיליקון, מה שהשאיר 47 מתוך 50 מדינות להילחם על רבע מהעוגה.

כדי לטפל בתופעה הזאת, הקים סטיב קייס, מי שהיה פעם יו"ר AOL, את הקרן Revolution שמטרתה להשקיע מחוץ לעמק הסיליקון. לקמפיין הוא קרא "עלייתם של כל השאר" (the Rise of the Rest). הרעיון שעומד מאחורי הקרן הוא שהצלחה של סטארט-אפים תפיץ עוד חדשנות, צמיחה והזדמנויות עבודה באזורים נוספים, שכן הפעילות הזאת מתאפיינת בחיבורים וברשתות. אנחנו מכירים את הכותרות על התעשייה שסוגרת שעריה, אבל אולי במקום למקד את הפוקוס בהחזרת התעשיינים לפעול, כדאי לחשוב מחדש על עולם העבודה ולהבין שאפשר למשוך סוג מסוים של אנשים למקום, והם יניעו בו את החדשנות, ולא רק אותה. כי חדשנות, ברגע שמניעים אותה, מאפשרת עולמות חדשים לאנשי המקום, גם לאלה שמחוץ למעגל הסטארט-אפים. קייס קורא לזה הגל השלישי של האינטרנט. אחרי הגל הראשון, שהנגיש את המידע, והשני, שיצר את כלכלת הענן, הגל השלישי מחבר את הפוטנציאל של כל הפעילות האנושית כמעט והופך להיות סוג של מערכת עצבית אלקטרונית בחיי היומיום שלנו. התהליך הזה הוא קרקע פורייה לצמיחה של עבודה דווקא באזורים מרוחקים. הוא יוצר הזדמנות לחבר את האפשרויות שהאינטרנט מציע עם חינוך, בריאות, תחבורה, מזון, חקלאות. כאן טמונה ההזדמנות למי שאינם גרים ועובדים במרכז, כי דווקא במקומות שבהם החינוך, הבריאות והשירותים אינם הכי טובים שיש, צריך למצוא דרכים חדשות לתת מענה.

בישראל יש מספר יזמים לא גדול שמתעקשים להקים מרכזי פעילות עסקית מחוץ לערים המרכזיות. משה פורת, לדוגמה, הקים שלושה כאלה במודיעין, ברחובות ובעפולה, מתוך מחשבה שצריך להביא את העבודה אל האנשים, שכדאי להוזיל את העלויות, להצמיח פעילות במקומות שלא יחייבו אותנו לנסוע בכבישים ולשלם שכר דירה. החזון של פורת דומה לחזון של The rise of the Rest. הפעילות הזאת דורשת יותר ממשרדים, היא דורשת מסה קריטית, נוכחות של הון, ייעוץ, מגוון עסקים, פעילות כלכלית, מערך שלם. במילים אחרות, היא דורשת חזון והובלה של המנהיגות העירונית. יש כאן הזדמנות אדירה לערים שיחשבו מחדש על המיתוג שלהן ביחס לעולם העבודה העתידי ויספקו בית לא רק לישון, אלא גם לעבוד, ליזום, לצמוח.

הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל העולמית ובעלת הבלוג "עולם העבודה העתידי", www.niritcohen.com