מוזיקה | רועי פרייליך מגיש רוק מרהיב בתאורה אפלולית

מערכות יחסים של יוצרים הן הזדמנות. כשמפקיעים אותן אל היצירה, אפשר למשש באמצעותן קשר משמעותי יותר - של האדם עם עצמו. "הריגוש שבנפילה", אלבום הסולו השני של רועי פרייליך, הוא שקילה בלתי פוסקת של מצבי צבירה שונים בתוך מערכות יחסים, אבל אז, מתברר שהשוקל הוא בעצם הנשקל. ועל זה האלבום.

פרייליך אינו חדש בסצנה. להקתו המוערכת "נערות ריינס", שהוציאה את אלבום הבכורה שלה ב-2009, מעולם לא התפרקה רשמית. אחרי אלבום נוסף שלהם, גם הוא עתיר רוק, דיסקו ופוסט-פאנק, פרייליך הוציא ב-2014 את אלבום הסולו הראשון שלו, "מעלה עשן". את "הריגוש שבנפילה" הוא מוציא עם להקת "המתוקים רצח".

מתוקים? ממש לא. האלבום הוא מר, מלוח, חמוץ, חריף - כל הטעמים מלבד מתוק. 37 דקות של רוק מרהיב בקולו התיאטרלי של פרייליך ובתאורה אפלולית מעושנת. המשך של המגמה מאלבומו הקודם עם הצליל המלוטש והמנוסה, שעדיין מקפיד להישמע פוחז, ניסיוני ואוונגרדי לצד התוכן האניגמטי (בשונה מהשירים של "נערות ריינס", שהמילים שלהם היו יותר קומוניקטיביות).

"אף פעם לא אהיה רקדן" נקרא אחד משיריו של פרייליך, אבל האלבום עצמו דווקא רקיד בעליל, הולם את תנופת הסערה שמתחוללת בו - המילים המבריקות והלחנים במקצבי דיסקו משרתים זה את זה כדי לסעור ביחד. "היא פצעה גפרור כדי להבעיר בי הכול מלבד רגשות אשם. גורל נחנק עד שהשחיר", שר פרייליך, מצליף במילותיו באישה המתמידה לתעתע ומתאכזרת אליו. אבל לא יותר ממה שהוא מתאכזר אליה, וגם אל עצמו: "הביטי בי - תינוק זקן, עם חוט שדרה שמתעקם. מטיל על קיר רק צל חיוור. איך באתי הנה לסנוור".

וכך, תוך כדי שירתו האקספרסיבית, הוא תוהה, חוקר ומהרהר - בדרכו העמוקה והאינטליגנטית - בשאלות על מהות הזוגיות, כמו: "האם זהו עסק? האם שדה קרב?", ומתלבט גם בטיב ההצלחה - "הביישנית היא או שחצנית?", ולא מקפח בשאלותיו גם את בן זוגה הכפוי, הכישלון. "האם ה*גרלת ייאוש או תהילה", הוא מסכם את התהיות בשיר בשם "מתי? עכשיו!".

ההרכב מינימליסטי בסך הכול: גיטרות, בס, תופים וקלידים, מאוישים בהתאמה על-ידי גילי מאיר, אביחי טוכמן, שגם עיבד איתו את האלבום והפיק אותו, יועד "שאשה" קורח, דני עבר הדני, וגם פרייליך עצמו בגיטרות. אך עשיר בצליל, האלבום הזה מנווט היטב את הפלגתו בתוך הסערות. "מי ששוחה נגד זרם - מסתכן, מסתכן. מי שהולך בתלם - מזדקן, מזדקן", שר פרייליך - לא באמת שוחה נגד הזרם, אבל גם לא ממש הולך בתלם. יש לו טביעת רגל ייחודית ומובחנת, כזו שחקוקה גם במסלול הריגוש שבנפילה.