יש לי מנהל בריון

איך קורה שמנהלים רבים מתעללים בעובדים שלהם - וממשיכים לשגשג בעבודתם?

התעמרות בעבודה / צילום: שאטרסטוק
התעמרות בעבודה / צילום: שאטרסטוק

איך קורה שמנהלים רבים מתעללים בעובדים שלהם - וממשיכים לשגשג בעבודתם?

מוטרדים ושותקים

אולי משום שרוב העובדים שותקים. הגארדיאן, למשל, דיווח לאחרונה על "רמות מזעזעות של הטרדה בענף הטלוויזיה בבריטניה", וחשף תוצאות מחקר שלפיו מבין 315 הנבדקים יותר משני שלישים אמרו כי היו קורבן במקום עבודתם, ורובם (84%) לא דיווחו על כך מחשש מההשלכות השליליות על הקריירה שלהם. לפי המחקר. גם בארצות הברית מצביע המחקר על מספרים לא מרגיעים: 38% מהעובדים עדים לבריונות או חווים אותה בעצמם.

ומה בישראל? לפי מאירי, פסיכולוג תעסוקי וכותב הספר "המגפה השקטה במקומות העבודה", אחד מכל ארבעה עובדים בישראל חווה התנכלות, התעמרות, התעללות רגשית והצקה במקום העבודה.

החוקרים הבריטיים טוענים כי חלק ניכר מהעובדים אינם מבינים את זכויותיהם בנוגע לבריונות, ואחרים פשוט פוחדים, או סובלים מחוסר ביטחון תעסוקתי, ושותקים. האמריקנים סבורים שהבעיה נעוצה דווקא בעובדה שרק במקומות עבודה מעטים יש מדיניות יעילה להתמודדות עם בריונות, וכן כי על כל בריון אחד שנתפס - עשרה קורבנות מאבדים את עבודתם בגין העברה או פיטורים.

שתיקת ההישרדות

מחקרים אחרים מסבירים את היעדר הדיווח באמצעות תהליך הדה-סנסיטיזציה שהקורבנות חווים ("הקהיה שיטתית" - מצב שבו אדם סופג בעקביות "מכות" עד שחושיו הופכים קהים. תהליך זה גורם להם להתנהג באי-רציונליות, לשתוק, ולשתף פעולה.

למרבה האירוניה, התגובות הללו הן מנגנוני הגנה שאמורים לעזור לנו לשרוד, להמשיך להתקיים בעולם המכיל כאב מבלי להשתגע. אולם כשמדובר בבריונות בעבודה - התגובות הללו משמרות את הקורבנות.

"במשך שנה שלמה הרגשתי שאני גוררת את עצמי בכוח לעבודה", מספרת אנונימית מאשדוד, "עד שבאחת הפעמים הגעתי למעלית של הבניין, וקיבלתי סמס מגעיל מהמנהלת שלי. קראתי, והרגשתי שאני לא נושמת. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שמישהו הרים לי את הרגלים. התעלפתי. זה היה בשבילי סימן שהגעתי לקצה. הגוף שלי הכריח אותי לעזוב".

לפעמים משתלם להתלהם

היינו רוצים לחשוב שהעובדים הפגועים יתפקדו פחות טוב, ובהתאם לכך ייאלץ המנהל למתן את התנהגותו המתעללת (לא מפני שאכפת לו מהם אלא משום שהוא נדרש להוכיח מול ההנהלה הצלחה בתוצרי העובדים). אולם באשר לכך מצא ד"ר הארווי הורנשטיין מאוניברסיטת קולומביה, כותב הספר "Brutal Bosses and Their Prey", כי ההתעמרות לא תמיד פוגעת בפרודוקטיביות, שכן אנשים מגיבים לה באופנים שונים. בקרב השותקים - חלק מגיבים בתפקוד מעט פחות איכותי (כשירות פחות אדיב או פחות סיוע לקולגות), אך במקרים רבים עובדים מצפוניים יכולים לפחד ממנהלם ולשנוא אותו - ולהמשיך לבצע את עבודתם נאמנה.

מחקרים רבים אף מראים שמנהלים כאלו יודעים לזהות מראש עובדים בעלי קוי אישיות מסוימים, כאלה שקל לפגוע בהם ושפחות סביר שייצאו נגד הפוגע. המנהל המתעלל מזהה את אלה, מנצל את תכונותיהם (דוגמת אמונה בטיבו של האדם או רצון לרצות אחרים), ופורק עליהם את מטעניו בראש שקט.

אש בשדה קוצים

ממצאים אחרים מראים כי התנהגות בריונית של מנהל אחד משפיעה על התנהגות מנהל העובד בסמוך אליו, ו"מדבקת". גם אם האדם שעובד לצדו הוא אדם מוסרי שחושב על רגשות הזולת, תופעת ה"הדבקה" חזקה מספיק בשביל לגבור על נטייתו זו.

הדבר מתרחש גם בקרב העובדים שכפופים למנהל הבריון: אלה הופכים פחות ופחות רגישים לאחרים עם הזמן שחולף בעודם כפופים למנהל התוקפני, וכך יכול צוות שלם לפתח דפוס חשיבה והתנהלות המנותק מערכי המוסר הבסיסיים. בצוות כזה לא מן הנמנע שאנשים ישמחו כשעמיתיהם "מקבלים על הראש" בזמן שהם ניצלים ממתקפה או זוכים לשבחים, ולעתים אפילו יפגעו זה בזה בלי למצמץ.

ואם חשבנו לתומנו ששיתוף הקשיים עם קולגות יכול לסייע או לנחם, ממצאים אלה מראים שאין זה מחייב. להיפך, פעמים רבות הקולגות פוחדים להודות שמדובר בהתעמרות, או ש"נדבקים" גם הם בדפוס של המנהל המתעלל, ולא באמת משמשים אוזן קשבת לקורבן. וזהו, כמובן, עוד גורם לשימור הנטייה לשתוק.

החוק שאינו מונע התעמרות

רבות נאמר על הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה, אך החוק טרם אושר, ודי בעיכובו כדי לשדר לחברה כי הנושא לא מספיק חשוב, ולא מספיק מגובה.

ואכן, בפועל מעטים מגישים תביעות בגין התעללות בעבודה (לעתים קרובות הקורבנות הם אנשים מצפוניים שחוששים לתבוע את המתעלל ובכך לפגוע בחייו ובקריירה שלו), ובמקרים רבים ההנהלה הבכירה מטייחת ומשתיקה את העובד המתלונן לטובת "שלום בית".

נראה כי בנושא כאוב זה לא מנצח הצדק, ואין זה מחייב כי עשיית "הדבר הנכון" בתגובה להתעמרות היא מה שיוביל לפתרון הרצוי.

לכן, עובד שחווה התעללות צריך לבחון לעומק את ההשלכות הצפויות למצבו, ולבחור את תגובתו בהתאם לכך. לשם כך, כדאי להתייעץ עם עורך דין (לא מתוך הארגון שבו הוא עובד), ומי שאין לו המשאבים לכך יכול לנסות תחילה בפורומים משפטיים ברשת.

במקביל לכך, כדאי להתרחק מהמתעלל, במיוחד אם אין הכרח לשהות בקרבתו בשביל להצליח בעבודה, וחשוב להיתמך באנשי מקצוע המתמחים במצבים אלה (פסיכולוג, עובד סוציאלי, עמותות הפועלות להכחדת התעללות וכדומה). בעזרתם אפשר לקבל תובנות נוספות על זיהוי מאורעות נפיצים והיערכות לקראתם, ולהיעזר בהם כבמסגרת מעצימה ומסייעת. 

■ יעל מהודר היא יועצת ארגונית וכותבת הספר "המועמד הנבחר" והספר בערבית "העתיד הנבחר". המאמר מיועד להעשרה, אינו תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליו ככזה. אפשר ליצור קשר עם יעל בפייסבוק או באתר.